שבת 23 בפברואר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 21.06.2016
    "אני גסה, פיוז קצר, לא מתורבתת ולא מתביישת בזה. אני ישראלית"
    גם האש שהיא סופגת בעקבות הריאליטי 'היחידה', הריב העצבני עם עדי שילון והגזענות שהיא נתקלת בה לא יעצרו את טהוניה רובל
    נבו זיו | צילום: גבריאל בהרליה

    בשבועות האחרונים כל בוקר של טהוניה רובל נפתח בשטיפה. "אישה רעה, אין לך לב, חסרת רגישות, ערסית, שלוחית, צ'חצ'חית, פרחה, גסה, חולת נפש, בהמה, איכסה, בן אדם רע, סודנית, ברברית, תחזרי לאיפה שבאת", היא מפרטת את הנאצות שמשוגרות אליה ואז עוברת לזו שמצחיקה אותה במיוחד: "יש לך נשמה כמו של חנין זועבי". בפייסבוק, באינסטגרם, בטוקבקים, בהודעות אישיות - צופי הדוקו־ריאליטי 'היחידה', שבה משתתפת רובל, לא מפסיקים להגיב. המחשב שלה עוד לא קרס, היא כן.

     

    "התרסקתי נפשית", היא אומרת כשהראיון סוף־סוף מתקיים, שבועות אחרי מועדו המקורי. "כשהתוכנית עלתה היה לי מאוד קשה. לא יצאתי מהבית, לא הלכתי להתאמן, ביטלתי את הראיון איתכם, לא ציפיתי לזה. ערימות של זבל, שלא מפסיקות להגיע. הדבר הזה הוציא אותי מפלצת".

     

    וזו לא את?

     

    "את מבלה חודש במקום, יודעת פחות או יותר מה קרה שם, ופתאום מקבלת ים טוקבקים והודעות ואת אומרת לעצמך, 'או מיי גוד, אני לא כזאת, מה קורה פה?' זה לא היה ככה".

     

    אמרתי לעצמי, או מיי גוד, אני לא כזאת, מה קורה פה? ב'היחידה'. מימינה: הצ'ילבה שילון
    אמרתי לעצמי, או מיי גוד, אני לא כזאת, מה קורה פה? ב'היחידה'. מימינה: הצ'ילבה שילון

     

     

    אז איך זה היה?

     

    "הגעתי לפגישה ואמרו לי, 'יש את התוכנית 'היחידה', סדרה מצליחה וחביבה ושרים בה'. צפיתי בעונה הראשונה והיא הייתה באמת קלילה וכיפית, אבל אנשים לא מבינים שזו טלוויזיה, זו עריכה, יש מיליון ואחד דברים שלא ראו. הציגו אותי בצורה מסוימת - טהוניה העצבנית, הגסה, הבוטה, הרעה, ויאללה - עד הסוף. היו הרבה דברים שעשיתי בסדרה מעבר לצעקות וקללות וגסות רוח. אני לא יכולה שעורכים אותי, אני נורא אמוציונלית. אני יודעת שאני בתוכניות כאלה לא יכולה להשתתף".

     

    לא סתם כתבו עלייך כאלה דברים.

     

    "כותבים על כולם כל מיני דברים. זה שיש לי פיוז קצר ואני גסת רוח לפעמים? אני אהיה שקרנית להגיד שלא. אומרים לי שאני צעקנית ודורסנית, אבל לפחות אני אומרת את זה בפנים ולא מאחורי מסך. כשקופץ לי הפיוז אני לא רואה בעיניים, ואני מודעת לבעיות שלי. בחרו להראות רק את הצד הזה שלי".

     

    "תופסים את האתיופים ככל כך שקטים וצנועים. אמא שלי, תיתן לה כאפה היא תגיד לך 'תודה'. מה שהיה חשוב לי להראות ב'האח הגדול' זה שאם אתה חוצפן, גם אני יודעת, ואם אתה מנומס גם אני מנומסת, וזה שיש לי צבע שונה לא אומר שייתנו לי כאפה ואני אגיד תודה".
    "תופסים את האתיופים ככל כך שקטים וצנועים. אמא שלי, תיתן לה כאפה היא תגיד לך 'תודה'. מה שהיה חשוב לי להראות ב'האח הגדול' זה שאם אתה חוצפן, גם אני יודעת, ואם אתה מנומס גם אני מנומסת, וזה שיש לי צבע שונה לא אומר שייתנו לי כאפה ואני אגיד תודה".

