גשר לסין

בקרוב צפוי להתנוסס דגל ישראל, לצד דגל סין, על אתר התיירות הכי מסקרן בסין אחרי החומה, שצפוי למשוך אליו 2 מיליון תיירים בשנה. האיש שאחראי לכך הוא "לאו דו", ובעברית: הזקן דו – האדריכל הישראלי חיים דותן. דותן (62) לא מאוד מוכר בישראל, אבל בסין הוא הפך בשנה האחרונה לישראלי הכי מזוהה, שמופיע בכל מקום בכינוי הכבוד לאו דו, והכל בזכות הגשר המופלא שתיכנן, וייפתח לציבור בחודש הבא.

מדובר בגשר באורך של כמעט חצי קילומטר שעובר מעל קניון בעומק של 300 מטר בתוך הפארק הלאומי ז'אנגג'יאג'יה, שנופיו היו ההשראה לעיצוב הנופים בסרט "אווטאר". רוחב הגשר 6 מטרים, והוא בנוי מזכוכית שקופה, כך שהליכה בו מאפשרת לראות דרכו את התהום שלמטה, ולחוש כמו בריחוף בין שמיים לארץ. מעקות הגשר מתפתלים כמו גל לאורכו. הגשר צפוי להיכנס לספר השיאים של גינס כרצפת הזכוכית הגבוהה והארוכה ביותר בעולם שנמתחת בין פסגותיהם של שני צוקים. לשם השוואה: גובהו של הגשר מעל הגרנד קניון בארה"ב הוא 219 מטר. הגשר ואטרקציות נוספות הם חלק מתוכנית להפוך את הפארק למרכז ספורט אתגרי ענק.

"הסינים בורחים לקפיטליזם ואני מחזיר אותם לטבע", אומר דותן בראיון ל"ממון". "אני מחזיר אותם למקורות הפילוסופיים שלהם, להרמוניה עם הטבע, למול המגמה הכללית של העיור ההרסני. הרי מה עשיתי כאן? כולה כסף מהאוויר – גשר שקוף שלא רואים אותו, שהוביל כבר לבניית שני מלונות חמישה כוכבים ולרשימת המתנה עצומה של אנשים שמחכים לעלות עליו, שמגיעים מכל סין כדי להצטלם עליו לפני החתונה, עוד לפני שהוא נחנך וכשהכניסה אליו עוד אסורה. איכרים שחיים סביבו, שלא היה להם כסף וחיו מחקלאות ומעבודת כפיים, בונים לעצמם בניינים של 5־3 קומות במקום בתי העץ, כי האזור התחיל ליהנות מביקורים מסיביים של תיירים. הגשר יוצר התחדשות עצומה של כלכלה ירוקה ולא מזהמת".

חיים דותן אדריכלים

האוויר שלך התברר כפרויקט כלכלי?

דותן: "כן. עלות הקמת הגשר היא 15־20 מיליון דולר. לפי הערכה, יגיעו לגשר 2 מיליון מבקרים בשנה, שישלמו 18 דולר כדי לעלות עליו. הוא יכסה מהר מאוד את העלות. צריך לראות את הסינים מגיעים להצטלם שם. הם הולכים מכות עם השומרים. ב־1 במאי, כשהגשר עוד היה בבנייה, הגיעו 8,500 איש".

מה, אני קלטרווה?

דותן הוא אדריכל שבורח בכל מאודו מגבולות הקופסה, אבל הוא כלל לא אדריכל של גשרים. הרומן שלו עם סין החל לפני כחמש שנים, לאחר שעיצב את הביתן הישראלי בתערוכת אקספו בשנגחאי. בעקבות זאת קיבל הצעה לשמש פרופסור מן המניין בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת פודאן בעיר. היום הוא כבר דיקאן הפקולטה וראש המחלקה לעיצוב אדריכלי אקולוגי, ומבלה את זמנו לסירוגין - שבועיים בשנגחאי ושבועיים בתל־אביב, שבה הוא גר. הוא לא רק עובד ומלמד בסין, אלא גם מחובר מאוד לתרבות ולפילוסופיה הסיניות, כמו גם לזו היהודית, ורואה בהן תרבויות קרובות. הוא מעיד על עצמו שהוא אדם דתי "שלא חובש כיפה", אבל מניח תפילין בכל בוקר.

