שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אודי שרבני | צלום: יונתן בלום
    7 לילות • 20.06.2016
    רעש לבן
    אודי שרבני רדוף על ידי מילים. כותב במקום לישון, כותב כדי לנשום, כותב כי הראש שלו מתפוצץ מבפנים. אבל רק היום, אחרי שאיבד את אחיו וכתב את ספרו השני, מצא סוף־סוף תשובה לשאלה הגדולה: ספרות או כדורגל
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    אודי שרבני מישיר מבט למצלמה הדמיונית. "התחלנו להקליט?" הוא שואל, ומיד שולף מהכיס דף שהכין מראש ומתחיל לקרוא. "לגבי שאלה חמש שלך, התשובה היא לא. לגבי השאלה שתישאל בעניינים של מזרחים־אשכנזים, או כל מה שבאופנה עכשיו: אני חושב שאתה אמור קודם לשאול את עצמך למה תמיד שולחים אותך לראיין מזרחים. מלבד זה, השיח המזרחי־אשכנזי החדש משעמם אותי. 'ומה אתה אומר על השיח המזרחי־אשכנזי?' שם הוא מתחיל - ונגמר. ולפניו היה, 'מה אתה אומר על כוכב נולד, נירוונה, גלגלצ, וכו''.

     

    "בדקה ה־54 בראיון, כשתסגנן כבר בראש את זה שאני בנאדם טוב, בגלל שהשארתי כסף לקבצן - אגיד לך שאתה לא יודע באמת מי אני, כי אולי הזמנתי אותו במיוחד. אבל בעיקר כי אגיד לך לא להכניס לכתבה את זה שנתתי לו כסף. ואני חושב שהתשובה לשאלה 18 היא שזה לא נכון לשאול איפה היה אלוהים בשואה, אלא אם מותר להניח תפילין ביום השואה. ועכשיו, בוא נדבר על הספר".

     

    אם תתחברו לקול הפנימי של שרבני, מצאתם לעצמכם חבר קרוב. עמוס, מרהיב, מטריד, מבעבע רעיונות, לרוב מייאש, ותמיד מרתק. או מעייף. תלוי את מי שואלים. מעת לעת אני פוגש אותו בסביבה. כמעט תמיד יזכיר לי מילה שאמרתי או ניואנס הכי קטן, שרק הוא יכול לזכור. כמו שהוא זוכר את כל העולם. מודע לכל הברה ולכל פסיק. רדוף על ידי מילים.

     

    שרבני מקפל את הדף. "אם אני צריך לשלוח טקסט למישהו, נניח אליך, אז רגע לפני אני אשב ואקרא אותו מבעד לעיניים שלך. זה פטיש שלי. לראות איך הוא רואה את הדברים. כמו שכשאני מביט על בחורה יפה, יותר מעניין אותי להביט על מי שמביט עליה. ואני זוכר הכל. זו הבעיה. אני הולך לישון עם מאות אנשים וממשיך לחשוב עליהם. בנק אינפורמציות. ואם סיפרת לי משהו פעם, לפני שנים, אני שואל את עצמי, למה הוא בכלל סיפר לי את זה? ואם הוא סיפר לי - אז אולי לא כדאי להפקיד את עצמי בידיו?"

     

    לא מתיש אותך כל הרעש הזה?

     

    "בטח. הגעתי לנפילות פיזיות, ממש. ואנשים אומרים לי, איך אתה חי עם מה שיש לך בראש? אני פשוט חי. עם בליל של דברים ועומס שאי־אפשר בכלל לתאר. ואני לא נח מהרעש הזה. אין צורך. אין זמן לנוח. חוץ מזה, מה בכלל אכפת לכם?"

