קובה ליברה
איפה כדאי לקנות אמנות בזול, לגלות מוזיקה קובנית אמיתית, לשמוע סיפורים על כוס בירה ולקנות תחתונים (כשמתברר שכל המלאי נשכח בארץ) • ברוכים הבאים להוואנה
כשהגענו למלון בהוואנה באישון לילה אחרי טיסה ממושכת, גילתה אשתי פרט זניח — היא שכחה את כל התחתונים בארץ! הרגעתי אותה מיד והסברתי לה שמתוך 12 מיליון קובנים, 6 מיליון לפחות הן נשים, ולמחרת בבוקר נשלים את החסר. אבל רכישת כמה זוגות תחתונים הפכה לפרויקט של חצי יום. בחנות הראשונה אמרו שבשבוע הבא, ביום ג' כנראה, יגיעו תחתונים. בחנות השנייה הוצגה לאשתי סדרת תחתונים צבעוניים מרתקים של רקדניות סלסה. בחנות השלישית המוכרת לא טרחה לקום מהכיסא כי כבר התקרבנו לצהריים. לבסוף, בחנות הרביעית, נמצאו ארבעה זוגות בדיוק בגודל M לפי התווית, רק שבבדיקה מקרוב המגוון נע בין מידה של ילדת בת מצווה למידה של אשת הפיל. האירוע הזה נתן לנו שיעור מחכים על השיטה הקובנית והבנו לקח מרכזי אחד: בקובה לא קונים מה שצריך, אלא להפך: אם במקרה יש בחנות משהו שצריכים — קונים אותו. זה גם גרם לנו לבקש מהמדריך, מאותו רגע והלאה, שיראה לנו את קובה האמיתית, ולא את מחוזות התיירות המקובלים.
קובה זה כמו בצל
הנסיעה לקובה משולה לנסיעה אחורה במכונת זמן. הכל קפא באמצע שנות ה־50, והמכוניות האמריקאיות הישנות הן רק חלק קטן מהתפאורה. המדינה שונה לחלוטין מכל מדינת מצוקה או "עולם שלישי" שאתם מכירים. בעוד שמדינות מצוקה התפתחו בקצב שלהן, קובה הייתה גרורה אמריקאית מפותחת להפליא עד למהפכה, ואז הכל עצר ביום אחד. בתים קולוניאליים, אחוזות, וילות, בתי קומות עתירי שיש ומעליות חולקו לאזרחים, ומתוחזקים מאז ברמה של שיכוני מצוקה. חסרון הכיס, האמברגו והקיצוב הקשה מייצרים אלתורים אינסופיים. מכוניות בנות 60 פלוס מוכרחות לרקוד, משאיות זיל עתיקות הופכות לאוטובוסים, אופניים למוניות, חוטי חשמל וצינורות יוצרים פקעות הזויות, וכביסה תלויה ומתייבשת בחזיתות מגולפות.
ככל שהעמקנו בטיול גילינו שקובה משולה לבצל. היא מלאה רבדים, וככל שנדמה שהבנת רובד מסוים, מסתתרות מאחוריו שכבות נוספות, ובדומה לטיפול בבצל — החוויה מגרת חושים, עזת טעמים וריחות, חריפה, מתקתקה ולא אחת גורמת לך לדמוע.
התיירות היא אחד ממקורות מטבע החוץ העיקריים של קובה ובהתאם — היא מציגה פנים שונות לכל דורש. החל מאתרי חוף עם מלונות 5 כוכבים, הכל כלול ושיעורי סלסה, וכלה בכפרים ועיירות קטנות שבהן המכונית שבה הגעתם היא הרכב המנועי היחיד.
ביתי הוא ביתך
כדאי מאוד לתור את קובה לעומק, ולהיחשף דווקא למחוזות הפחות תיירותיים. המדינה שקטה, בטוחה להפליא בכל מקום ובכל שעה, ולמרות העוני הרב — נקייה מאוד. האנשים מסבירי פנים, נינוחים, ואם אתם דוברי ספרדית — שמחים לשוחח. כל תייר נתפס כשק דולרים מהלך, ובהתאם מנסים למכור, להציע ולתת לו "משהו". אם מבינים את המצוקה האמיתית ופותחים את הכיס ואת הלב — התמורה האנושית מחממת.
