הגיטרה הראשונה של קובי אשרת הייתה שייכת למלח אנגלי, שהשאיר אותה לאביו, עמיל מכס בנמל חיפה. היא אמנם הייתה משומשת במצב לא משהו, אבל אשרת, שנקרא אז יעקב ונטורה, ראה אותה בבית ונדלק. כשהיה בן 14, היא שימשה אותו בהרכב המוזיקלי 'רון כרמל', שאותו הקים יחד עם חבר. כשהצמד זכה בתחרות כישרונות צעירים של 'מעריב לנוער', כלי המיתר המצ'וקמק ליווה אותם בעת שמימשו את הפרס: הקלטה של שיר באולפני הרדיו בירושלים.
"בגלל שהגיטרה הייתה שבורה, היא זימזמה בהקלטה", מתחלחל אשרת בן ה־72 כשהוא משחזר את האירוע. "נכנסתי ללחץ נורא. ואז מאיר הרניק, שהיה אחד העורכים הידועים בקול ישראל והקליט אותנו, החזיק אותה בזמן שניגנתי - סתם ביד שלו את הסדק, כדי שלא תזמזם. זה היה רגע מדהים. אני לא יכול אפילו להסביר כמה התרגשתי".
לרגע ההוא לא היה המשך ישיר. בערך באותה תקופה, אשרת נשלח לבית ספר מקצועי, כי אביו רצה שילמד מקצוע יצרני. אבל בסופו של דבר הילד הפך למוזיקאי. ועוד איזה מוזיקאי: מלחין ומעבד ומפיק ששותף לאינספור קלאסיקות ישראליות. הראשונה שבהן היא 'הללויה'. והרשימה נמשכת: 'דרך ארוכה', 'גשם בעיתו', 'גלגל ענק', 'נסיך החלומות', 'עולה עולה', 'בת 60', 'ילדונת', 'אין לך מה לדאוג', להיטי פסטיבלי ילדים כ'ידידי טינטן', 'גלי' ו'אמת או חובה'. הוא הלחין את שיר הפתיחה של 'הצריף של תמרי' והיה מלחין הבית של התוכניות 'ראש כרוב' ו'קרוסלה'. בין לבין גם יצר ג'ינגלים בלתי נשכחים דוגמת 'זהירות בדרכים' ("זה חשוב לי ולך, אז קבלו ד"ש עם שיר ועצות מלילך"). על כל אלה זכה אשרת בפרס אקו"ם ופרס אמ"י למפעל חיים.
כעת הוא מציין 50 שנות פעילות מוזיקלית. ב־15 ביולי, בבית החייל בתל־אביב, יתקיים לכבוד אשרת מופע מיוחד בהשתתפות אמנים ששלובים בקריירה שלו. יהיו שם, בין השאר, מתי כספי, גלי עטרי, שלומי שבת, אילנית, דוד ד'אור, חלב ודבש, מיקי גבריאלוב ויזהר כהן, וגם חבריו לשלישיית שובבי ציון - קובי רכט וחנן יובל. אין דרך טובה יותר להאיר על הדרך הארוכה שעשה מאשר באמצעות שיריו, וזה גם מה שעשינו כאן: בחרנו חמישייה מייצגת מהם, וחזרנו עם אשרת אל מאחורי הקלעים של יצירתם. הסיפורים שלהם מקפלים בתוכם את סיפור חייו.
למה עכשיו
בתחילת שנות ה־70 השתתף אשרת במחזמר 'קרחת', שכתב יונתן גפן. "פלופ נוראי", הוא צוחק, "אבל שם הכרתי את קובי רכט". גילינו שאנחנו ממש משלימים אחד את השני מוזיקלית. זה תהליך נורא מוזר. הוא כתב בית. אני את הפזמון. ככה נכתב 'למה עכשיו'. קפצה לנו לראש השורה הראשונה בטקסט ורצנו לכתוב כדי לא לשכוח אותה. תוך שעה השיר היה גמור. האמת? אני עד היום לא מבין לגמרי את המילים. הוא כאילו רומז שאתה בתוך הזיה".