     

     

     

    * * *

    גם בבית 'האח הגדול', שאליו נכנסה לפני שלוש שנים וממנו יצאה עם מיליון שקל, לא הפגינה רובל נימוסים בריטיים. אבל זריקת בוץ וגסות רוח הן מאבני הדרך של 'האח', וכל האמצעים כשרים בדרך לניצחון. 'היחידה', לעומת זאת, אינה תחרותית. התוכנית, שמשודרת ב־HOT3 וב־VOD של HOT, עוקבת אחרי קורותיהם של סלבס המקובצים לצורך הקמת להקה צבאית. כך מצאה את עצמה רובל לצד רמי קלינשטיין, אורנה דץ, דובדבני וקובץ' ומושיק רוט - אנשים שמקללים רק אם מכוונים אליהם אקדח. אבל כדי שיהיה קצת אקשן בין הנאמברים, העמידו מולה אויבת: עדי שילון.

     

    כולם אוהבים קרבות, בוודאי כשרואים אותם על מסך הטלוויזיה, ובטח כשהם מתחוללים בין חתולות. ולא סתם חתולות, אלא שתיים שהגיעו משני צידי המתרס: הלבנה נגד השחורה, הצברית המיוחסת נגד המהגרת, הצפונית מהפנטהאוז נגד הבחורה מהשכונה. הקרב הפך למלחמה.

     

    היו הרבה שאמרו לי, 'בהמה, איכסה, גועל נפש'. זוכה ב'האח הגדול'
    היו הרבה שאמרו לי, 'בהמה, איכסה, גועל נפש'. זוכה ב'האח הגדול'

     

     

    בראיון במוסף זה טענה שילון שרובל התעללה בה נפשית, קיללה אותה ואיימה עליה מול המצלמה ומאחוריה. היא אף אמרה שבגלל זוגיותה עם יוסף סוויד הצמידה לה רובל את התואר "שוכבת עם ערבים" - דבר שלא נראה על המסך, אבל משתתפים אחרים אישרו את קיומו. רובל מכחישה.

     

    "בחיים לא אמרתי לעדי שום דבר על הבן זוג שלה", היא אומרת. "אני לא יודעת מאיפה היא הביאה את זה. לא אכפת לי עם מי היא יוצאת ולמה היא יוצאת, למה זה מעניין אותי? הרבה אחרים אמרו, אני לא אמרתי לה שום דבר. לא על ערבים, לא על נוצרים, לא על שחורים, לא על כתומים ולא על סגולים. אני, שנלחמתי נגד גזענות?"

     

    בטוחה?

     

    "בחיים לא אמרתי לה משהו שקשור בזוגיות שלה".

     

    משהו שקשור בערבים?

     

    "בחיים לא, בחיים. בלונדון התחיל איתי ערבי, אבל לא יצאתי איתו, כי הוא לא יהודי, הוא גם היה מבוגר".

     

    זו לא גזענות?

     

    "אני יהודייה והולכת עם יהודים, זה עניין של דת. אם תהיה סיטואציה אחרת אני אעדכן".

     

    מה כל כך עיצבן אותך אצלה?

     

    "היא מתנשאת ונורא יהירה, בסגנון דיבור שלה, בהתנהלות, בהתהלכות, בקיום שלה. ויש לה צחוק מעצבן. הבחורה ממורמרת על החיים שלה והייתה ממורמרת עליי מהרגע שנכנסתי לפלזמה. הפיצוץ קרה כשחיברו אותנו לדואט. היא התחילה להגיד, 'אני יותר מקצוענית. אני יודעת לדבר', וזה הביא לי את החלסטרה. אמרתי לה, 'תנוחי, נסיים את החזרה, אחרי זה נדבר'. ואז זה פשוט התפוצץ עליה. יצאתי עליה בצרורות.

