על הזיכרון

חזרתי לעשן אחרי 18 שנה. מגיע לי. הייתה לי שנה מורכבת. לפחות לחזור לעשן היה לי קל. מוזר כמה קל. חודש עבר מהרגע שהדלקתי את הסיגריה הראשונה ואני כבר מעשנת כבדה. התנועות אותן תנועות, התשוקה אותה תשוקה, הצידוקים אותם צידוקים. החיים חזרו למקומם הטבעי - מאחורי מסך עשן. אני כבר לא יכולה לדבר בטלפון, לשתות קפה, לשתוק, להתווכח, לשמוח, להתעצב, לאכול או לא לאכול, לעבוד או לא לעבוד, בלי סיגריה ביד. כאילו לא עמד בין המעשנת מתקופת "זבולון המר - שר התרבות" לבין המעשנת מתקופת "מירי רגב - שרת התרבות" שום כלום. כאילו לא גידלתי בזמן הזה ילד שלם שכבר הספיק לעשן, להתגייס לקרבי, להפסיק לעשן ולצעוק עליי שאני הורגת את עצמי.

החיבור המיידי אל אותה מעשנת שהייתי גורם לי להרגיש נורא צעירה ומלאת חיים, משל הייתי דאג וטוני מהסדרה "מנהרת הזמן" שנפלה בטעות על עצמה. שנות ה־20 שלי כל כך מוחשיות לי, שאני ממש יכולה להריח אותן. אני מסריחה כפי שהסרחתי, משתעלת כפי שהשתעלתי ולפותה באותו כאב ראש חינני שקידם את פניי בבקרים. לא השתניתי בכלום, בחיי. כשאני פוגשת מכר שלא ראה אותי שנים, אני לא מבינה איך הוא לא פוער את פיו בתדהמה ואומר:

הבעיה היחידה עם כל הנעורים המשמחים האלה שקפצו עליי היא ההתייחסות השלילית המוחלטת של העולם אל הנושא. בתקופת העישון הראשונה שלי עוד הייתה כאן מעט סלחנות כלפי אנשים שהורגים את עצמם. ואם לא סלחנות, אז לפחות רחמים. עישון לא היה החטא מספר אחת של האנושות. אפילו פיטורים על רקע גזענות או שריפת חתול נשמעו בזמנו גרועים יותר.

רק עכשיו, כמעשנת מחודשת, אני מבינה מה קרה פה בזמן שהיגרתי אל מחוז ה"צודקים". רק עכשיו אני מבינה איך מרגיש המיעוט הנרדף במחוז ה"טועים". אני מסתכלת סביבי. כמעט כל שותפיי לטיפשות ולהרס העצמי חזרו מזמן בתשובה והם לבושים עכשיו מכנסי טייץ זוהרים, צמודי מפשעות. במקום סיגריה, הם אוחזים אייפון עם אפליקציית כושר מדרבנת.

לאן לעזאזל נעלמו כל הכוחות ההרסניים של העולם השפוי, לאן כל המרץ הזה מופנה עכשיו, כשאין איזו מלחמת עולם באופק? אולי לחיסול משאבי הטבע, לפליטת גזי חממה, להרג בעלי חיים? כן, יכול להיות. אבל העיקר הבריאות. העיקר שאנו מהלכים על הכדור הגוסס הזה וריאותינו נקיות מניקוטין.