להרכב של אשרת ורכט קראו הקוביות, אחרי שהוציאו את 'למה עכשיו', האמרגן מיקי פלד חיבר אליהם את חנן יובל. "חנן הביא איתו את השם שובבי ציון, שבני אמדורסקי חשב עליו כשחיפשו שמות לשלושרים. די מהר הצלחנו. היו לנו עוד שלאגרים, 'ישראל ישראל', 'איש גדול' ו'נגה'. בואי נגיד שבהתחלה אנחנו חיממנו את אריק איינשטיין ובשלב מסוים הוא ביקש להתחלף ולחמם אותנו".
היו גרופיות?
"ברור שהיו. הגיטרה שלי הייתה גיטרה בס והיה עליה פנס מוזהב, במהלך ההופעה הייתי מאיר על מישהי והיא הייתה באה אל מאחורי הקלעים בסוף ההופעה".
אתה יכול לתאר את הגרסה הישראלית של השנים ההן לסקס, סמים ורוקנרול?
"העולם היה צבוע אז בצבעים הרבה יותר יפים, וזו הייתה תקופה מאוד־מאוד פרועה. סקס היה חופשי ברמות. אף אחד לא ידע מה זה איידס. (צוחק) מה איידס, אפילו מה זה הרפס לא ידעו! המקסימום היה מנדבושקעס. ואז ישר אתה לוקח משהו וזה עובר".
וצינגלך?
"ברור, ובמיוחד ברוקנרול. האמת שאני הייתי די חלש בעישונים. זה אפילו די דחה אותי. אבל רציתי להיות אין. אני זוכר ששאפתי יום אחד יותר מדי מג'וינט וכמעט איבדתי את ההכרה. גם וויסקי אני לא יכול להכניס לפה. (צוחק) עם בחורות היה לי יותר קל".
יש לך מורשת קרב?
"ב־67' הייתי בחטיבה 45 יחד עם חנן יובל. כשהמלחמה הסתיימה עצרנו במסעדה, ליד קוניטרה. ובחורות היו שם חופשי. חיילות, מילואימניקיות. היו גם סיפורים פרועים במטוסים. טסנו להופעות תמיד בהרקולס. מטוס ענק, שיש בו שני ספסלים ארוכים לאורך ובסוף ציוד ומזרנים. ברגע שהמטוס היה עולה לאוויר היו מכבים מיד את האורות. לא פעם אפילו לא ידעת עם מי היית. הייתה תחושה שהכל מותר".
ואתה נשוי אז?
"כן. השתוללנו, ועדיין בית זה בית. לא הרגשת שאתה לא בסדר כי כולם עשו את זה. זאת הייתה הנורמה".
שובבי ציון מאוד הצליחה, אבל התפרקה אחרי שנה וקצת. למה?
"היינו נורא כבדים. עובדים שבועיים על שיר ואם מישהו לא אהב, היינו זורקים אותו. היום אני יכול להגיד שאולי בגלל שכל אחד מאיתנו היה עסוק במלחמת השחרור שלו, נגמרה לנו הבטרייה".
16 מלאו לנער
אנחנו עדיין בתחילת הסבנטיז, ושוב על סט של מחזמר. הפעם זה 'אני שאיש לא מכיר', שבו פוגש אשרת את גבי שושן. אשרת מפיק לשושן את אלבום הבכורה שלו, 'נער שחור עיניים', ומלחין רבים משירי האלבום, ביניהם '16 מלאו לנער' הבלתי נשכח (מילים: עלי מוהר. על הלחן חתום גם צביקה נוי). "לגבי היה קול אדיר. אולטימטיבי. והשיר הזה, שהגיע אליי חצי מולחן, הפך למונומנט. אני זוכר שגבי היה קורע את הגרון בלי לפחד. הוא היה הולך עד הסוף. בכל דבר. כולנו שיחקנו בכוכבי רוקנרול, היום אני יודע שהיינו פשוט חקיינים. ועדיין, זו תקופה נפלאה ברוק הישראלי".
ומה קרה לשושן?
"הוא נהיה כוכב גדול, הופיע ב'שיער' וניסה את מזלו באמריקה. פגש שם בחורה ונולדו לו ילדים. מהר מאוד הוא הבין שהרצפה לא מרוצפת בזהב. הוא חזר לארץ אחרי שנים ולא הצליח שוב. נפל לבור. אני חושב שהבעיה הגדולה שלו הייתה הבדידות. הוא היה לבד כמו כלב. ואז הוא עשה מעשה אמיץ: פנה להדסטארט וגייס 130 אלף שקל. זה הכניס בו תקווה. אבל התקליט נכשל. זה לדעתי שבר אותו".
