הכאב שבר אותו

עקב סבג שוכב משותק לחלוטין על מיטתו במרכז השיקומי "רעות" בתל־אביב. מצליח לתקשר עם אשתו רק בעזרת מצמוץ עיניים והזזת הגבות. כשהיא שואלת אותו "את מי אתה הכי אוהב", הוא מצליח להזיז את שפתיו ולסמן לה — "אותך" — מבלי להשמיע קול. והיא, נאחזת בהתרגשות ובעצב בכל סימן של התקדמות. "הדבר שהפחיד את יעקב יותר מכל היה לראות איך בדקה אחת חיים של משפחה שלמה מתהפכים ונגמרים, וזה בדיוק מה שקרה לנו", מספרת אשתו יוקרה סבג.

עד שהתמוטט לפני שנה ועבר אירוע מוחי, שירת סבג כקברן צבאי בהר הרצל. הוא טיפל במסירות בגופות החללים והכין אותן לפני בואן של המשפחות. אחר כך קיבל את האמהות והאבות השכולים, ליווה אותם ברגעי הזיהוי האיומים ובפרידות הבלתי־נתפסות, וערך את טקסי הלוויה והקבורה. כל אחד מהחללים נכנס עמוק לליבו. אחרי מבצע "צוק איתן" משהו בו נשבר, ובשנה שעברה, אחרי חודש גדוש ב־33 אזכרות לחללים שאותן ניהל, סבג התמוטט ועבר אירוע מוחי. היום הוא סובל מפגיעה מוחית קשה ותובע ממשרד הביטחון להכיר בו כנכה צה"ל ולאשר לו את הטיפולים הרפואיים להם הוא זקוק. את התביעה הגיש באמצעות עו"ד יואב אלמגור.

"היה לו מאוד קשה בעבודה", מספרת אשתו. "מצד אחד הוא הרגיש סיפוק, הרגיש שהוא תורם למשפחות ומסייע לחללים. מצד שני זאת הייתה עבודה קשה רגשית. היו ימים אחרי 'צוק איתן' שהרגשתי שהוא משתף אותי פחות במה שעובר עליו. אמרתי לו שאני מרגישה שהוא בורח, והוא אמר לי שקשה לו מאוד לראות את המשפחות. 'יוקרה, את לא מאמינה איך מתהפכים להם החיים', הוא אמר לי. 'באותה שנייה שנכנס מישהו ומודיע להם שהבן שלהם מת — הכל נגמר להם'. "הוא היה מאוד רגיש. יום אחד סיפר לי שהיו גופות במקרר ורגל של אחת מהן הייתה חשופה. 'הוא לא מרגיש, אבל כאב לי להשאיר אותו ככה והיה לי חשוב לכסות אותו. לעשות לו כבוד', אמר לי. גם כשאבא שלי נפטר הוא היה מאוד רגיש אליו. הוא הלביש אותו, ישב לידו ושמר עליו עד שלקחו אותו לקבורה. הוא קרא לו פרקי תהילים ושר לו שירים שהוא מאוד אהב".

יעקב סבג מנהל את הלוויית לוחם גולני, סמ"ר משה מלקו | צילום: אלכס קולומויסקי

"פתאום הוא התמוטט"

בבית החולים, לצד מיטתו, מנסה יוקרה לזכות במעט רגעי חסד עם בעלה. היא מדברת אליו, צוחקת איתו ומחייכת אליו. מנסה לקבל מענה בתזוזות עיניו. "בתקופה האחרונה אני מרגישה שהוא מבין אותי", היא אומרת. "התגובות הן דרך הגבות, מצמוץ בעיניים, לא מעבר לזה. הוא לא מדבר בכלל. עכשיו הוא התחיל למלמל".

