ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    AFP
    המוסף לשבת • 16.06.2016
    הזוכה המעוטר
    ליצחק פרלמן קשה לספור את כל העיטורים והמדליות שקיבל, כולל משלושה נשיאי ארה"ב, אבל הזכייה בפרס בראשית, שיוענק לו בישראל יחד עם צ'ק של מיליון דולר, מרגשת אותו במיוחד וגם עושה לו כאב ראש "זה פרס מאוד יהודי, כי כולם רוצים חלק ממנו", אומר הכנר הנפלא, שניצח את מחלת הפוליו ומאז לא נרתע ממאבק בכל סוג של אפליה
    ציפי שמילוביץ | ניו-יורק

    כשהוא יושב על הבמה, מסדר את הכינור מתחת לסנטר ומתחיל לפרוט, יצחק פרלמן הוא לא רק אחד הנגנים הגדולים שראה העולם, הוא גם כוכב קולנוע. דרמטי, כריזמטי, מלא פאתוס. אבל מחוץ לבמה אין דבר שפרלמן שונא יותר מדרמות, וצריך להתרחש משהו באמת קיצוני כדי לגרום לו לייצר אחת כזו. בחודש שעבר זה קרה. מדינת צפון קרוליינה העבירה חוק אפליה קיצוני כלפי הומוסקסואלים, כזה שמנשל אותם מזכויות אזרח בסיסיות, ובעיקר משפיל טרנסג'נדרים בהוראה שלפיה אדם חייב להשתמש בשירותים ציבוריים המיועדים לזהותו המינית כפי שהיא רשומה בתעודת הלידה. החוק גרר אחריו שורה ארוכה של ביטולי הופעות מצד אמנים בסדר הגודל של מארון 5 וברוס ספרינגסטין.

     

    צפו בהופעה של פרלמן בבית הלבן:

     

     

    לפרלמן, הכי ברוס ספרינגסטין בתחומו, תוכננה הופעה בעיר ראלי, בירת צפון קרוליינה, יחד עם התזמורת הסימפונית של המדינה. האינסטינקט הראשוני שלו היה לבטל. "אבל אז חשבתי", הוא אומר בקול הבס הרדיופוני שלו, "מה לגבי נגני התזמורת? הם לא אשמים". פרלמן החליט לתרום את הכסף מההופעה לארגון זכויות הומוסקסואלים בצפון קרוליינה, ורצה לשים פלאיירים על הכיסאות באולם, שבהם יסביר את עמדתו בנושא החוק. זה נראה לו פתרון סביר ונטול דרמה. אבל אז הגיע טלפון מהנהלת התזמורת ונאמר לו כי הוא לא יכול לחלק פלאיירים. הוראה מלמעלה. פרלמן נאנח ועשה דרמה. הודעת הביטול שלו חוללה את הרעש הצפוי. "זה חוק מכוער", הוא אומר, "זה לא עניין של בתי שימוש, זה כבוד מינימלי לבני אדם. אני מרגיש מחויבות להתנגד לזה".

     

    פרלמן סירב בעבר לנגן בדרום־אפריקה בימי משטר האפרטהייד, ודחה הצעה להופיע ולהקליט עם אחד מגדולי המנצחים בהיסטוריה, האוסטרי הרברט פון קאראיין, שהיה חבר במפלגה הנאצית. "אני יודע מקרוב איך נראית אפליה, ראיתי את זה לכל אורך חיי כאדם עם מוגבלויות. איך אחיה עם עצמי אם לא אגיד משהו? אני לא מוכן להיות בצד הלא נכון של ההיסטוריה. אני לא יכול להרשות לעצמי, יש לי מחויבות מיוחדת לדבר נגד עוולות".

     

    כי אתה הכנר הכי מפורסם בעולם או כי אתה יהודי?

     

    "כי אני בן אדם".

     

     

    עם אובמה | צילום: אי.פי.איי
    עם אובמה | צילום: אי.פי.איי

      

    פרץ כישרון מרגש

     

    יצחק פרלמן הוא חתיכת בן אדם. לעיתים נדירות אתה הכי טוב במה שאתה עושה, לעיתים נדירות יותר, אתה הכי טוב למרות שהחיים ממש ניסו להגביל אותך, ולעיתים נדירות הרבה יותר, אתה לא נותן לכל זה לשנות אותך. בגיל 70, אחרי שזכה בכל פרס, עיטור וכבוד אפשריים, בשיאם של חיים מאושרים, כמעט 50 שנה עם אותה רעיה, חמישה ילדים מוצלחים, נכדים וכל הצידוקים לנוח קצת - יצחק פרלמן מעביר את הקיץ שלו בלימוד ילדים לנגן בכינור. "בקיץ אני לא מנגן בכלל, רק מלמד, זה החופש שלי", הוא אומר במשרד שלו במרכז 'תוכנית המוזיקה של יצחק פרלמן', שייסדה אשתו, טובי, בלונג־איילנד.