על פרויקט הגשר הוא מספר: "המבנה שיצרתי באקספו שילב חוכמה סינית וחוכמה ישראלית. בעקבותיו התחלתי לקבל הזמנות להרצאות ופרויקטים רבים ברחבי סין. אחת מהם הגיעה מז'י דונג צ'ן, יזם סיני שסיפר שיש לו זיכיון מהמדינה לניהול שמורת טבע ובה קניון למשך 50 שנה, ויש לו חלום לבנות שם גשר אבל הוא עוד לא מצא את התוכנית שתכבוש את ליבו. חשבתי לעצמי: 'מה אני, קלטרווה?' (האדריכל הספרדי שבונה גשרים תלויים ותיכנן את גשר המיתרים בירושלים – ע"פ), אבל הסכמתי לראות. טסתי לשם על חשבונו. אנחנו צועדים בין יערות, נהרות, מפלים והרים ירוקים, ופתאום מגיעים לפי תהום – מצוק אדיר שמתחתיו, מאות מטרים, נפרס הקניון מול עיניי. ממש כמו בסרט 'אווטאר'. 'פה אני רוצה גשר, מצד אחד לצד שני של הקניון', הוא אומר לי. 'למה?' שאלתי אותו, 'המקום כל כך יפה, למה להרוס?' הוא הסביר לי שהוא רוצה שאנשים יוכלו לעבור מצד לצד וגם מתכנן במקום אתר בנג'י כמקור הכנסה".

הביתן הישראלי שעיצב דותן בתערוכת אקספו בשנגחאי

דותן מוציא מתיקו ספר של הפילוסוף הסיני לאו דזה וממשיך: "הספר הזה הולך איתי לכל מקום, והוא היה איתי גם בפגישה ההיא. אמרתי לז'י דונג צ'ו: 'הקניון הזה יותר מדי יפה', ואז ציטטתי לו מהספר פתגם שכל ילד סיני מכיר: 'הצליל הגדול לא נשמע'. אם הוא היה יודע עברית הייתי מצטט לו את המשפט היפה יותר מהמקורות שלנו: 'קול אלוהים בדממה דקה'. אמרתי לו: 'אם אתה רוצה לתכנן כאן גשר, חייבים גשר שייעלם, שלא יראו אותו'. מהרגע הזה לא עזר כלום – הוא החליט שאני, שאין לי שום ניסיון בהנדסת גשרים, אקים את הגשר".

זו אחריות עצומה למי שלא מבין בגשרים. אתה לא מתעורר בלילה בסיוטים שהגשר נשבר?

"דבר ראשון, היום שמים את כל הנתונים במחשב והוא כבר מחשב הכל. דבר שני, יש חזון ויש יכולת. אני רציתי במקור לבנות גשר הכי מינימלי שאפשר. במשך שלוש שנים היו לי מאבקים מקצועיים עם המהנדסים הסינים. הם רצו גשר מסיבי גדול וכבד, והגשר השתנה כל הזמן לרעתי והפך כבד ומסיבי יותר: מרוחב של 3 מטרים הוא הגיע ל־6, ומיכולת למעבר של 200 איש בו־זמנית – ל־800. הם רצו שהגשר יהפוך למעין מרכז תרבות, עם אמפיתיאטרון בקצה, תצוגות אופנה שיתקיימו עליו, וגם הבנג'י הכי תלול בעולם שידיח את הבנג'י של ניו־זילנד מהתואר. זה כבר לא גשר, זו במה, ועם כל זה אני צריך להתמודד בכוחותיי הדלים".

בניין מכללת סמי שמעון בעיצובו של דותן

איך התמודדת?

"היצירתיות שלי עזרה. כל רעיון שלי עבר בדיקה הנדסית, והמהנדסים היו המומים מהיצירתיות. עשינו למשל שלוש שכבות זכוכית 5 ס"מ מחוסמת. בתוכנית טלוויזיה שעשו בבי־בי־סי על הגשר מישהו ניסה בשידור חי לשבור את הזכוכית עם פטיש 5 קילו, ונוצר רק סדק בשכבה הראשונה. בסימולציה של מבנה הגשר העלינו עליו מערבל בטון ולא קרה כלום חוץ מקימור קטן. אז כנראה שזה בכל זאת עובד".

מה היה הרגע הכי מרגש?

