ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "החלום שלי ליום הולדת זה סל כביסה ריק!" רותם אבוהב | צילום: אלון שפרנסקי
    זמנים מודרנים  • 21.06.2016
    "החלום שלי ליום הולדת זה סל כביסה ריק!"
    רותם אבוהב, מהנשים המצחיקות בישראל, נהנית מהחיים הרגילים והפשוטים גם כשהיא בשיא ההצלחה על המסך ועל הבמה. היא גם נהנית להיות חלק מגל הגירל פאואר השולט בקומדיה העברית, אבל מתעצבנת מגילויי השוביניזם הישראלי
    גבי בר־חיים ׀ צילום: אלון שפרנסקי ׀ סטיילינג: סיוון חימי

    רותם אבוהב חטפה קריזה בציבור פעמיים: פעם אחת כשעשו שיימינג לשחקנית אלמה דישי, פעם שנייה כשירדו על המשקל של קרין גורן. את העצבים היא הוציאה ברשתות החברתיות. מבחינתה, היא אומרת, דאחקות על מראה חיצוני זה לא מצחיק, "ושם זה נגמר", היא יורה. "יש גבול שאסור לעבור אותו: כשמתחילים לדבר על איך בנאדם נראה, איזה מין דבר זה? איזה מין מסר זה לאנשים? (מגחכת). המזל שלי היה שהמראה מעולם לא היה הטיקט שלי".

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    צילום: תומריקו

     

    מה אפשר היה ללמוד מהשיימינג הזה?

     

    "קודם כל, שיש כאן שוביניזם. בדיוק כמו שאם אישה בסטנד־אפ צועקת אז היא וולגרית וגבר פשוט מצחיק, גם במקרה של קרין גורן, כשאתה שף זה בסדר להיות שמן ובמקרה שלה לא. יותר מזה: בנושא הזה, של הרזיה, יש משהו שמוציא טירוף מאנשים. את צריכה לראות איך אנשים מגיבים כשהם רואים שרזיתי, 'וואו, את נראית פי מאה יותר טוב מבטלוויזיה'. זו תגובה שמוציאה את הדבר הזה, הטירוף וההתלהבות מאיך שבנאדם רזה, שזה משהו שאתה לא תקבל באותה עוצמה על אף תפקיד שעשית בחיים שלך. ואני תוהה איך זה שהדבר הזה חשוב לנו עד כדי כך".

     

    קרה פעם שהעליבו אותך בגלל מראה חיצוני?

     

    תפוזינה. "הייתי בטוחה שמסתלבטים עליי", צילום: שוקו כהן
    תפוזינה. "הייתי בטוחה שמסתלבטים עליי", צילום: שוקו כהן

     

    "התעסקו בזה, אבל מי שהתעסק זה הקהל והתקשורת. בטוח שלא אני. אני זוכרת שעשיתי כתבה בעבר, בתקופה יותר מלאה שלי, והכותרת הייתה 'כוכבת במידה גדולה'. הסתכלתי והייתי המומה. לקחתי את זה קשה מאוד. בכיתי, ברור. זה מה שיש לכם להגיד עליי? זה מה שהכי חשוב בכתבה? הייתי בהלם".

     

    אני חושבת שיכול להיות שכמו סטנדאפיסטיות אחרות, את הקורבן של ההתייחסות שלך לעצמך. כשאת צועקת שנים על הבמה, "אני קובבה", "אני לא יורדת במשקל", בסוף כולם יקנו את זה. את אולי חשבת שאת לא מתייחסת לאיך שאת נראית, אבל בעצם עסקת בזה כל הזמן.

     

    "וואלה. מבחינתי הסטנד־אפ שלי בא מאמת. והאמת לא פשוטה לפעמים. הרבה לפני הטלוויזיה אני אישה. ועברתי שלוש לידות, ובהיריון הראשון עליתי 32 קילו ולכי תורידי את זה. בהיריון השני עליתי 22 קילו והרגשתי טוויגי ולכי תורידי את זה. והילד יוצא ואת בטוחה שהיא חוזרת להיות נורמלית, אבל הבטן נשארה ענקית כאילו יש בפנים גם ארונות ושרפרפים ומיטה".

