מאז שחליתי בסרטן, החברים הטובים נעלמו

אני בן 45 ולאחרונה חליתי בסרטן. עברתי ניתוח קשה ואני מטופל בטיפולים כימיים. מאז שחליתי, חברים רבים וטובים נטשו אותי, חדלו לשוחח עימי ולא באים לבקר. אני חש נבגד. מדוע חברים טובים, שהיו איתי מגיל 15, חוששים להיות בקשר עם חולה סרטן?

קיימים כמה הסברים לתופעה שאתה מתאר.

מרגע שחלית ואתה נאבק על חייך ובריאותך, אנשים לכאורה מתקשים לשוחח איתך על ענייני היום־יום שלהם, שהופכים כביכול לא חשובים בהשוואה למצבך הקשה. על מה ידבר איתך חבר פלוני - על שלא קיבל את ההעלאה בדרגה שמגיעה לו? חברה טובה שהסתכסכה עם חבר משותף נרתעת מלשתף אותך ב"שטויות"; חבר טוב שהצליח להוריד חמישה קילוגרמים בדיאטה חדשה יצלצל אליך בתרועות שמחה? בקיצור, לפעמים אנשים מתקשים להמשיך ליצור קשר רגיל כאשר זולתם שרוי במצוקה, שהופכת את ענייני חייהם לזוטי זוטות בלתי ראויות להתייחסות, ואז היחסים הופכים קצת חלולים, כאילו אין נושאי שיחה וכבר לא נעים לטלפן או לבוא.

חברים אחרים שאוהבים אותך אולי מתקשים להתמודד עם הסבל שלך. הם עברו איתך את שלב האבחון המפחיד, את שלבי הניתוח הכואבים, והכאב שאתה חש הופך להיות חלק מהם, משהו שכואב להם, ועדיף להם להתרחק כדי לא להתמודד עם הכאב שלך ושלהם בכל מגע מחודש.

ייתכן שפיתחת רגישות יתר לקשריך עם חברים וחדלת להיות פעיל כלפיהם. אתה מצפה מהם שיתקשרו, יתעניינו, כי אתה הוא "החולה" ופטור מתחזוקת היחסים עם חבריך. אתה בוחן עד כמה הם מסורים ומתעניינים, אבל אינך טורח כמו בעבר להתקשר, להזמין (כשהם דואגים לאירוח) ולהיות מוזמן.

השאלה הגדולה היא אם אתה יודע לבקש עזרה. אם לא ויתרת על הגאוותנות והפוזה של "יכול להסתדר בעצמי". ייתכן שהמכאובים והפחדים גרמו לך להסתגר. כשאתה מוצף רגשות אתה חושש להיחשף, חושש לבכות, חושש מרחמים. ייתכן אפילו שאתה ממורמר, למה לך זה קרה ולא לאחרים? מדוע אתה נענשת? ייתכן שלא מתחשק לך לדון עם חבריך בשאלות של חיים ומוות, בשאלות עמוקות על אודות קיומנו הזמני, והמצב החדש מביך אותך ולא מאפשר קרבה. בדוק גם את תרומתך שלך לבדידותך.

נוסף על כך, ישנם אנשים שמפחדים ממחלות ומבתי חולים. גם אם אין שום חשש להידבקות, הם חיים בחוויה האי־רציונלית שעצם הקרבה למחלה תציף אותם באנרגיות שליליות. זוהי דווקא מחשבה שמתאימה לגל הניו־אייג'י שהתחיל כיום לפרוח מחדש. עם זאת, קשה להאמין שכל חבריך סובלים מן התסמונת הזאת.

כדאי לך ולכל קוראיי לקרוא את הספר "הסרטן מת מצחוק" של אייל אלטויל (בהוצאת "פוקוס"), שבו הוא מספר בהומור שופע על ייסורי מחלתו הקשה, שסימנים לחזרתה מפחידים אותו בטירוף. אין סוגיה משמעותית שהוא פוסח עליה. הספר מאוד משעשע! ואצטט שורה מתוכו: "אני מצלצל לחברי הטוב. הוא עונה לטלפון וישר אני אומר לו, 'אחי, אני כנראה עומד למות, יש מצב לראות אותך לכמה דקות לפני?'"

אל נשכח שכל שינוי דרמטי, חיובי או שלילי, בחיינו, משנה את המפה החברתית שלנו. יש מתרחקים, אבל יש גם שמתקרבים. אם תאפשר זאת, ייתכן שדווקא בעטיה של מחלתך יתקרבו אליך אנשים חדשים.

לבריאות!

שאלות לורדה ניתן לשלוח למייל: varda1940@gmail.com

לפקס: 6094132 ־ 03 או לכתובת: דוד המלך 15 , ת"א 6495