     

     

    "מה רומזים לי עם כל הפרסים האלה?"
    "מה רומזים לי עם כל הפרסים האלה?"

     

    איזה מורה אתה?

     

    "אני חושב שבסדר", הוא צוחק צחוק מתגלגל ולא בפעם האחרונה בשיחה הזו, "אני לא אולד־פאשן, אני לא מאמין בלתת לתלמיד בראש ואני זוכר כמה שנאתי בעצמי להתאמן. המורה הראשונה שלי הייתה מאשימה את הוריי אם לא ניגנתי טוב, 'אתם לא דואגים שהוא יתאמן!' גם היום אני שונא להתאמן, אבל לפחות אני מבין שזה חשוב".

     

    איך אתה מזהה כישרון?

     

    "לפעמים מספיק מבט בעיניים. ברגע שילד מבין מה הוא מנגן, אני יכול לזהות את זה בנגינה שלו. למוכשרים באמת יש אינסטינקטים מיוחדים ואוזן שמגיבה בצורה שאחרים לא".

     

    כל אחד יכול ללמוד לנגן? אם אתאמן 12 שעות ביום, אפס הכישרון שלי יהפוך למשהו?

     

    "אולי. אומרים שמורה טוב נמדד לפי מה שהוא מצליח להוציא מכישרונות ממוצעים, לא מהגאונים. לפעמים אתה מלמד מישהו שנתיים ופתאום בשיעור אחד משהו קורה, הדבר הזה שחיכית לו פורץ. זה יכול להביא אותי לדמעות. אבל אפס כישרון זה אולי קצת בעיה", הוא שוב צוחק צחוק גדול.

     

    בשבוע הבא יגיעו פרלמן ואשתו לישראל לטקס שבו יקבל הכנר את פרס בראשית, שמוענק על ידי קרן ג'נסיס ומשרד ראש הממשלה, וכבר זוכה לכינוי "הנובל היהודי". בשנתיים הקודמות זכו בו ראש עיריית ניו־יורק לשעבר, מייקל בלומברג, והשחקן מייקל דאגלס. הפרס מוענק, במלים פשוטות, ליהודים מצטיינים במיוחד שחצו דתות ודורות והפכו לאייקונים עולמיים. מהבחינה הזו, פרלמן מאפיל על קודמיו. מדובר פה באדם שזכה ב־16 פרסי גראמי, כולל אחד על מפעל חיים, ארבעה פרסי אמי, ולא פחות משלוש מדליות נשיאותיות, שאותן קיבל משלושה נשיאים שונים. הוא השתתף ב"רחוב סומסום", ביצע את המוזיקה של ג'ון וויליאמס ב"רשימת שינדלר" וניגן בהשבעה של ברק אובמה. אין שום סופרלטיב שהודבק לו ויהיה מוגזם מדי. בתוך כל זה, פרס בראשית אולי צנוע למדי, אבל פרלמן מאוד נרגש, אם כי קצת מוטרד מהתנאי המתלווה למיליון הדולרים: חייבים לתרום אותם למטרות טובות, ויש כל כך הרבה כאלה ואיך אפשר להחליט.

     

    "זה פרס מאוד מעניין", הוא אומר, "אתה מקבל מיליון דולר כדי לתת בחזרה. זה מאפשר לי לתמוך בדברים שבדרך כלל אני לא יכול. מעין תיקון עולם. זה גם פרס מאוד יהודי, כי כולם רוצים חלק ממנו וזה כאב ראש. בדרך כלל כשנותנים לך פרס אומרים, 'יש טקס, תבוא, תיהנה'. פה אומרים 'יש טקס, תבוא, תיהנה, ואחרי זה תעבוד'. זה לא פשוט, למי לתת, אני אומר לך, זה לא קל", הוא נאנח וצוחק שוב, מאוד משועשע. "אבל ברצינות, זה מרגש, באמת כבוד גדול. הבעיה היא שככל שמזדקנים יותר מקבלים יותר פרסים. הייתי אותו אדם לפני 20 שנה ולא קיבלתי את כל הכבוד הזה. עכשיו אני בן 70 ואני כל הזמן מקבל פרסים. מה אני אמור להבין מהרמזים האלה?"