     

    מצחיק. והנה, את שוב עושה את זה.

     

    "אין לי בעיה לצחוק על עצמי. זה חלק מהחיים שלי. בסופו של דבר, גם לי יש ילדים שרוצים ללכת לבריכה ולים ואני לא אדפוק להם את החיים בגלל שאני מפחדת ששוב יצלמו אותי בבגד ים. חוץ מזה חם! חם לי! אני מזיעה! ומה את חושבת, לא הלכתי לבריכה ביום שישי? הלכתי. לא הזעתי? הזעתי. לא הייתי עם פריאו כדי להסתיר? הייתי. לא הורדתי אותו בשלב מסוים כי היה לי חם כבר? הורדתי. אמרתי שמבחינתי יצלמו אותי. אם אני לא מורידה את הפריאו הזה אני אמות".

     

    נו.

     

    "והורדתי. ולא קרה שום דבר".

     

    ערוץ הספורט

     

    אם נתמסר רגע לקלישאה, אבוהב, כמעט בת 40, מעולם לא נראתה טוב יותר. במציאות היא רזה ומתוקתקת. מדברת עם הידיים, ומדברת אוטוסטרדה. מי שלא רגיל לשטף הדיבור האבוהבי יילך לאיבוד מהר. "הרי מה זה סטנדאפיסט?", היא מהרהרת. "זה מישהו שיש לו הרבה מה להגיד. ואני שמתי לב שיש לי מה להגיד כבר שנים. אז יאללה, אני אלך כבר למישהו שישמע את זה". הראיון נערך לרגל הפיכתה של אבוהב לנערת תפוזינה, אבל היא גם מתחזקת מופע סטנד־אפ מצליח משלה, משתתפת בפאנל של "גב האומה" ובקרוב יעלה סרט קולנוע בכיכובה.

     

    חוץ מזה, היא תזכיר לא פעם, יש את החיים עצמם: משפחה, שכוללת בעל ושלושה בנים בגילאי 13, 8 ו־4 ("רוב גברי בבית. אני חיה בתוך ערוץ הספורט"). סנדוויצ'ים עם גבנ"צ לבית הספר, טיגון המוני של קציצות, כל הדברים הקטנים האלו שלא רואים בטלוויזיה שלכם, אבל מרכיבים בשביל אבוהב את היומיום לא פחות מהופעה על במה.

     

    "יש משהו במי שאני באמת בחיים, שהוא מאוד נגיש ועממי", היא מודיעה. "ואני לא מפחדת מהמילה הזאת, עממי זה לא קללה. אני חיה חיים מאוד עממיים. אני אמא. זה שאני עובדת בטלוויזיה ואנשים מכירים אותי ואני יכולה לבוא ולהתלבש ולהתאפר ושאנשים יתעסקו בי, זה בסדר. זה משהו נלווה למה שחלמתי כל חיי לעשות. אני אוהבת לשחק. אני אוהבת להיות על במה. אבל זה הכל פיקציה. זה לא אמיתי".

     

    כלומר?

     

    "אנחנו כל פעם עוברים דירה ואז אני נתקלת בהורים חדשים בגן, במורים, בחוגים. אני נתקלת בחיים. איך שמתחילה השנה אני יושבת באסיפת הורים ואני רואה את הפרצופים של האנשים שעושים כזה (עושה פרצוף נדהם) מה?! היא מביאה את הילד לגן?"

     

    כי את אמורה להיות אמא מזניחה אם את בטלוויזיה?

