מכת ברק

השנה היא 2016 וכולם מדברים שוב על אהוד ברק. הראיון שהעניק לפני חודש לאיילה חסון — והיכן יפתח בקמפיין אם לא במגרש הביתי — לא היכה גלים בגלל מונולוג ה"חרשתי בשדות" של רוני דניאל שנישא באותו ערב. אבל אז באו הנאום בכנס הרצליה והופעתו ב"אולפן שישי" והחזירו אותו למרכז השיח הציבורי, הפעם עם זקן.

לזכותו של ברק ייאמר שהוא מקפיד לספק חוויית צפייה מענגת. השילוב בין האנליטיות המפורסמת לשפת גוף נינוחה מייצר דמות טלוויזיונית מרהיבה: חדה וזחוחה, שנונה ושחצנית. נדמה שההיקסמות המחודשת ממנו בחוגים מסוימים נובעת — לצד הביקורת העוצמתית על בנימין נתניהו, בווליום ובבהירות שבוז'י הרצוג לא מסוגל להם — מהפער בינו לבין שאר השחקנים בשדה התיאטרלי שנקרא "אקטואליה". בין שמדובר במראיינים, בפרשנים או בפוליטיקאים, למעטים יש את כושר הניסוח, הרמה האינטלקטואלית וכמובן הביטחון האינסופי. מדבריו קל להבין מי לדעתו האיש הכי חכם ומוכשר בחדר. מאז בחירות 99' זה לא כל כך אלקטורלי, אבל תמיד אחלה שואו.

כך היה גם ב"אולפן שישי". ברק שרד מתאגרפים במשקל כבד יותר מדני קושמרו וכהרגלו, לא טרח להסתיר זאת. "אין לי סבלנות לדבר על זה מחדש", אמר למגיש כשנשאל מדוע לדעתו בנימין נתניהו "ירד מהפסים", כפי שהגדיר זאת. זו אמירה מזלזלת ומתנשאת שנועדה להבהיר למראיין כי לא יגלם את תפקיד התלמיד הנזוף מול המנהל שקורא אותו לסדר אחרי שלכאורה התפרע בכיתה. אף בהמשך ברק לא נראה מוטרד מהטון המבוהל ממש שבו קושמרו תהה "מי שמך להחליט שצריך להפיל" את הממשלה. אולי ברק פשוט הקשיב יותר בשיעורי האזרחות ויודע שהחוק עדיין מתיר לבקר את השלטון ולעודד את החלפתו. הדבר היחיד שכן יצא משליטה בשיחה הזו היה שערות הפנים של ראש הממשלה לשעבר. ייתכן שגם הן נדבקו ב"ניצני פשיזם".

מהראיון לא עלה כיצד בדיוק ברק מתכוון לממש את מאווייו. לפוליטיקה הבהיר שלא יחזור — ניתן לסווג זאת כגילוי נדיר של מודעות עצמית — וקשה לראות אישיות כה לא עממית עומדת בראשה של אותה "מחאה עממית" שלה קרא. אם כך, ובהינתן שכוחו כפרפורמר לא דהה, אין אלא לקבוע כי ייעודו של ברק בעת הזו נמצא בטלוויזיה. אולי כפרשן, אולי כשופט ב"דה וויס" ואולי כמגיש "הלבן של העין", תוכנית שבה אהוד ברק משתף את האומה בכל מה שמציק לו. נשמע כמו עסקה טובה, שבה ברק עדיין מלהיב וצודק ומנגד נמצא במרחק סביר ממוקד קבלת ההחלטות.