     

    "לפני שבאו המצלמות אמרתי לה, בטון נורא מאיים, 'זו פעם אחרונה שאת פונה אליי בדרך הזאת, זה ברור לך?' לפני שהם באו היא הייתה בסדר, שתקה, אבל כשהמצלמות הגיעו היא התחילה לבכות, משחק של ילדה בוכייה שהתעללו בה. זה ממש עיצבן אותי".

     

    היא בן אדם נחמד?

     

    "כן, ופתאום און־קאמרה היא משתנה. מול המצלמה כל אחד אומר משהו, גם הכי טיפשי שיכול להיות, בשביל שיהיה רגע שייכנס לפריים. ומה שמעצבן בכל הסיפור זה שעדי הבינה שעל הגב שלי היא יכולה לקבל הרבה כותרות ולהיות בפה של הרבה אנשים. ואני לא יכולה לעשות שום דבר עם זה שבחרו להתמקד בריב שלנו. מה שמושך צפייה זה רוע ורעש ובלגן ופיצוצים וריבים. אבל היו הרבה דברים שעשיתי ב'היחידה' מעבר לצעקות וקללות וגסות רוח, ולא הראו את זה. אני לא צריכה שאחרים יגידו לי איזה חמודה את. אני יודעת מי ומה אני".

     

    * * *

     

    בדרך כלל כשתוכניות ריאליטי נגמרות, הזוכים בהן עוברים תהליך של ביות. ממתמודדים שכבשו את לב הקהל באותנטיות שלהם, הם הופכים לנותני שירות של הגוף המשדר כפאנליסטים ומגישי תוכניות נישה. הדוגמה הקלאסית היא אלירז שדה. גם רובל עלתה על המסלול הזה, פה פאנל בערוץ 2, שם גיחה לערוץ 24. זה לא נמשך הרבה זמן. יש לה את היופי והתבונה, אבל בעסק משומן וציני כמו טלוויזיה צריך לדעת גם ללטף. לרובל יש רק ציפורניים. "אנשים אומרים לי, 'בתעשייה את לא צריכה להיות צודקת אלא חכמה'", היא מספרת. "הרבה פעמים אני אומרת לעצמי, 'מה את סתומה? תהיי חכמה'. אבל אני לא יודעת להיות שחקנית, במיוחד כשפוגעים בי".

     

    וגם לא להתנהג כפי שמצפים ממנה. דפוס שהולך איתה עוד מהילדות. "הייתי הכבשה השחורה במשפחה", היא אומרת. "האחיות שלי הלכו לפי הספר, לימודים, צבא, עבודה, חתונה, ילדים. אני יצאתי בגיל 14 לבלות, התחלתי לעשן בגיל 16, נשרתי מהלימודים בכיתה י'. החבר הראשון שלי היה בגיל 16 וחצי - גדול ממני בשנתיים ולא אתיופי. אף פעם לא יצא לי לצאת עם מישהו מהעדה שלי".

     

    את בורחת מזה?

     

    "לא. לא יצא. כל האחיות שלי נשואות לבני העדה שלנו, חוץ מאחת שהייתה נשואה לתימני, שזה קרוב. תמיד חלמתי לצאת מהשכונה ומהקן של המשפחה. זו שכונה קשת יום בבית־שמש, אין לאן להתפתח יותר מדי. ותמיד עשיתי דברים שאסור לעשות, אבל כשחברים היו עושים סמים כאלה ואחרים, ידעתי להחזיק את הכוס שתייה שלי צמודה אליי כדי שלא ידחפו לי משהו לשם. אולי לקחתי פעם שאכטה מג'וינט".

     

    אתם הרבה אחים ואחיות.