"זה קרה ברגע אחד", היא חוזרת להתמוטטות שעבר. "פתאום הוא הקיא והתמוטט. הייתי בעבודה והזעיקו אותי. בהתחלה לא הצליחו לתפוס אותי, וכשהשיגו — אמרו לי שהוא הובהל לבית החולים. יצאתי לדרך. אחרי עשר דקות התקשר המנתח ואמר לי, 'אני מנתח מוח. לא יכול יותר מדי להאריך. בעלך נפגע. יש לו דימום במוח'.

"הייתי בשוק. המנתח רצה לדעת אם יעקב נוטל כדורים לדילול הדם. אמרתי לו שלא. הוא רוצה שאאשר שיכניסו אותו לניתוח מוח בהול אחרת ימות. אמרתי, 'אוקיי, תעשו את זה'. כשהגעתי לבית החולים אמרו לי שהיה לו לחץ דם 240, וכתוצאה מכך דימום מאוד גדול במוח".

הייתה לך תחושה מוקדמת שזה מה שיקרה?

"היו רמזים למצבו לאורך כל הדרך. ממש נראה שהוא קורס נפשית. אמרתי לו כל הזמן, 'יעקב, אתה לא נראה טוב, אתה חייב פסיכולוג, אתה חייב להוציא את זה החוצה'. אמרתי לאמא שלי, 'בעלי לא חזר הביתה מצוק איתן'. הוא היה אומר, 'שלום, היי', וזהו. הוא לא היה מסוגל לנהל אינטראקציות רגשיות מעמיקות. הוא היה צריך להיות בשקט ולבד. כשעשינו שבת יחד, הוא לא היה מסוגל לשבת איתנו.

"למרות זאת, לפני האירוע הוא הרגיש טוב מאוד מבחינה פיזית. מישהו ראה אותו כמה דקות לפני, ואמר שהוא לא מבין איך זה קרה לו. הוא צחק איתו, והרגיש מצוין. גם איתי הוא דיבר שעה לפני שזה קרה ואמר שהוא בדרך לתורנות ערב".

לבני הזוג סבג שתי בנות. "הן שבורות מהמצב", אומרת יוקרה. "הן ידעו על העבודה של אבא שלהן, אבל בעלי דאג לא לשתף אותן בדברים הקשים. הוא תמיד אמר שהקברנות היא העבודה שלו, אבל הוא היה גם חזן. היו הרבה טקסים שהוא העביר — טקסי זיכרון, טקסים של העירייה. היה לו קול מאוד יפה. היו פעמים שהוא היה מחליף את החזן הראשי של צה"ל. הבנות היו פחות שותפות לעניין שאבא שלהן קובר מתים, אלא יותר לעובדה שהוא חזן".

"ב־25 ביוני 2015 יעקב התמוטט ונמצא מוטל מעורפל על הכביש", כתב עו"ד יואב אלמגור בכתב התביעה. "נמצא שהוא סובל מאירוע מוחי, בעיצומו של חודש עמוס מאוד מבחינה נפשית ופיזית כקברן צבאי. במהלך החודש הזה ערך יעקב לא פחות מ־33 אזכרות. במקביל ערך לוויות מרובות וביצע מטלות קשות נוספות של טיפול בגופות, ניקיונן וכדומה.

"במשך ימי עבודה ארוכים נדרש יעקב לעבוד ללא לאות בעבודה שוחקת נפשית, בחום כבד ובשמש הקופחת בהר הרצל, וזאת ללא שסופקו לו מים ואוכל. במהלך תקופת האזכרות הוא היה מכונס ומעורער, ושוחח עם מפקדו ועם חבריו ליחידה על הלחץ הנפשי הקשה שהוא חווה".