גם לאוהבי הנוחיות והמלונות — מומלץ בחום להתנסות בלינה בקאסה פרטיקולר, שהיא המקבילה המקומית לצימר. אלו בתים פרטיים המשכירים חדר או שניים ומאפשרים הצצה לחיים המקומיים. המטבח, הסלון והמרפסת נחלקים בין התיירים לבעלי הבית, ולאחר כמה כוסות בירה מתחילים לשמוע סיפורים אמיתיים. על אותו משקל — במקום לחפש מסעדות טובות (אל חשש, אין כאלה! מצוקה והיעדר מצרכי יסוד לא מולידים בישול עילי) לכו לאכול ארוחות ערב בבתים פרטיים. המפגש והשיחה יפצו על האוכל הבסיסי.
במונית מקרטעת וגונחת (מותר לה, היא קשישה ממני) בהוואנה פגשנו בג'ון הנהג. כשניסינו לברר מהיכן האנגלית המצוינת, הוא סיפר לנו שאת הפוסט־דוקטורט בפיזיקה הוא עשה בספרד. כן — הוא הגשים את חלומו ומפיזיקאי בכיר הפך לנהג מונית פרטית.
אין דרך להתחיל ולדבר על הכלכלה הקובנית. היא נעה בין שני מטבעות, פזו לתיירים ופזו למקומיים, ומאלצת את אחרון האזרחים לבצע להטוטים בין השוק הממשלתי הרשמי, השוק הפרטי המצומצם והשוק השחור. גם ישראלים שוחרי קומבינות לא צריכים להיות מתוסכלים מהיעדר חשיפה לפזו המקומי. נכון שהוא זול מאוד, אבל לא תחפצו בשום דבר שניתן לרכוש בו.
מוזיקה טובה צריך לחפש
היות שכמעט כל התעשייה, המלונות, המסעדות, החנויות ועוד שייכים לממשלה — אין כמעט שלטי פרסומות מסחריים. לעומת זאת, הארץ זרועה בשלטים מאירי עיניים המשווקים את משפחת קסטרו, כלומר פידל וראול, את המהפכה, את ערכי הסוציאליזם, הרעות, העבודה והפטריוטיות. יש פער מסוים בין המסרים הנלהבים לציניות השקטה של התושבים, וכפי שאמר לנו בעל אחת הקאסות — אם ניתן היה לייצא בכסף רעיונות מהפכניים, היינו כולנו מיליונרים.
אחוזי סקרנות הלכנו לצפות במצעד האחד במאי בסנטיאגו דה־קובה, שהיא העיר השנייה בגודלה. הסבירו לנו שהעיר תהיה נצורה כי כולם מגיעים למצעד. עקב מזג האוויר הלוהט, המצעד החל בשבע בבוקר, ולתומי חשבתי שנכון להגיע שעה קודם ולתפוס מקום טוב בכיכר המהפכה הענקית, שבוודאי תאוכלס ברבבות צופים. בדיוק כמובטח גילינו שכל העיר מגיעה למצעד, ובקושי פילסנו את דרכנו בנחילי האדם. בכיכר המהפכה גילינו רק שורה דלילה של צופים, היות שכל העיר צועדת. התברר שזו אכן חגיגה גדולה, חובה לשמוח, ואוי למי שיחמיץ את החגיגה ולא יצעד חלילה, לתפארת המהפכה. מערכת הבונוסים במשכורת, הבוסים והמלשינים יודעים לזהות ולטפל במחמיצי השמחה.
השלטון הריכוזי והיעדר כמעט מוחלט של יוזמות פרטיות עיצבו את האופי וההתנהגות. זמן קובני הוא כמו זמן מקסיקני, רק קצת יותר לאט. היעילות — מהם והלאה, הביורוקרטיה שולטת ביד רמה, ותור ארוך משתרך כמעט בכל שירות. לא טעמנו מהגלידה המקומית הידועה קופליה כי נדרשנו לעמוד כשעה בתור אינסופי. צריך לשנות ראש, לזרום, ובעיקרון לא לשכוח — הרום זול יותר מכל משקה, ואם ממתינים, תקועים, מחכים לשווא, זה זמן נפלא לקוקטייל או לקפה קובני משובח.