"ביום קבלת היתרי הבנייה לגשר הגיעה משלחת מכובדת של מהנדסים בני 80 פלוס ששירתו בצבא האדום ונחשבים לעילית של ההנדסה המקומית. הבכיר שבהם בירך אותי ואמר: 'הגשר הזה ישבור שיאים בהנדסה בסין. זו הפעם הראשונה שמעצב הביא משהו חדש, הנדסה אסתטית שתעניק לסין להכרה עולמית'. הוא דיבר רק סינית, ולא היה אף מתורגמן. היו שם 200 סינים, ואני הבנתי כל מילה. ואז הוא המשיך: 'לאו דו מכיר את התרבות הסינית יותר טוב מכולם. הוא מכיר את הפילוסופיה הסינית כמו נזיר בודהיסטי'. התחלתי לבכות כמו תינוק. רציתי להגיד להם: 'זה לא חוכמת סין, זה המקורות של היהדות. אני מכיר את התרבות הזו מהבית, כי היא כל כך דומה לתרבות שלנו'".

איך אתה מסתדר עם האורבניזציה הסינית, עם הכוונה להעביר 200 מיליון סינים מהכפרים לערים ולהרוס כפרים היסטוריים לטובת העיור?

"אני עושה בדיוק את ההפך הגמור, וזה סוד הקסם ששובה אותם. אני מחזיר את הסטודנטים הסינים שלי לטבע. בכל סמסטר אני לוקח קבוצה לעבוד בכפר, לכתוב שירים בלילה, לצייר בגשם. הם יגדלו להיות המתכננים שאני מחנך, לחיות ולאהוב את הטבע, למול העיור ששולט בכל העולם, לא רק בסין".

החלום: לבנות דירות בנות־השגה

הקשר האישי של דותן לסין החל הרבה לפני שהתחילו הקשרים העסקיים והאקדמיים. הוא נולד וגדל בירושלים לאב שעלה מאוקראינה ולאם שעלתה משנגחאי. סבה – המשתייך למשפחת סיידוף המפורסמת מקהילת יוצאי בוכרה – הגיע לשם ב־1916 לאחר שנמלט מבוכרה. הסבא־רבא והסבתא־רבתא של דותן מצד אביו חיו באוקראינה ונרצחו על ידי הנאצים עם בנם בן ה־13 חיים, שדותן קרוי על שמו.

"בזכות הסינים אני חי, ולכל הסינים שאני פוגש אני מודה שנתנו לי חיים", אומר דותן. במסע שורשים שערך בשנות ה־80 נסע לשנגחאי וחיפש שם את בית סבו, אך לא מצא. רק ב־2010, בעקבות תערוכת אקספו וכתבה שהתפרסמה עליו בסין, התקשרו אליו קשישים שהכירו את משפחתו והובילו אותו לבית סבו, שמאז נהרס במסגרת ההתחדשות עירונית.

דותן מעולם לא חלם להיות ארכיטקט. הוא מנגן על בנג'ו ואקורדיון, ו"אילו ניתנה לי בחירה מחדש, הייתי רוצה להיות מנצח על תזמורת", הוא אומר. אחרי שירותו הצבאי ביחידה מובחרת הוא רקד במשך תקופה קצרה בלהקת ריקודי העם הורה ירושלים ובלהקת ג'אז מודרני בניו־יורק, "אבל הבנתי שלשחורים יש גנים מלידה לריקוד, ולי אין מה להתחרות בהם".

אחר כך עבד כפועל בניין, ושם נולד הרצון ללמוד ארכיטקטורה. הוא סיים בהצטיינות לימודים באוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס־אנג'לס, ועבד במשך שנה כארכיטקט ביפן ושנה נוספת באוסטרליה. במקביל עסק בציור ובכתיבה ואף הוציא שני ספרי שירים קצרים בסינית, שתורגמו גם לעברית.

בשנת 86', בגיל 32, הוא פתח עם אדריכל צעיר נוסף, שמעון פילצר, משרד בניו־יורק, וב־1990 הם הפתיעו וזכו בתחרות היוקרתית לתכנון בניין הפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים בטכניון. דותן: "כל המשרדים הכי גדולים ונחשבים בארץ התמודדו שם. רם כרמי, יסקי, רכטר, כולם. והנה שני צעירים מניו־יורק שלא למדו בטכניון זכו. בעקבות הזכייה חזרתי לתל־אביב ועסקתי בתכנון שכונות מגורים פונקציונליות לעולים. כל הבנייה עם שלד מפלדה באשדוד היא שלי. עשיתי הכל כדי לא לבנות בקופסאות, ולשדר מוזיקה והרמוניה עם הטבע". הדבר ניכר במבנים המיוחדים שעיצב, ובהם המשכן לאמנויות הבמה באשדוד, המכון להעצמה חינוכית ומכללת סמי שמעון בבאר־שבע, עם המבנה בעל צורת חללית מרחפת. הוא עצמו, לעומת זאת, גר בדירת שלושה חדרים שכורה בתל־אביב.