     

    "היום אנחנו 12, אחת נפטרה. אף פעם לא שמעו אותי, בגלל זה אני צועקת כל כך הרבה. רק כשצעקתי היו מתייחסים אליי. אחותי לא שוכחת לי עד היום שכשהייתי רבה עם המשפחה, הייתי אומרת לה, 'אל תדאגי, בגיל 20 אני אכיר מישהו מבוגר ועשיר ואני אעזוב ולא אראה אתכם ממטר, וזין עליכם!'"

     

    וכך היה. לפני שמונה שנים, כשהייתה בת 20, הכירה רובל את מעצב השיער מישל מרסיה, "האקס המיתולוגי שלי", היא אומרת. "הייתי בחופשה באילת והוא נתן חסות לאיזה אירוע. הוא מבוגר ממני ב־26 שנים. עד אז לא יצאתי עם מבוגרים ממני, הוא הראשון ונראה לי האחרון".

     

    אז הילדה מבית־שמש פוגשת את איש העולם הגדול?

     

    "זה היה בדיוק ככה. הוא היה לבן. הוא עדיין. ופתאום זה לגור עם בן זוג, את מכירה חיים אחרים, ללא מחסור. בית מפואר בהרצליה עם רכב בחוץ, אחד שלי ואחד שלו. הוא עשה לי את הרישיון, קיבלתי מאזדה 2, והייתי מאושרת עד הגג. אבא שלי הרים גבה בהתחלה: גם לבן, גם מבוגר, גם גרוש עם ילדים, אבל הרי סיכמנו שאני הכבשה השחורה בבית, שעושה הפוך לגמרי".

     

    דרכו התחברת לעולם האופנה, התחלת לדגמן.

     

    "כן. והייתה תקופה שנפרדנו וטסתי ללונדון לעשות קמפיין בידיעה שאשאר שם כמה חודשים. גרתי בדירה עם עוד 11 דוגמניות. לכל אחת היו דיאטות מפחידות, לבלוע צמר גפן למשל. לאחת יש צילומים עוד שבוע והיא רוצה להיות רזה? היא בולעת צמר גפן. זה סותם את התיאבון. דברים הזויים, לא אוכלות ימים שלמים, מקיאות. והיו גם סמים. הן היו רזות מוות, אני הייתי יחסית שמנה. הכי שמנה בבית. ושם יש המון דוגמניות שחורות. בארץ יש אותי, את טיטי ואת ישראלה אבתאו, שחיה בניו־יורק. מספר מצומצם. בלונדון את רואה אותן בערימות, וערימות יפות - הרבה מסומליה וקונגו, גבוהות ברמות מפחידות ורזות, ופתאום את כלום לידן.

     

    "בארץ החברות שלי מעולם האופנה הן בלונדיניות או שאטניות עם עיניים כחולות, וגם שם התחברתי עם הלבנות. היינו יוצאות כקבוצה למועדונים, כל המבטים היו עלינו. מבוגרים היו מסתנוורים מאיתנו ומפרקים עלינו 30 אלף יורו. ישבנו, שתינו, נהנינו, צחקנו וחזרנו הביתה, לא איתם. אחרי שמונה חודשים חזרתי לארץ, ואז הגיע הטלפון מ'האח הגדול'. זה היה בעונה החמישית, לנו לא היו כדורים".

     

    אבל היו רוני וגילי מיילי.

     

    "הם כדורים רעים. ארבעה ימים אחרי שנכנסנו, הם התחילו להטיח בי, 'את שחורה', 'תחזרי לאיפה שבאת ממנו', 'עוד שנייה לא רואים אותך', 'את סודנית'. כמו רוב הטוקבקים שאני מקבלת היום. 'האח הגדול' היה נטו להביא את הצבע השחור למסך. תמיד תופסים את האתיופים כאיזה חמודים ונחמדים, כל כך מנומסים ושקטים וצנועים. אמא שלי, תיתן לה כאפה היא תגיד לך 'תודה'. מה שהיה חשוב לי זה להראות שאני ישראלית. אם אתה יודע להיות חוצפן ולנבל את הפה שלך - גם אני יודעת, ואם אתה מנומס גם אני מנומסת, וזה שיש לי צבע שונה לא אומר שייתנו לי כאפה ואני אגיד תודה. להרבה אנשים היה נורא לא כיף לראות את זה, כי הם ישראלים והם ראו את ההתנהגות שלהם על המסך. והיו הרבה שאמרו לי, 'בהמה, איכסה, גועל נפש'. לאנשים בישראל מוזר לראות אתיופית שמתנהגת כמו ישראלית".