     

    אתה גר באמריקה כמעט כל חייך. אתה ישראלי, אמריקאי או אזרח העולם?

     

    "אני קודם כל ישראלי. נולדתי בארץ, יש לי עוד כמה קרובי משפחה בישראל וכשאני בא לישראל אני בא הביתה. אבל אני פה מ־1958, אז בוודאי שיש בי הרבה מאוד אמריקאיות. יש לי שני דרכונים ואני אוהב את שניהם".

     

    אומרים שהקהילה היהודית פה מתרחקת מישראל, אתה רואה את זה?

     

    "יכול להיות, אבל אני מתעקש להיות אופטימי. תמיד היו לנו בעיות, בעיות הן ברירת המחדל שלנו, לפעמים זה מרגיש מסובך במיוחד, אבל הייתי אופטימי כל חיי ועכשיו אני זקן מכדי להשתנות".

     

    פלא עם מיתר פקוע

     

    הרבה דברים הפכו את יצחק פרלמן למיתוס. סירובו להיכנע למוגבלות שנכפתה עליו הוא אחד מהם. לראות אותו עולה לבמה היה תמיד מראה כואב לב ומעורר השראה במקביל. הליכה איטית־איטית, ועדיין זקופה עד כמה שאפשר. מתיישב לאט, מניח את הקביים על הרצפה, מרים את הכינור ומתחיל לייצר קסמים בכפות הידיים הענקיות שלו.

     

    ב־1995 עלה פרלמן לבמה של מרכז לינקולן באפר ווסט סייד בניו־יורק. הוא סיים את שלושת הצלילים הראשונים, ואחד המיתרים בכינור פקע. כנר אחר יכול היה פשוט לקום מהכיסא, לרדת לרגע מהבמה ולחזור עם כינור אחר. אבל במקרה של פרלמן מדובר בפרוצדורה ארוכה וקשה. אז הוא עצם עיניים וסימן לתזמורת להתחיל שוב. וניגן. עם מיתר אחד פקוע. כשסיים, השתררה דממה באולם ואחרי כמה שניות התפרץ הר הגעש. הימים ימי טרום הסמארטפונים והווידיאו הוויראלי, וההופעה הזו הפכה למיתוס שגדל עם השנים כמו הסיפורים של אלה שראו שחקני כדורסל מטביעים מקו העונשין במגרשים בהארלם הרבה לפני בואו של מייקל ג'ורדן.

     

    ופרלמן, הוא בכלל נולד בדירה קטנטנה בתל־אביב. לא דירה, חדר. בלי מקלחת. הוריו, חיים ושושנה, באו מפולין בתחילת שנות ה־30' ויצחק היה בנם היחיד. "הם פשוט הגיעו לפלשתינה, כל אחד בנפרד. אמא שלי פתחה מספרה, פגשה את אבא ולימדה אותו להיות ספר". בגיל שלוש החליט הפעוט להיות כנר. "שמעתי צלילי כינור ברדיו ואמרתי, 'אני רוצה לעשות את זה'. לא בטוח שאמרתי שאני רוצה שאלה יהיו חיי, אבל רציתי את הצליל הזה".

     

    בגיל שלוש?

     

    "כן, זה לא כל כך מפתיע. זה קורה להרבה צעירים, אי־אפשר להסביר למה. אתה שומע צליל והוא לא עוזב אותך".

     

    מתי קיבלת את הכינור הראשון?

     

    "באותה שנה. ניגנתי, הייתי איום ונורא וזרקתי אותו. אחרי שנה קיבלתי עוד אחד".

     

    מה שעוד קרה לילד יצחק באותה שנה היה חיידק הפוליו. בסך הכל ארבע שנים לפני המצאת החיסון, הוא התעורר בוקר אחד ולא הצליח ללכת. "לא פחדתי, פשוט לא יכולתי להסביר את זה. הייתי בבית חולים כמה שבועות, אני זוכר במעורפל שלא הבנתי מה קורה. אבל ילדים מתרגלים מהר, זה לא שיש לך עשרות שנות חיים של ריצה קלה בפארק ופתאום אי־אפשר ללכת. אז למדתי ללכת עם קביים ותומכים ואני לא מכיר מציאות אחרת".

     

    איך לא נעשים מרירים?