     

    "כשאנשים רואים אותך בטלוויזיה זה מייצר איזה שהוא גלאם שהוא שקרי. כי אנחנו נראות נורא מתוקתקות והשיער בול והחולצה יושבת בול ואני אומרת דברים נכונים כי עבדתי עליהם. זו העבודה שלי. אני לא קמה ככה בבוקר. אני לפני יום צילום עושה שתי מכונות כביסה. תביני שהחלום שלי ליום הולדת זה סל כביסה ריק!"

     

    דווקא האישה שחולמת בלילה על הפרדה בין לבן וצבעוני זכתה בקמפיין שעד כה הציג נשיות בלתי אפשרית. בעבר נערות תפוזינה היו דוגמניות ג'ינג'יות לוהטות בחולצה לבנה רטובה, כמו אלן הידינג או בר פאלי. הפעם קיבלו שם החלטה אמיצה וליהקו לתפקיד את אבוהב, שהיא ההפך המוחלט. הגרסה שלה לאיך התגלגלה לתפקיד נערת תפוזינה כבר סופרה, אבל היא מצחיקה כל פעם מחדש. "הסוכנת שלי התקשרה - כי היא עדיין מצלצלת מדי פעם - ואז היא אמרה, 'התקשרו מתפוזינה והם רוצים אותך'", היא מספרת. "ופרצתי בצחוק. הייתי בטוחה שהיא מסתלבטת עליי. אמרתי לה, 'תעשי לי טובה, מה את רוצה מחיי'. אמרה לי, 'נשבעת לך רותם. אני רצינית'. אמרתי לה, 'בסדר', בתור חצי בדיחה. ואז כשהכנתי ארוחת ערב זרקתי ככה לבעלי, 'אתה יודע שהתקשרו מתפוזינה'. הוא התחיל לצחוק. אמרתי לו, 'נו בדיוק, ככה גם אני הגבתי. זה קורע, לא?' כאילו מה זה קשור אליי, תפוזינה?"

     

    מה קשור באמת?

     

    "שמעי, תפוזינה זה מותג שהיה משתמש בפרסומות שלו בבחורות שלא ממש דומות לי (צוחקת), כל מיני דוגמניות כאלה עם שיער קצוץ. שנרטבות, שמשפריצים עליהן בצינור. זה היה מיתוס: נערת תפוזינה. בקיצור, למחרת היא מצלצלת עוד פעם ואומרת, 'שמעי, הם רוצים להיפגש'. אמרתי לה, 'תגידי, את רצינית? מה הם רוצים ממני?!' אז היא אומרת לי שהם שינו כיוון. אמרתי אוקיי. הבנתי שאנחנו עושים סתלבט על המותג, שזה דווקא קרץ לי מהמקום הנשי והפמיניסטי, הם זרמו עם זה".

     

    היו לך דרישות? עלייך לא משפריצים?

     

    "להפך! עליי משפריצים. אמרתי רק שאם משפריצים עליי, שיהיה ברור שזה בקטע קומי. ברגע שהבנתי שאני לוקחת את זה על עצמי, אמרתי, 'יאללה מגניב. בואו נזרוק גם קריצה קטנה למה שהיה'. הדבר היפה הוא שכשאתה עובד מהמנוע הקומי, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. ברגע שאת צוחקת על עצמך ממקום אמיתי, זה שובר את כל המחיצות בינך לבין הקהל".

     

    אז השפריצו עלייך או לא השפריצו?

     

    "אני רק זוכרת שלמים הגענו רק ב־12 בלילה והיה צריך לבדוק שהחולצה לא שקופה, אז שמו לי גופייה מתחת".

     

    כמו לזקנים.

     

    "(נאנחת) כן, אני שמרנית. מה לעשות. יצאתי תפוזינה כשרה".