     

    לא פראיירית – הגדרה קלאסית של ישראלית. הצלחת לצאת מהמעגל האתיופי?

     

    "אני בחיים לא אוכל לצאת מהמעגל הזה. זה מי שאני, אני טהוניה מבית־שמש והאתיופית, זו שהטיחו בה שהיא שחורה וצריכה לחזור למקום שהיא באה ממנו. אבל אף פעם לא נתתי לאנשים להבין שאני לא ישראלית, והם הבינו את זה. מהמבטים שלי, מהבלגן שלי. כשמדובר בדברים האלה אני לא חמודה. אני גסה, פיוז קצר, לא מתורבתת ולא מתביישת בזה. אני פאקינג ישראלית".

     

     

    * * *

     

    רובל הגיעה לישראל בגיל שלוש, וכבר כילדה עבדה על היטמעות במרחב המקומי. "בכיתה א' נתתי לעצמי את השם 'מיכל', בגלל מיכל ינאי. שמעתי את השם הזה, שנשמע כל כך ישראלי, והחלטתי שקוראים לי מיכל. השם משפחה שלי הוא רובל, לא נשמע אמהרי. אחרי הצבא כתבתי קורות חיים והגשתי לאיזו עבודה. כשהגעתי לראיון, המראיין אמר לי, 'וואו את אתיופית. הוא הופתע לגלות שאני לא אשכנזייה - מיכל רובל. זו ההרגשה שנותנים לך פה. מסתכלים עליך כאתיופי - אתה לא כמונו".

     

    התקבלת לעבודה?

     

    "לא. מיכל ינאי הייתה מתקבלת".

     

    בערך באותה תקופה הכירה את מרסיה. הם היו ביחד, נפרדו, חזרו זה לזרועות זה והודיעו לפני כשנה על חתונה. חודש לפני המועד החיוכים נמחקו והקסם נגמר. החתונה בוטלה, בני הזוג נפרדו, הם מנהלים כעת הליך משפטי שנוגע לחלוקת הרכוש ביניהם, ורובל מסרבת בתוקף לנדב פרטים נוספים. בן זוגה הנוכחי הוא איש עסקים בשם שחר כחלון. "אנחנו לא הרבה זמן ביחד", היא מתמצתת. "זה בחיתולים. חברה הכירה בינינו. הוא עוסק בנדל"ן. לא תמיד היו לי בחורים כאלה".

     

    היא לומדת משפטים בקריה האקדמית אונו, "נותרה לי עוד שנה וחצי אם אני לא אבריז מעוד סמסטרים". היא גרה ברמת־גן, על גבול תל־אביב, ונוסעת הרבה להורים בבית־שמש, לשם הגיעה אחרי ארבע שנים בשכונת הקרוואנים בגבעת המטוס בירושלים. "הרגע הכי זכור לי בילדות זה הרגע שעברנו מקרוואן לבית מבטון. מרגש, בניין, מעלית, דלת פלדלת, לא דלת שאתה פותח בבעיטה. התחלתי לעבוד בגיל 12. חיים בצמצום, מבינים שאפשר להיות שבעים מפרוסת לחם עם שוקולד או ממרח חומוס. היו רגעים שלא היה אוכל, אתה כל הזמן בהישרדות".

     

    שנים כעסה על הוריה, "היום לא, אני הכי מבינה אותם. כשאתה רואה משפחות אחרות מתמודדות עם הדברים האלה, את הרגע הזה שהמדינה שמביאה אותך עד לכאן זורקת אותך לים ואומרת, 'תתחיל לשחות' מבלי ללמד אותך לשחות, אני יכולה להבין שזה מה שקרה".

     

    שנים אחר כך זכית במיליון שקל. יכולת לעזור להורים. עשית את זה?