     

    *

    הוא נולד בהדר יוסף, ילד פנצ'ר, בן הזקונים האהוב, החמישי, לשושנה ואברהם - רתך באמקור ותופרת - שניהם ממשפחות יוצאי עיראק. "כולנו בגדדים. אנחנו אלה שמתנשאים על האנשים מבצרה", הוא צוחק, ומיד ממשיך בשרבנית: "ואם נעשה אנלוגיה לפיגועים בתל־אביב, זה כמו שיש את השמחה לאיד על התל־אביבים, אבל גם בתוך תל־אביב, אז אלה שהיו בשרונה, הם 'לא באמת תל־אביבים'. כאילו, 'שיתפוצצו'".

     

    גדל בבית ליכודניקי של בית"ר ירושלים ויהורם גאון, מזרחי וקלאסי, וגם בלוז וג'אז מהאחים. "והכלל בבית: להיות אדם טוב. אנשים לא תחרותיים, העיראקים היחידים שלא יודעים לעשות כסף", הוא צוחק. "משפחה שנותנת לך להבין מאיפה אתה בא, ובלי להשתחצן, לדעת שצריך לעשות טוב למישהו אחר. אם למשל אתה רואה ברחוב זמר שאתה אוהב, תגיד לו 'אהבתי'. וככה המעגל של הטוב יתרחב. בזה אני מאמין. ובמהלך חיי, איידתי את כל האנשים מסביב שלא עושים לי טוב".

     

    את השם "אודי" בחרו לו אחיו בהשראת אודי רובוביץ', גיבור בית"ר ירושלים של פעם. כתוב מלמעלה או לא, שרבני הפך כדורגלן מצוין, בגר במכבי ת"א עם גיחה למכבי הרצליה, חלוץ עם עתיד גדול. "בספר הראשון שלי כתבתי איך אני אומר לבחורה, 'אני בועט שתי רגליים אותו דבר'. והיא לא ידעה מה לעשות עם משפט פתיחה כזה".

     

    לא רק היא. שרבני מצא את עצמו לכוד בין לבין. "כי אני מצפון תל־אביב. אז בהדר יוסף אני מזרחי, ובכדורגל - הצפוני. ואתה מגיע למחנה אימון, שימי ז'אן רואה אותך שומע את 'היארדבירדס' ואומר, מה זה זה? ומצד שני, הלכתי לאיזה מופע לזכר זהר ארגוב, ואחד הדרומים אומר לי, הלו, מה אתה משחק אותה?"

     

    הדואליות הביאה לסוף החלום בנסיבות רעות. "נפלתי קורבן למשחקי מאפיות. הגעתי להכוח רמת־גן, ילד בן 18 עם זקן זאפה, שחצן מדי וטוב מדי. והשחקנים של הכוח, בני 20 ומשהו, עשו לי סבוטאז'. במחנה אימון בהונגריה נכנסו בי בכוונה, גליצ' לקרסול, כדי שלא אתפוס תחת. איבדתי כמעט עונה שלמה".

     

    המשיך כעובד רס"ר בצבא, עדיין כדורגלן, עד שפציעה מתמשכת בשרירי הבטן הביאה לקץ הקריירה. "באמצע משחק הורדתי את הגופייה, זרקתי אותה, ירדתי מהמגרש וידעתי שנגמר הכדורגל. ואתה יודע מה הרגיז אותי? שאני באמת הייתי הכי טוב, אבל מאותו רגע נמזגתי עם כל אלה שאומרים, 'אה, גם אני הייתי שחקן'. ופתאום אני נשמע כמו כל האחרים - אבל לא! הם לא ואני כן! ואני כבר לא יכול להוכיח את זה. וגם עכשיו, אם תכתבו 'הכותב והכדורגלן לשעבר' - גם זה בזוי בעיניי. אבל אני לא יכול לעשות עם זה כלום".