     

    "אני מפריד בין היכולת לנכות. הסתגלתי מהר, הרבה בזכות ההורים שלי. ההורים שלי לא היו מרירים. הם לא נתנו לי להרגיש אפילו לשנייה שמשהו לא בסדר איתי. להפך, הם הקדישו את כל חייהם לעזור לי להפוך למה שאני, ומהם למדתי לא לכעוס".

     

    הדבר המשמעותי הגדול האחרון שקרה לפרלמן בישראל היה בר־המצווה. ההורים קנו לו במתנה גלובוס והוא היה מאושר. זמן קצר אחר כך השתנו חייו לתמיד. שוב. זה קרה כשאד סאליבן, מי שהיה דיוויד לטרמן לפני דיוויד לטרמן, הגיע לארץ לחפש כישרונות שיופיעו בתוכנית הלילה שלו. הוא עשה אודישנים - כוכב נולד המקורי כשחושבים על זה - פרלמן נבחר, נסע עם אמא לניו־יורק, אבא הצטרף יותר מאוחר, והשאר היסטוריה של ממש.

     

    פרלמן החל להופיע עם טובי התזמורות ובכירי המנצחים בארה"ב. אחרי אחת ההופעות ניגשה אליו מאחורי הקלעים בחורה צעירה, הציגה את עצמה בשם טובי ואמרה לו שהיא רוצה להתחתן איתו. "הייתי בן 17, היא פשוט באה ואמרה, 'אנחנו צריכים להתחתן'" הוא שוב כמעט מתפקע מצחוק, "הסתכלתי עליה ואמרתי, 'אה, אוקיי'. התחתנו כעבור ארבע שנים ואנחנו ביחד מאז. היא החצי הטוב שלי".

     

    אוי, אגדת בייסבול

     

    מבין כל עשרות הפרסים שבהם זכה פרלמן בקריירה, שלושה עומדים מעל כולם: את ‘מדליית החירות’ המוענקת למתאזרחים אמריקאים מעולים, נתן לו רונלד רייגן ב־1986. את 'המדליה הלאומית לאמנויות' העניק לו ביל קלינטון בשנת 2000, ואת 'מדליית החופש', הפרס האזרחי הגבוה ביותר בארה”ב, העניק לו בשנה שעברה ברק אובמה. מכל זה פרלמן זוכר בהתרגשות בעיקר איך ישב בטקס האחרון לצד אגדת הבייסבול ווילי מייז. "אוי, זה היה שווה הכל".

     

    אובמה מעריץ גדול.

     

    "אני לא מתיימר לחשוב ככה, אבל אני אוהד אותו. הוא אדם אלגנטי מאוד, והוא יודע המון על המון. הוא כן חבר של ישראל, יש הרבה שאומרים לא, אבל זה בכלל לא נכון. יהיה לי מאוד עצוב לראות אותו עוזב".

     

    ולקבל את טראמפ במקומו?

     

    "חשבתי שלא נדבר על קרקסים. אנחנו מדברים עכשיו על קרקס".

     

    קרקס מפחיד.

     

    "נורא מפחיד. אני מתקשה להאמין שדבר כזה יכול לקרות. בכל פעם שהוא פותח את הפה חושבים שזהו, זה הדבר שיגמור אותו, אבל ההיסטוריה לימדה אותנו שצריך להיזהר ולהיות מאוד ערניים".

     

    איפה אתה שומר את כל המדליות האלה?

     

    "יש לי ארון מיוחד, ארון גביעים. אני אותו אדם שהייתי לפני כל המדליות, אבל ברור שזה מאוד יפה ומחמיא. קראתי על מישהו שזכה בפרס נובל ומכר אותו. אני לא אמכור כלום".

     

    מכל אלפי ההופעות שלך, יש אחת שאתה זוכר במיוחד?

     

    "יש כמה, אבל ההופעה הראשונה עם הפילהרמונית הישראלית הייתה משהו. חלום שהתגשם. עוד כשגרתי בארץ, בכיתה ו' אני חושב, שלחתי מכתב להנהלת התזמורת וביקשתי שייתנו לי להופיע איתם. הם אף פעם לא ענו, אז היום שבו הופעתי איתם היה מאוד משמעותי. יש לי את המכתב הזה בבית עד היום".

     

    אפשר לשאול איך הבריאות?

     

    "הבריאות תודה לאל. אני מחכה לבוא לארץ, לקבל את הכבוד הגדול וכמובן להפוך לאדם אחר לגמרי". ¿

     


    פרסום ראשון: 16.06.16 , 16:35