     

    "גם לפני הזכייה עזרתי להם ולמשפחה. אף פעם לא התכחשתי לזה שיש לי משפחה לא מסודרת, שלא מביאה את המשכורת של מעמד הביניים. אמא מנקה בבית ספר, אבא שעושה עבודות ניקיון ומקבל השלמת הכנסה מביטוח לאומי. היום הוא פנסיונר, נכה. אני עוזרת איפה שאני יכולה".

     

    כלפי המדינה היא לא סלחנית בכלל. "ישראל זו בין המדינות הכי גזעניות שיש בעולם", היא יורה. "תעשה גוגל, אנחנו בעשירייה הראשונה".

     

    למה זה?

     

    "יש לנו ממשלה דפוקה, מפגרת קצת. ביבי אחראי להרבה מזה. גם המשטרה מטומטמת לחלוטין. לפני שלושה שבועות הלכתי לפגוש חברים בחוף ניצנים. יצאתי מהחוף ועמד שוטר, עצר אותי בצד, הייתי לבד ברכב, הוצאתי רישיון. אמר לי, 'מה שתינו?' אמרתי לו, 'לא שתיתי. לא שותה ונוהגת', אז הוא אומר לי, 'איך יכול להיות שכולם פה יוצאים ולא שותים?' אמרתי לו, 'תעשה לי בדיקה'. הוא הוציא לי את הבדיקה ונשפתי, אומר לי, 'וואלה, לא שתית', אמרתי, 'אוקיי, אני יכולה לנסוע?' ואז הוא ניסה להתחיל איתי ולא רצה להביא לי את הרישיון".

     

    קלאסיקה.

     

    "אמר לי משהו כמו, 'את באה לפה הרבה? את יפה, נראית טוב'. הוא עיכב אותי כי פשוט בא לו, עד שבסוף התעצבנתי עליו, אמרתי שישחרר לי את הרישיון כי אם אין לו דוח לתת לי אני רוצה ללכת. הוא נבהל מהצעקה שלי, מאיך שדיברתי אליו, ושיחרר אותי. זה היה ממש מטריד".

     

    לא כל בני העדה האתיופית יודעים לצעוק ככה על שוטרים. יש הרבה התנגשויות עם המשטרה.

     

    "יש, כן. ואני לא מפחדת מהמשטרה ולא סומכת עליה. הסיפור של יוסף סלמסה, שטוענים שהוא התאבד, ולא הראו להורים שלו את הגופה שלו לפני שקברו אותו. יש עוד מיליון ואחד סיפורים. אתמול שמעתי על קרוב משפחה שלי, שנמצא מת בבית אחרי תאקל עם שוטרים, לא דיברו על זה אפילו! יש סיפורים ששומעים כל יום על תאקלים של שוטרים ובני העדה, שסתם מקבלים מכות ונעצרים על זה שהם שחורים נטו. ועוד לנו אומרים שאנחנו אלימים".

     

    זה קורה רק לאתיופים?

     

    "זה קורה בעיקר לשחורים ולאתיופים. ברור שזה קשור לגזענות. הישראלים אוהבים את הקטע של להרגיש לרגע אחד בעלי הבית, שיתייחסו אליהם כמלכים. הבעיה מתחילה בממשלה הכל כך גזענית שלנו, היא מחדירה את זה לתושבים ולכן אנחנו מתנהלים ככה. מהגרים סודנים הם בני אדם לכל דבר. גם מבחינת השכנים שלנו, לא כל הערבים מחבלים, לא כולם מחפשים לעשות טרור".

     

    איפה היית במחאת האתיופים?

     

    "לא יצאתי להפגין. הבעתי את עצמי בפייסבוק ובאינסטגרם והתראיינתי לא מעט באותה תקופה, עשיתי כל מה שיכולתי. לתפוס שלט ולצעוק, 'הפגנה הפגנה'? אני לא רואה בזה שום דבר. ולא ייצא מזה כלום, אז למה לי לצאת להפגין כשאין מטרה? מה שביבי עשה זה פשוט לקח את החייל שהוכה, חיבק אותו, הצטלם איתו וזהו. אותו שוטר שהיכה אותו הושעה והוחזר לתפקיד שלו. אני שונאת את הממשלה שמתנהלת כרגע. למרות שבחרתי ביבי".