     

    נסע לאוסטרליה, היה ברמן בבונדי ביץ' ההדוניסטי. "השתכרתי, זיינתי והתחלתי לכתוב. אבל הבנתי שאני בארץ אחרת, כי בעמוד הראשון בעיתון היה דיווח על לווייתן שהגיע עד לחוף. ואתה אומר לעצמך, 'מה אתם יודעים, מפגרים? זה לא החיים. החיים זה מלחמות'. ואחרי כמה חודשים הבנתי שלא, זה אנחנו המפגרים". ובכל זאת חזר. "כי אני לא יכול לחיות בארץ אחרת. חייב לחזור לשפה, למשפחה, לחברים. הכי אורי מלמיליאן".

     

    ספורט בכלל הביא אותו לכתיבה. עיתונות הספורט. עד גיל 25 לא קרא כלום, צרך בעיקר מוזיקה, וכל מה שזז בעיתונות המקומית. שנים ארוכות לקח לו להתאושש מחלום הקריירה המפוספסת, "ורק היום, סוף־סוף, אם תשאל אותי כדורגל או כתיבה - אז כתיבה".

     

    אבל את השאלה הגדולה יותר שרבני מנסח בספרו: "אתה שחקן כדורגל בגמר המונדיאל, הבקעת את שער הניצחון, אבל רק אתה יודע על זה. האם תסכים לעסקה?"

     

    והתשובה שלך?

     

    "לא. כי אין כתיבה למגירה".

     

    תכלס, אם לא הייתה נקטעת לך הקריירה, לא היה הספר הזה, נכון?

     

    "אלך יותר מזה: אם אח שלי לא היה מת, לא היה הספר הזה".

     

    לפני עשר שנים מת אחיו האהוב איתן, שהיה קרוב אליו במיוחד. "ללמוד ממנו איך אתה מחזיק את עצמך. ולד זפלין. ומפתח של דירת הרווקים שלו. ולשמוע שם את תמוז". האח נפטר באורח טראגי מדום לב במשחק כדורגל תמים, מותיר שלושה ילדים. "נסעתי בנמל תל־אביב עם האופניים בשבת. עצרתי ליד דוכן דיסקים. השמיעו שיר של ווילי דיקסון שרק אני בעולם יכולתי לזהות אותו. ורציתי להתקשר אל איתן ולהגיד, תשמע איזה שיר יש פה. ולא התקשרתי. חזרתי הביתה, וכן הלאה", הוא משחזר. "הגיע הטלפון, ומיד הצלחתי להגיד למי שהתקשר, אל תיתן לי את המשפט הזה, אודי, תשב רגע. תדבר!"

     

    שנדבר על ההתמודדות עם המוות?

     

    "אין התמודדות. בתור ילד הרגשתי שאנשים שמתו להם אנשים, מתנשאים עליי, כי הם 'יודעים מה זה החיים'. ואז יום אחד הכניסו אותי למועדון. והבנתי שאני בעצם לא יכול לשפוט אחרים.

     

    "ככלל, אני לא יכול לשפוט מניעים, רק מעשים. אם מישהו פדופיל אז צריך לסרס אותו, אבל אני לא יכול לבקר אותו. כי אולי הוא נולד ככה? כי אולי אבא שלו אנס אותו?"

     

    אז עכשיו גם אתה יודע "מה זה החיים"?

     

    "אני לא יודע, וטוב לי לא לדעת. כמו לא לדעת איך להגות שם של זמר שאני אוהב. ואני משאיר את זה ככה. מה זה החיים? החיים הם מה שנותר על הרצפה, אחרי שפרנסיס בייקון הרים את הבד. כל מה שלא במסגרת".

     

    ואתה באת לגאול את מי שנותרו על רצפת חדר העריכה?

     

    "כן. אני הולך עם אנשים שלא התייחסו אליהם. מאוד מפריע לי, למשל, שיש יום השואה ויום הזיכרון, אבל יש מתים אחרים שאין יום בשבילם. זה משגע אותי. כל משפחה יושבת על הספה מול הטלוויזיה, ובספה יש את קרעי הגוף של המת. והוא הכי חשוב בעולם".