דותן נשוי ואב לשתי בנות, אחת בשנת שירות לקראת גיוס לצבא, והשנייה לומדת רובוטיקה באוניברסיטת MIT בארה"ב. לפני עשר שנים הוא עמד לתכנן פרויקט שאפתני בדובאי, שהיה אמור לכלול תריסר מגדלים מפותלים שנראים כמו רוקדים זה עם זה, בהשקעה של עשרות מיליארדי דולרים. הפרויקט לא יצא לבסוף לפועל. הוא מספר: "הייתי על קו דובאי-ניו־יורק כל הזמן, אבל עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה התחלתי לקבל רמזים שעדיף שאשמור מרחק. בסופו של דבר הפרויקט נפל בגלל המשבר הכלכלי שהתפתח אז. דוד עזריאלי, שהייתי איתו בקשר עסקי, אמר לי אז שאם הפרויקט היה יוצא לפועל, הוא היה הופך לסמל עולמי של העיר".

הארכיטקטורה שלך מאוד עתידנית.

"לא עתידנית – פרימטיבית. אלה תצורות מן הטבע. אנחנו רחוקים מהרמוניה ומאיזון עם הטבע. מגדלים נבנים בטירוף בכל מקום בלי להבין את ההשלכות של זה".

אז איפה צריך לגור?

"לכו למדבר, לטבע. יש בעולם הרבה שטחים. הקופסאות שבונים היום לא מקושרות לטבע, לא בהרמוניה איתו.

אבל אתה גר בדירה קטנה באמצע תל־אביב.

"הבית האמיתי שלי נמצא בראש שלי. בחרתי לגור בדירה מול הים, כי רוב הזמן אני בים".

למרות הפרויקטים המרשימים בישראל, דווקא הסינים הם שגילו אותך ועושים לך כבוד ושם קיבלת תואר פרופסור.

"אני לא קורא לעצמי פרופסור. אני קורא לעצמי גנן. מה שלא השכילו להבין בישראל, אני מלמד בסין, ובאים אליי מורים ומרצים מתחומים רבים כדי ללמוד. אחרי הקומוניזם, הסינים נוהרים לקפיטליזם ולחומר. הם כמונו – מעתיקים מהאמריקאים בלי לחזור למקורות. ואני חוזר למשוררים הקדמונים שלהם, 5,000 שנה אחורה, ומשלב את החוכמה עם הטכנולוגיה של היום. את ההשראה לביתן הישראלי באקספו שאבתי מהפרשה שבה עליתי לתורה, 'ויקהל', המספרת על רב־בנאי של המשכן שבנה את בית ישראל. היום הנוראי בחיי היה היום שבו היה צריך להרוס את יצירת המופת הזאת בשעתיים".

מה כואב לך בישראל?

"ההרס שעשינו לירושלים הרים־סביב־לה ב־30 השנים האחרונות הוא בלתי־נסלח. הצרפתים בונים את רובע לה דפנס בחוץ, האיטלקים – בשולי פירנצה, ורק הישראלים בונים מגדל בכל מגרש פנוי. פתאום מגדל, מה שהיה מלון הילטון, על ראש גבעה. גשר המיתרים תקוע באמצע ומגדלים מתוכננים סביבו.

"אם יש לי רצון להשלים משהו בחיי, זה לבנות בישראל עשרות אלפי דירות בנות־השגה ופשוטות, כמו שאני עושה באינדונזיה, שם אני בונה אלפי דירות לצעירים בבאלי, ולא חוסמים את היצירתיות שלי. הבניינים דומים למצוקים מבטון וזכוכית, מצופים ירוק. מעין כפרים אנכיים ואקולוגיים".

איך זה שאתה מייצר כל כך הרבה חדשנות באינדונזיה, בסין, ולא בישראל?

"כנראה נכונה האמרה שאין נביא בעירו".