מתי פגשת אותו בפעם האחרונה?
"חודש וחצי לפני שהוא התאבד. התראיינתי איתו בערוץ 10 ואני זוכר שהוא תקף אותי, אמר שאף פעם לא התקשרתי אליו. אבל הוא היה בנאדם שהיה קשה מאוד ליצור איתו קשר. הסוף שלו הוא הכי מזעזע שאפשר, בגלל שזו לא הייתה גחמה. הוא השאיר מכתב. מפתח לשכנה כדי שימצאו אותו. אם אתה רוצה להתאבד, אז קח קופסה של כדורים ולך לישון. איזה ייאוש תהומי אדם צריך להרגיש כדי לתלות את עצמו?"
שפטת ב'היכל התהילה', הריאליטי שלכאורה ניסה להחיות קריירות של אמנים שנשכחו. לא הרגשת שזה פורמט שקצת מבזה אותך? את האמנים?
"למה מבזה? סליחה, 'כוכב נולד' יותר טוב? או 'אקס פקטור'? למה, כי יושבים שם אביב גפן או שרית חדד? זה יותר חשוב? זה מצחיק אותי, כי בתוכניות האלו לא לוקחים אנשי מקצוע, לוקחים מבצעים! איך מבצעים יכולים לשפוט, ועוד אנשים ששרים פי 6 טוב מהם? זו בדיחה. אני יכול להגיד את זה מתוך המקצוע שלי, שזה מפיק מוזיקלי".
"אין ספק שב'היכל התהילה' השתמשו במצוקתם של אותם אמנים כדי לתת להם במה שאחרת אין להם סיכוי לקבל. אבל כשהם עמדו על הבמה הם היו במיטבם. לא ראיתי בזה שום פחיתות כבוד".
מירי רגב הכריזה שתנסה לסייע לאמנים ותיקים.
"לא מזמן סיפרתי ברדיו שבמועצה לתרבות ואמנות (כיו"ר מדור זמר עברי - גב"ח), עשיתי פרויקט שבו נתתי לאמנים ותיקים זכות ביטוי והם היו נפלאים, רגב עלתה לשידור וקבעה איתי פגישה. אני עדיין מחכה שהיא תתקשר. אמנים ותיקים רק צריכים שייתנו להם לעבוד. אני מסתכל על מירי אלוני וחושב שיש לה אומץ גדול לנגן בנחלת בנימין. יש הרבה אחרים שלא תאמיני באיזה מצב הם נמצאים. ואין שום סיבה בעולם. הם שרים נפלא, אבל לא נותנים להם להתקרב לבמות".
אין לך מה לדאוג
הימים ימי הטראומה הגדולה של מלחמת יום כיפור. המורל הלאומי בשפל, וז'אנר השירים השקטים בסגנון 'לו יהי' לא מרים אותו. "אחרי המלחמה, בדרכי לסיני, עברתי אצל תלמה אליגון בבית", משחזר אשרת. "השארתי אצלה קלטת ואמרתי לה, תכתבי שיר שמח לחיילים. הגיעה גלויה מאח שלה, שכתב, 'אמא, תפסיקו לשלוח עוגות, תשלחו תחתונים וגופיות. עוזי פוקס שר את זה ונהיה להיט".
באותה תקופה הופעת, כמו אמנים אחרים, מול חיילים. חוויות מצמררות?
"פעם הופענו בתחנת מכ"ם של חיל האוויר, שכל הזמן טווחה על ידי הטילים המצריים. הלכנו לישון בתוך מרתף מוגן. בשש בבוקר נפל טיל על התחנה ומחק אותה לגמרי. אנחנו במרתף שומעים בום מטורף. יצאנו החוצה ומכל התחנה נשאר כתם שחור. נהרגו שם עשרה חיילים, חבר'ה שהתפרקו למיליון רסיסים. היה לנו מזל גדול".
למרות עשן הקרבות, היו גם בילויים. "אחרי המלחמה הגענו לבסיס בשארם א־שייח', שהיו בו המון נשים", נזכר אשרת, "רובן מילואימניקיות. על שפת הים. ואלכוהול וסמים חופשי".
גם הטרדות מיניות היו חופשי?
"בנות היו מטרידות! את רצית שיקראו לך מיידלע! לי תמיד היה סוג של כבוד לנשים. לא הפלקתי לאף אחת בתחת".