קובה ידועה כבירת מוזיקה ורומבה בכל קרן רחוב. גם אנחנו חשבנו שהקובני הממוצע יוצא לעבודה מצויד בתוף ושבכל פינה יש מוזיקה ספונטנית, צהלה ומחולות. המציאות שונה במעט. נכון שמזג האוויר גורם לכך שכל החיים יתנהלו ברחוב. הבתים פתוחים לרווחה, אנשים יושבים ברחובות ובכיכרות ומנהלים חיי חברה ערים, אולם מוזיקה טובה שאינה שירות לתייר — צריך לחפש. דווקא בערים הקטנות מחוץ להוואנה נחשפנו למוזיקה טובה יותר, והפסגה הייתה בטרינידד, ב־Casa de la Musica, המושכת הרבה תיירים ומקומיים הבאים לשמוע ולרקוד. כדאי לבדוק באילו כיכרות ישנם מופעים, הם טובים יותר ממוזיקת הברים ה"אותנטית".
מה קונים?
אם אין צורך דחוף בתחתונים — אין מה לדבר על קניות רגילות בקובה. המחסור מכמיר לב. קחו איתכם כמתנות עטים, סבונים, בקבוקי שמפו ודוגמיות של בתי מלון. הם יתקבלו בשמחה גדולה על ידי כל אחד וייחשבו כתשר.
מאידך — הסצנה האמנותית מפותחת ביותר. בכל עיר, קטנה כגדולה, יש מרכזי אמנות, גלריות וסדנאות, וניתן למצוא ציורים נאיביים מקוריים, צבעוניים, מרהיבים, ובמחירים מגוחכים. בניגוד למזכרות ולשווקים התיירותיים, שבהם מוכרים פסלים קובניים מקוריים תוצרת סין, הציורים אכן אותנטיים, וניתן לראות ולשוחח עם האמנים תוך כדי עבודה.
מה עם סיגרים ורום? תוכלו לרכוש אותם רק בחנויות ייעודיות ובמטבע קשה. אל תחפשו מציאות, המחירים של המוצרים המקוריים יהיו זהים בדיוק בחנות המפעל, במלון ובערים. בכל פינה ינסו למכור לכם סיגרים לא מסומנים, לא ארוזים וללא כל ערובה לאיכות. הרום בקובה משובח וזול. חבל להביא לארץ רום ירוד, ושווה לשלם קצת יותר ולרכוש רום מיושן (אנייחו). לטעמי האישי — סנטיאגו דה קובה אנייחו בן 11 שנים הוא הטוב ביותר ומצדיק חיפוש. טיפ קטן — הדיוטי פרי בהוואנה יקר יותר מכל חנות.
ולסיכום: הביקור של אובמה מסמן את קץ האמברגו. לא ברור לאיזה כיוון קובה תתפתח, אולם הדבר יקרה בוודאות, ולכן כדאי לרוץ עכשיו ולהיחשף לחוויה שונה ומרתקת.
מודיעין שלום
- הטיסות לקובה די מלאות, ויש להיערך מראש להזמנת טיסות ומקומות לינה. יש מעט חברות תעופה הנוחתות בקובה, והמחירים בהתאם – סביב 1,500 דולר.
- מזג האוויר תמיד חם, טרופי ומהביל. העונה היבשה היא מדצמבר עד תחילת מאי, זו גם עונת התיירות הצפופה והיקרה יותר.
- יש כיסוי סלולרי מלא, אבל הנגישות לאינטרנט בעייתית.
- כדאי לכלול לינה גם בקאסות, ויש לבחור אותן בקפידה על סמך המלצות אישיות. המלצות באתרי האינטרנט אינן מהימנות, אם כי גם קאסה עלובה תיזכר לבסוף כהרפתקה. מלונות טובים עולים כ־ 160 דולר ללילה, בעוד שקאסות טובות נעות סביב 40 דולר. ארוחת ערב בקאסה תעלה כ־ 18 דולר, ובמסעדה – 30% יותר.
- יש בארץ כמה חברות המתמחות בקובה ויכולות לתפור טיול לכל דרישה. היות שתיירים משתמשים במטבע של תיירים, המחיה בקובה אינה זולה. זה גם לא המקום לחפש מציאות.
- יש להצטייד במזומנים, רצוי מאוד ביורו ולא בדולרים. השימוש בכרטיסי אשראי מוגבל מאוד וניתן למשוך מזומן בבנקים ואצל החלפנים.
- הכי נח להתנייד ברכב שכור עם נהג. לנהיגה עצמאית: אין בקובה GPS ולכן יש להצטייד במפות מהבית, וביישום דוגמת Here שאינו מחייב רשת.
לפנייה לכתב/ת 
