האל האחר: עיונים בכמה מופעים דמוניים של האל בספרות המקראית // חגי דגן  עם עובד - 236 עמודים

איך נראית אימה עברית? יוצרים בתחומי הספרות והקולנוע ניסו לא פעם להציע פתרונות לשאלה, אבל התרבות העברית נוטה להרגיש לא נוח עם עולם הדימויים של הגותיקה. בצורתו המוכרת, זהו עולם נוצרי, קר, חיוור, המתקיים בתוך ערפילים אפורים ואור עמום. זר למזג האוויר ולאופי הים־תיכוני.

ואולי צריך לחפש במקום אחר: בתנ"ך. למשל בשמואל ב' פרק כ"ד. אלוהי ישראל נתקף פרץ סתום של זעם ושולח מגפת דבר בעמו. 70 אלף בני אדם נספים בשלושה ימים. בירושלים, בגורן ארונה היבוסי, עומד מלאך אימתני בחרב שלופה והורג בעם. הסצנה הזאת - מלאך שקוטל אלפים - מובאת על ידי חגי דגן כאחד המקרים הקיצוניים של אימה בתנ"ך. היא ראויה לציון במיוחד כי במקום שבו עמד המלאך הוקם בסופו של דבר בית המקדש. שוב ושוב מוכיח דגן בספרו כי הפולחן התנ"כי עצמו צומח מתוך סצנות של אימה וזוועה.

דגן הוא אחד הכותבים המעניינים ביותר על יהדות בישראל. הוא ניגש לטקסטים היהודיים ברעננות ובתנופה שקשה למצוא אצל חוקרים עכשוויים בתחום מחשבת ישראל, המורכב בעיקר ממלומדים כבדי ראש ודקדקנים. כמו ספרו 'המיתולוגיה היהודית', גם 'האל האחר' הוא יצירה יוצאת דופן. לכאורה, הוא מוקדש לסוגיה מדעית מוגבלת - עיונים בכמה מופעים דמוניים של האל בספרות המקראית - אבל למעשה, דגן עוסק בנושא פרובוקטיבי: האופי המסוכן, האלים, אפילו מרושע, של אלוהי ישראל עצמו.

הפרקים הראשונים עוסקים בשלושה פסוקים עמומים בשמות פרק ד', שחומקים מעיניהם של רוב תלמידי התנ"ך במערכת החינוך. אחרי שהאל מתגלה בפני משה בסנה הבוער ובוחר בו להושיע את עמו, הוא שולח אותו לשוב למצרים. אבל אז, בעת חניה, האל מסתער על משה בלילה, מתוך כוונה להרוג אותו. "האל מצטייר מתוך הסיפור כישות אלימה ובלתי מרוסנת הפועלת באורח אבסורדי לגמרי, שהרי הוא מתנפל על מי שזה עתה בחר בו לשליחות הרת עולם", כותב דגן. אל נורא, מעורר פלצות, המותיר את נבחריו מוכי טראומה.

מכאן ממשיך דגן למופעים גחמניים ומזוויעים אחרים של האל, מה שהוא מכנה "תיאודמנוניה": החלטתו להחריב את העולם במבול; התנהגותו כמאהב קנאי ונכזב המבטא פנטזיות של "מרחץ דמים פורנוגרפי" כלפי ישראל; התפרצויות הזעם שלו בתגובה לגילויים של מיניות. היחס השוללני והאלים למיניות הנחשבת מופרזת יועבר מהתנ"ך לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, ומלווה אותנו עד היום.

דגן מתבסס בעיקר על תיאולוגים פרוטסטנטים גרמנים מהמחצית הראשונה של המאה ה־20 (רודולף אוטו, פאול פולץ ואחרים) - חוקרים שפיתחו את התפיסה של אלוהי התנ"ך כ"אל מדברי" חורך וזועם, המוצב לעיתים כניגודו של ישו, "אלוהי האהבה" של הברית החדשה. כדאי להזכיר כי הטענה שאלוהי התנ"ך הוא אל מלחמתי חסר חמלה היא נושא חוזר ונשנה בכתיבה המודרנית על התנ"ך; והיא חביבה במיוחד על כותבים אנטישמיים בעידן המודרני, שלעיתים קרובות טענו גם כי בני ישראל הקריבו קורבנות אדם. אין בכך כדי לטעון שהעיסוק בנושא אינו לגיטימי, אבל דגן יכול היה לתת דין וחשבון על ההיסטוריה המורכבת של דמות האל המקראי הרשע.

לאורך כל הספר מורגשת נימה של צער, ולעיתים אף ייאוש, אל מול דמותו של האל צמא הדם. מה הביא את המחבר לכתוב ביצריות כזו על האל התנ"כי, לחזור שוב ושוב על מידותיו הנוראות: רודן, טיראן, פטריארך תובעני, אלים וסדיסטי? כפי שמציין דגן, שאלת הסדיזם האלוהי אינה שאלה תיאורטית או ארכיאולוגית. זהו "אל הנתפס עד היום כדמות העומדת במרכזה של דת חיה... המשפיעה גם על אורחות התנהגות, על תפיסות אתיות ועל מהלכים פוליטיים". במקומות מסוימים מציג דגן את הדת היהודית כולה כתוכנית שקולה של האל שנועדה להתעלל בבני עמו ולהביא להתגשמותה של "אפוקליפסה מדממת". מחשבה מצמיתה. ייתכן שהיא צומחת ממצבה הנוכחי של היהדות, בתקופה שבה היא מתגלגלת שוב לפולחן של אל אפל: האל הלוחם של מח"ט גבעתי; האל הרצחני של נערי הגבעות.

בשונה מספרו המצליח של אליה ליבוביץ, 'לקרוא מחדש את התנ"ך', שנשען כולו על סברות חסרות בסיס, ספרו של דגן נשען על ידע נרחב גם במקורות עצמם וגם במחקר התנ"ך המודרני. חבל שהוא מוגש באופן מעט מינורי, עם כותרת בעלת אופי למדני. זו יצירה סוחפת הראויה לדיון נרחב.