אז בוא נדבר על השיר 'ילדונת', עוד להיט של עוזי פוקס שאליגון כתבה ואתה הלחנת. "ילדונת, למה את בוכה. ילדונת, אין לנו מחר. פתחי עלייך הרכים, ובואי איתי אל המרחקים" או "את עדיין ילדה, את ודאי לא יודעת, את אשר שתי עינייך מבקשות". היום אבירי הפי־סי היו תולים אתכם.
"היום אני מבין שזה יכול להשתמע כשיר ששר זקן קינקי. אז זה נשמע לי כמו שיר לחברה שאתה קורא לה ילדונת. כמו בייבי באנגלית. רק אחרי הרבה שנים שאלתי את תלמה, כי יש שם כמה מילים שממש מסגירות. היא חייכה ולא ענתה לי".
הללויה
מצחיק לחשוב על זה היום, אבל בהתחלה אף אחד לא רצה לשיר 'הללויה'. "לא היה לו מזל", מספר אשרת שחתום על הלחן והעיבוד של סיפור ההצלחה הבינלאומי הזה (ושמרית אור על המילים). "הוא היה מיועד לפסטיבל הזמר והפזמון של 78' - ונדחה. שנה אחר כך הוא הגיע להכל עובר חביבי, אבל היה ביניהם חוק שלא עושים משהו בלי שכולם מסכימים. שלומית אהרון התחשמלה באיזו הופעה בחיפה, והיא נכנסה לאנטי והחליטה שהיא לא רוצה להופיע יותר. וגם צדי צרפתי אמר לה שזה שיר לא טוב. כולם היו נגדו! ואז שלמה צח, שהיה המפיק של גלי עטרי, שמע אותו. וכל השאר היסטוריה".
מה הרגע הכי מצחיק שאתה זוכר מהזכייה של חלב ודבש באירוויזיון ב־1979?
האירוויזיון היה ב־31 במרץ. למחרת, ב־1 באפריל, הודיעו בקול ישראל שהממשלה שוקלת להחליף את ההמנון ל'הללויה'. מישהו ברשות השידור ניסה להשתעשע. נהיה בלגן מטורף. היו המון נגד, אבל באופן מפתיע ודי מצחיק גם הרבה אנשים היו בעד. אמרו שצריך לרענן. מאזינים שנכנסו לשידור. היסטריה. בצהריים הודיעו בחדשות שזאת מתיחה".
איזה רווחים השיר הזה הניב?
"רווח ענק. הללויה מכר באירופה 3.1 מיליון סינגלים. זה כבר הכנסה אדירה. וזה לפני למעלה מ־400 ביצועים שעשו לו בעולם. על כל ביצוע כזה אתה מקבל תמלוגים. לדאבוני זה לא קרה בעוד שיר שלי".
אבל להצלחה של 'הללויה' היה עוד צד, הרבה פחות ידוע ונעים. שלמה צח, מאמרגני חלב ודבש, סיפר בעבר שרגע לפני הופעתו של ההרכב בתוכנית המוזיקה הבריטית טופ אוף דה פופס "צילצל קובי אשרת בוכה שגלי לא רוצה לעלות לבמה אם לא משנים את הקרדיט. ביקשתי לדבר איתה ואמרתי לה שבחוזה שלנו כתוב מפורשות שבחוץ לארץ השם של ההרכב הוא רק 'חלב ודבש.' היא אומרת לי שזה לא מעניין אותה ושהיא דורשת שיכתבו גם גלי עטרי ואם לא, היא לא עולה לבמה. מה לעשות? התקפלנו".
"זה בהחלט קרה", מאשר אשרת. "היא ביקשה להוסיף את השם שלה ואני סירבתי. זה נפתר בטלפון. אבל זה לא היה נעים. העימותים האלו הפריעו נורא".
אשרת מתכוון גם למאבק המשפטי שניהלה עטרי נגד צח ושותפו חיים שלף. היא דרשה מהם 800 אלף שקלים - סכום שלטענתה כלל את חלקה בהכנסות מהשיר ופיצויים על הפגיעה בשמה הטוב בעקבות סילוקה מהלהקה. תריסר שנים ארך המשפט, עד שהוכרע לטובתה של עטרי. ואז דרשו צח ושלף מאשרת, שעד אז לא היה צד בעניין, להשתתף בתשלום. "מבוכה איומה", הוא נזכר. "גלי לא תבעה אותי, וכשהיא ניצחה, צח ושלף פתאום תבעו אותי על חצי מהסכום שהיא ביקשה".