     

    *

    'יש לך בשביל מה', ספרו החדש, השני, של שרבני (הוצאת הקיבוץ המאוחד), נפתח באירוע סתמי. רגל אדם מוחצת חילזון. עד סוף הספר מתברר שאולי זה אתה הקורא שנמעך למטה. שלוש נובלות בספר, על חיים רגילים, לגיבורים נטולי שם, שלושה גברים, בחיים עקרי משמעות כביכול, שתודעת מוות חריפה נסוכה עליהם. את האסון ה"אמיתי" מחביא שרבני בהערות שוליים קטנות: הגרוש שמשפחתו התפרקה, קריין הפרסומות שאחיו התאום מת בגיל צעיר, ואורז הקניות שכל משפחתו נשרפה בילדותו. אלא שהוא מתלבט אם לומר "נשרפה" או "עלתה באש", ומגיע לפתרון - "נשרפה" בימים זוגיים ו"עלתה באש" באי־זוגיים.

     

    "אני שונא ספרים עם מאורע מחולל. תתמודדו עם הריק. עם האין המניע", הוא כותב בספר; מפגן מסחרר, שופע הברקות, שבו כל משפט נפתח לעוד עשרה, כל ניואנס הוא הסתעפות. וברד של מילים. בסצנת שיא פולט אחד הגיבורים את הכל, את בני מעיו של כל ביטוי וכל דבר, על פני שישה עמודים ברצף. עד להתרוקנות. הגאולה האילמת.

     

    "ישבתי שעות אינסופיות בכתיבה - אינסופיות! - עד שלבסוף הושבתי את זוגתי שתחיה, לידי במיטה, וביקשתי שתקריא. מרוב שעברתי על הספר אני זוכר הכל. הייתה טעות בקריאה שלה, ואמרתי, 'יש פה 'כש', לא 'ש'. אבל תשאל אותי על מה הספר? אין לי מושג. אין לי מושג! ישאלו אותי עכשיו בשבוע הספר ומה אענה? על מה הוא?

     

    "גם אין לי 'אמירה'. הדבר הכי גרוע לכותב זה להגיע עם אמירה, כי מחר הוא יתחיל לכתוב 'טורי דעה'. אומרים שכל כתיבה היא פוליטית? לא נראה לי. התשובות שלי אליך היום הן ככה ומחר הן יהיו שונות, לא כי אין לי עמוד שדרה, אלא כי אני מאמין בטאי צ'י. הדבר הכי גרוע לכותב הוא לכפות את האג'נדה שלו על הטקסט. וזה שיש לך איך לנסח את המחשבות, לא אומר שהמחשבה שלך יותר ייחודית משל נהג המונית".

     

    "הוא לא מצליח לישון בלילות", כותב שרבני בספר, "מטוסים קטנים תוקפים אותו, חותכים אותו. שחור־לבן, מטושטשים, יומני כרמל, פרופלורים, מלחמת העולם השנייה. כל חדר השינה שלו מלא בגופות יתושים. מחוצים, מרוחים. נקודות שחורות על קירות לבנים", הוא כותב ומודה שגם אצלו, כל שנייה היא מלאכת התבוננות ופירוק. "יש לי עין מאוד־מאוד טובה. ומאוד קשה להיות לידי. כי אני מפרק הכל לאטומים. נולדתי ככה".

     

    לפרק כל דבר, להתכונן לכל סיטואציה, זה פחד מאובדן שליטה, לא?

     

    "אף פעם לא הבנתי את המשפט המטומטם הזה 'אתה מפחד מאובדן שליטה?' מי אמר שצריך להיות לא בשליטה? חוסר השליטה העצמית שלי זה לשמוע מוזיקה או ללכת לשחות או לשתות אלכוהול - אבל אני לעולם לא אמרח גמור על הבר. ולא עושה סמים. למה לי? זה יעשה לי טוב? לשכוח? לא רוצה. אני לא רוצה לשכוח כלום. אני רוצה להסתכל לבני זונות בעיניים. לפחד ולכאב".