בחום הכבד ביותר

כיוון שיעקב עצמו לא יכול היה לספר בגוף ראשון על חוויותיו, צירף עו"ד אלמגור תצהיר מפיו של חברו הקרוב של יעקב, קברן צבאי בעצמו. "החזן פוגש את המשפחה ביום הכי קשה", מספר מ'. "לפעמים אזכרה הרבה יותר קשה מהלוויה. בלוויה המשפחה בהלם מוחלט. היא עוד לא יודעת מה קורה איתה ומהן המשמעויות. עם השנים אנחנו רואים איך מאזכרה לאזכרה הכוחות של המשפחה נגמרים. כשאת רואה אמא שמספרת על הבן שלה — גם לנו יורדות דמעות. אני עורך אזכרה ורואה את החלל מול העיניים. כל אמא יודעת שאני האחרון שנגע בבן שלה. מבחינתה, בשעות האלו אנחנו האנשים הכי קרובים אליה. היא רוצה לשמוע, היא רוצה שנקשיב לה בשעות הקשות האלו. ולנפש לא קל לעכל דבר כזה.

"הטיפול בחלל מתחיל בשטח. אנחנו מכינים את החלל לקבורה, ואחד הדברים הכי קשים שניתן לתאר הוא מעמד הפרידה. אנחנו מכניסים אמא שבחיים לא ראתה אדם מת — והולכים להראות לה את הבן שלה. כשקצין העיר מודיע למשפחה, יש עדיין את אותו פרפר בלב שאומר שאולי הבן ידפוק בדלת ויחזור הביתה. כשמביאים אותם אלינו להיפרד, הם מבינים שאין דרך חזרה. לפגוש אמא בדקות האלה — זה אחד הדברים שכל אנוש לא יכול לקלוט. יש קברן שסיפר לי שכשהוא הולך לכסות את הבן שלו בלילה, מה שעולה לו בראש זה שהוא מכסה חלל. יש ימים שאנחנו חוזרים הביתה ומרגישים שבר כלי".

סבג היה רגשן מטבעו, מעיד חברו, אפילו רגשן מדי. "היה לו חיבור חזק למשפחות, והחיבור למשפחות לוקח מהבנאדם כוחות שאין לו. יעקב לא דיבר הרבה. גם מבחינת ההלכה, כבוד המת זה הדבר הכי קדוש. גם חזנים שבחרו ללכת לטיפול, לא ידעו לפתוח את הדבר הזה, כי זה הסוד הכי כמוס של החלל, וכך הם שומרים על כבודו. בצוק איתן יעקב עשה יותר מ־20 לוויות. זאת הייתה המלחמה הראשונה שהייתה לנו בעידן שבו התמונות רצות ברשתות קדימה. אחרי הפרידה אנחנו צריכים לצאת מהחדר שבו טיפלנו בחלל, להוריד את הכפפות והחלוק, להתנתק ולערוך לוויה. זה כמו פטיש ואיזמל שפוצעים את הלב".

הטיפול שסבג זקוק לו כיום אינטנסיבי במיוחד, ומשפחתו מבקשת ממשרד הביטחון שיאשר אותו. "יעקב סובל מפגיעה מוחית חמורה", אומר ד"ר מיכאל רום, ממלא מקום מנהל המחלקה לשיקום נפגעי מוח ב"רעות". "עם קליטתו אצלנו, בוצעה הערכה שיקומית מקיפה, נקבעו יעדים לטווח הקצר ולטווח הארוך. כרגע, מצבו במגמת שיפור הן בתפקוד והן בהיבטים הקוגניטיביים".

תגובת משרד הביטחון: "בקשתו של יעקב סבג להכרה בו כנכה צה"ל התקבלה במשרד והיא מטופלת בימים אלה". מדובר צה"ל נמסר: "סבג שירת כחמש שנים בקבע ברבנות הצבאית בענף זיהוי וקבורה, ופעל במקצועיות ומתוך תחושת שליחות. מרגע היוודע המקרה צה"ל מלווה ותומך ביעקב ומשפחתו באופן צמוד. מבדיקה עולה כי תנאי העסקתו היו הולמים ובהתאם לנהוג בתפקידים אלה". •