     

    אז למה בחרת בו?

     

    "בגלל אבא שלי. הוא כל כך נאמן לאלה שהביאו אותו ארצה, שזה הליכוד. ראש בקיר. כשיש בחירות אבא שלי מתחיל בטלפונים משש בבוקר - 'ליכוד ליכוד ליכוד ליכוד'. בפעם הבאה שיהיו בחירות אצלי זה בטוח לא יהיה ליכוד".

     

    אז מי?

     

    "החלום שלי זה ליברמן".

     

     

    * * *

     

    למרות הפתיל הקצר, שגורם לה לשחרר בלי פילטרים, יש משהו בלתי חדיר ברובל. שריון שהיא מסרבת להסיר. היא מודה שמעגל החברים שלה מצומצם. "יש לי בעיקר חברות מהבית, מבית־שמש", היא מפרטת, "ובתל־אביב יש לי למשל את אורנה דץ, שהכרתי ב'היחידה'. היא חברה טובה שלי היום.

     

    "לא כולם יודעים מה טהוניה עוברת במהלך היום שלה, לא המשפחה שלי ולא החברים הקרובים שלי. אני לא בן אדם פתוח, לא מדברת על הצרות שלי, חברים שלי יראו דברים טובים והכל פאן, לא שעובר עליי משהו רע. נדיר שאני מתקשרת לחברות או חברים ומבקשת עזרה. זה אף פעם לא קרה לדעתי".

     

    אז בשביל מה יש חברים?

     

    "אתה צודק, אבל אני כזו. זה באופי. רוב החיים שלי גדלתי על לסמוך רק על עצמי. אני אנסה לעשות הכל בשביל להסתדר לבד. זה טוב ולא טוב. אני יכולה להקל על עצמי ולשתף, אבל לא עושה את זה".

     

    מה את אוהבת לעשות?

     

    "בעיקר אוכל, מסעדות. בגלל זה אני שמנה, בן אדם שאוהב אוכל. יוצא לי פעם בשבוע לאכול במסעדה, אני עדיין לא עשירה שאני מרשה לעצמי יותר מזה. ואני אוהבת לטוס לחו"ל, אוהבת את המטוסים. נהנית מלבקר בתרבויות ובמדינות אחרות. ואני מאוד אוהבת את הבית. יכולה לשבת בו ימים ושעות, לקרוא מאמרים ופסקי דין של הלימודים. יש אנשים שלא מסוגלים להיות בבית, אני כן".

     

    מה משמח אותך?

     

    "האחיינים שלי והמשפחה שלי. בשבת הקודמת כולנו הגענו להורים שלי - 12 אחים ו־29 אחיינים, ועוד וגיסים וגיסות. היה משוגע. אמא שלי אומרת שכשהלב רחב יש מקום לכולם".

     

    ומה מעציב אותך?

     

    "שנאת חינם. תיכנס לטוקבקים, לתגובות של אנשים. השנאה באה סתם. אתה לא מכיר אדם ושונא אותו כי אתה רואה אותו על המסך. איך אתה יכול לשפוט אותי אם אתה מתנהל כמו שאתה טוען שאני מתנהלת? זה בסך הכל טלוויזיה, זו קופסה. זה נותן לגיטימציה לאנשים לקלל ולדבר בצורה גועלית. אנשים אומרים לי, 'איך את מקללת', ואז כותבים, 'יא זונה בת זונה'. מישהו כתב לי 'אפס מאופס, שחורה מסריחה, לא ייצא ממך כלום, נחותה ומסכנה, חתיכת אפס, ערסית מסריחה'".

     

    והגבת?

     

    "כן, כתבתי לו, 'תודה'. הוא כתב לי בחזרה, 'הכל מאהבה' ועניתי לו 'ברור, הכל בא מאהבה. לא חשבתי אחרת'".

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 21.06.16 , 00:48