     

    בן 40, מתגורר בתל־אביב עם בת זוגו מיה. כותב פורה מאוד, מאז החל לחלק ברחובות את עיתונו המחתרתי 'מסטיק אבטיח' - יחד עם המסטיק. זוכה תחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' לשנת 2009. ספרו הראשון, 'למה אתה לא מחייך', יצא לפני חמש שנים. מאחוריו גם, למשל, סטריפ הקומיקס 'דני פריפריאלי', מערכוני 'אמאש'ך אבאש'ך', מופעי ספוקן וורד ותמלילי פזמונים (בין היתר, 'רחובות סגולים' מאלבומו האחרון של ברי סחרוף). כותב על אמנות וגם עושה כזו.

     

    "הצגתי פעם באיזו גלריה", הוא מספר, "ובשביל המיצב הייתי צריך תבניות ביצים. הלכתי לשוק הכרמל ואמרתי לאיש בדוכן, אני רוצה לעמוד מאחורי הדוכן ולצעוק 'יאללה ביצים!' עמדתי וצעקתי 'יאללה ביצים!' - וכלום. אני צועק ואני נמזג, ואף אחד לא מסתכל. העולם לא עצר. אותו דבר בבריכה. תנסה את זה. צולל במים הרדודים מתחת לרגליים של מישהו, ונותן את הצעקה הכי גדולה. ואף אחד לא שומע את זה".

     

    אז אם הצעקה הכי טובה שלך לעולם לא תישמע, ישאל קאמי – מה הטעם להמשיך לחיות?

     

    "קודם כל קאמי היה שוער ואני חלוץ, וזה הבדל, בין לספוג לבין לתקוף. אתה שואל למה לחיות? כי תראה איזה יופי: העולם ממשיך! ושם הספר שלי הוא 'יש לך בשביל מה'. ובכלל, אני שונא שאלות מאקרו, בנוסח 'האם אתה מאושר'. מה זה מאושר בשבילי? אדם שיישם את הכלים שנתנו בידיו".

     

    אז הוא מיישם. כותב כל הזמן. בלי הרף. חמוש באוזניות שלו, קולטריין או סוניק יות', על הלפטופ בבית קפה, וכותב וכותב וכותב. "את שלוש הנובלות בספר כתבתי במקביל. קודם היו לי שמות הסיפורים. והשורה האחרונה. וכל מיני מטאפורות. ועל זה, לאט־לאט, אני מלביש את הסיפור. תוכן על צורה. ומה אגיד, שכתיבה היא כמו נשימה עבורי? שזה להסתכל לשמש בלי לעצום את העיניים? ואני ממש רואה את המילים, פיזית. 'ערגה'. 'כיסופים'. אני רואה את המילה הזו, זה טל שנופל על עלה.

     

    "אלה החיים. יש סברה שמי שכותב לא חווה את החיים. זה משפט מטומטם, 'אתה לא חי את הרגע, אתה כותב אותו'. אני חי את החיים יותר ממנו! להפך, זה הדבר עצמו! לעבור את הסימולציה, ולא לישון בלילות, ועוד פעם ועוד פעם, עד לאאוריקה. אז אמנם לא עשית שום דבר פיזי פרט לתנועות ידיים, אבל אתה שם כל הזמן, פעם אחר פעם אחר פעם. זה מדיטטיבי. המילים מסיעות אותך, השפה מסיעה אותך. אתה על עננים.

     

    "מסתובבים בינינו המון אנשים מתוסכלים. זה מתוסכל בגלל אהבה. זה מתוסכל כי לא יצא סופר. אז כוס ראבאק, ישבתי עם הספר שלי והחיים שלי לא היו אותם חיים אם הוא לא היה יוצא. כתיבה היא טיול בטבע שיש בו רק הרים, והקול צריך להדהד. הוא צריך לצאת, הבן זונה". 

     


    פרסום ראשון: 20.06.16 , 22:22