איך נגמר המשפט?
(נאנח) "שילמתי. השופטת פירשה את ההתנהגות שלי - שעזרתי להם בתור חבר - כאילו הייתי שותף מלא שלהם. אבל כל העניין מאחורינו מזמן. אני וגלי חברים מצוינים. תמיד היה בה משהו נהדר, גם הקול שלה, גם חוש כזה לבחירת שירים. אני לא אשכח שכשהייתי קונסול תרבות בלוס־אנג'לס בתחילת העשור הקודם, הגעתי לבית של קווינסי ג'ונס וישב שם רוברט דה נירו, שהיה לו פעם, לפני שנים, איזה סיפור איתה. הוא שאל עליה, ביקש שאגיד לה להתקשר אליו. נתן את המספר הפרטי שלו. התברר שהיא לא רצתה אותו בכלל. ממש לא התרשמה ממנו".
בת 60
בתחילת שנות ה־80 מגיעה לאשרת הצעה שהוא רוצה לסרב לה. "דידי מנוסי כתב שיר ל־60 שנה לקיבוץ גבע ועודד קוטלר פנה אליי שאלחין. אמרתי לו, זה לא בשבילי. הוא אמר, החלטנו שאתה תעשה את זה".
אז עשית?
"כן" .
התוצאה היא פיסת ישראליאנה בביצוע הגבעטרון, שיר חובה בכל שירה בציבור. "בדיעבד אני יכול להגיד שאמנם שמעתי המון רוקנרול אבל נטמעה בי גם שירת הארץ. השירים הרוסיים ששרנו בצופים. השנים בקיבוץ. לא משנה כמה אתה מתכחש, זה חלק ממך. וכמובן אף אחד לא שיער איזה להיט זה הולך להיות. בארץ שלנו שיר שהופך ללהיט זה טוב, אבל שיר שהופך לשיר עם זה עוד יותר טוב, כי כבר עושים ממנו ריקוד".
אשרת הגיע לכתיבת 'בת 60' לא רק עם מטען מוזיקלי. אשתו הראשונה, אלישבע, שאותה הכיר בלהקת פיקוד צפון, היתה בת קיבוץ אפק, ושם הם חיו כזוג צעיר במשך שש שנים. מבחוץ נראה שאשרת החיפאי, בן למשפחת צווארון כחול ממוצא יווני, התערה. הוא עבד במפעל המקומי לווסתי לחץ. מבפנים הוא הרגיש כמו בלדה לעוזב קיבוץ. "מבחינתי אלו היו שש שנים אבודות".
מילים קשות.
"יכולתי להתחיל הרבה יותר מוקדם את הקריירה. זה גם קיבוץ של פולנים ניצולי שואה, הקנאה שהייתה שם, למה לו יש ולי אין, הקטנוניות, והסתכלו עליי כעל שוורצע, והוא לא משלנו. אני זוכר שב־69' הודעתי לאלישבע שאני נחנק ולא יכול לחיות פה. עברנו לבת־ים. הקיבוץ שלח אותנו החוצה בלי כלום. אפילו את השרפרף של הילדה הורידו לי מהטנדר".
בקיבוץ גם שינה את שם משפחתו מונטורה לאשרת. "זו נקודה די כאובה", הוא מודה. "לא היה מקובל שם שיהיו שמות לועזיים. כשנסענו לקנות רהיטים בקיבוץ מזרע, ראיתי בדרך שלט שכתוב עליו דואר נע אשרת. חשבתי שאשרת זה שם נחמד, כי ונטורה זה אושר. הצלצול מצא חן בעיניי.
"לא לקחתי בחשבון דבר אחד: מה אבא שלי יחשוב. הייתי הבן היחידי וברגע שהחלפתי, לא היה המשך לשם. הוא לא אמר לי מילה על זה עד יום מותו. כשהייתי קונסול בלוס־אנג'לס דרשתי שבכרטיס הביקור שלי יכתבו אשרת־ונטורה, כדי להחזיר לאבא שלי קצת מהכבוד שגזלתי ממנו. ומה שממלא אותי אפילו יותר זה שהבן שלי, שהוא מפיק טראנס מצליח בעולם, עובד תחת השם המקצועי אייס ונטורה".