     

    אבל עם כל הכבוד לנערת תפוזינה - ויש בהחלט כבוד - אבוהב היא גם חלק מגל הקומיקאיות שכבשו את הפריים־טיים הישראלי. ממש בלי ששמנו לב, תוכניות הבידור וההומור, שפעם התאפיינו ברוב גברי מוחץ, מאובזרות כיום בנשים שיודעות לספר בדיחה טוב לא פחות מגבר. "אני יושבת היום בפאנל שיש בו רוב נשי, בגב האומה", היא אומרת. "אורנה בנאי, עינב גלילי ואני. אני מרגישה גאווה על זה שיכולה להיות תוכנית שהיא מאוד מרכזית בטלוויזיה ויושבות שם שלוש נשים. הפנינות הגדולות הקומיות בטלוויזיה כיום הן נשים: שני כהן וליאת הר לב ועלמה זק בארץ נהדרת. אצלנו עינב ואורנה. קרן מור ב'יום האם'. ליטל שוורץ ב'חברות'. תום יער בפינה אצל גורי אלפי. נשים מחזיקות היום נתח גדול מהבידור הישראלי. יש בזה משהו מדהים בעיניי. זה תחום שהוא גברי בצורה מובהקת".

     

    במה מתבטאת הגבריות הזאת?

     

    "עד היום אומרים לי כשאני יורדת מהבמה ש'בואנה יש לך ביצים מטורפות'. אין משפט יותר גברי מזה. ואני מניחה שהוא התקבע כתחום שצריך בשבילו המון אומץ, כי יש משהו מבעית בלעמוד על הבמה לבד ולהצחיק אנשים. זו חצי התאבדות. לי כשזה לא עובד זה מרגיש כמו טביעה. באמת שאין דבר יותר מפחיד מלעשות סטנד־אפ. ואומץ היא תכונה שמקשרים לגברים".

     

    הכל חולף

     

    אבוהב מודה שהיא טיפה חוששת לקראת גיל 40 שמתקרב, אבל דווקא את ההסתכלות המפוכחת על המקצוע היא אימצה בגיל שמונה. אבוהב, למי שלא נולד אז, הייתה אחת מילדות הפלא הבולטות של האייטיז, עם פינה ב"זהו זה" ופרסומות ל"טלטקסט". "בתור ילדה לא יכולתי ללכת ברחוב", היא נזכרת. "מגיל קטן מאוד אמא שלי, שהיא אישה מאוד חכמה, השכילה להסביר לי שהכל חולף".

     

    תסבירי.

     

    "זה תחום קשה. אני עבדתי קשה ועובדת קשה כל החיים. פתאום השנה יש כזה רוגע ואז את כמה חודשים לא בטלוויזיה ואנשים שואלים, 'לאן נעלמת? הכל בסדר?' ואת מרגישה חרדות. אבל הקריירה שלי בנויה ככה. לאט־לאט".

     

    ולא היית רוצה לפעמים קצת דרמה בחיים? לפני עשר שנים זה קרה לך, כשזכית בפרס אופיר על "אביבה אהובתי". היית רוצה לחזור למקום ההוא?

     

    זה באמת היה רגע גדול. זה חלום שלי מאז שאני ילדה. מי זוכה בפרס? זה כאילו וואו. עמדתי על הבמה וזו התרגשות מטורפת וירדתי מאחורי הקלעים. עכשיו תקשיבי טוב: מישהו ניגש אליי, לא זוכרת מי זה. והוא אמר לי, 'מזל טוב, עכשיו לא עובדים כמה שנים'".

     

    מה?

     

    "ככה הוא אמר לי! ואני לא התייחסתי אבל זה ישב עליי. (מרימה את הקול) לא היה לי זימון לאודישן לפיצ'ר שבע שנים אחרי 'אביבה אהובתי'! אז סיפרתי לילדים שלי את הדבר הזה - כי הם מאוד תחרותיים וכשיש טקס הם אומרים לי 'אמא, אל תחזרי הביתה בלי פסלון' - ואמרתי להם שאני לא רוצה לזכות בשום פרס. לא רוצה. למה זה טוב?" *

     

    gabibarhaim79@gmail.com