חשופים

זה קורה בכל המגזרים. אחד מכל שישה גברים בעולם המערבי עובר תקיפה מינית בימי חייו. עד גיל 12, ילדים נפגעים באותו שיעור כמו ילדות. מדי שנה פונים בישראל אלף נפגעים חדשים לקו הסיוע לגברים ונערים נפגעי תקיפה מינית. ובכל זאת, נדמה כי קשר הבושה וההשתקה סביב פגיעות מיניות בגברים חזק מכל. שישה גברים החליטו להפסיק להסתתר, למען הילדים, הנערים והגברים שנפגעו ועדיין חוששים לדבר. רונן, אבידב, מני, איל, נחום ומנחם מיישירים מבט אל המצלמה בפנים גלויות ואומרים: זה קרה לנו. שרדנו תקיפה מינית ולא אנחנו אלה שצריכים להתבייש.

"השתיקה היא דלק עבור הפוגעים. לדבר על פגיעה מינית זה ריפוי אדיר"

נחום פצ'ניק, בן 43, נשוי ואב לארבעה, פסיכותרפיסט ומשורר, גר בשדה בועז

הייתי לוחם קרבי ביחידה מובחרת כשנפגעתי מינית. מי שפגע בי היה אדם שסמכתי עליו מאוד ובזכות האמון שרחשתי כלפיו היה לו קל לפגוע בי. האמון היה כל כך גדול שפשוט קפאתי כשזה קרה. אחרי הפגיעה הייתי במצב קשה ונאלצתי לעזוב את היחידה. הייתי בלי כוחות. בדיכאון. לא רציתי יותר לחיות. הייתי צל של עצמי ורציתי כמה שפחות לראות אנשים וכמה שפחות שיראו אותי. לקח לי יותר מעשר שנים להבין שאני סובל מטראומה. מפחד עמוק ולא מוסבר, מדיכאון, מדריכות גבוהה או לחלופין — מעין טשטוש. לא יכולתי לישון בלילה.

לא הגשתי תלונה נגד מי שפגע בי אבל התעמתתי איתו. הוא הכחיש ואמר, 'אני לא זוכר'. אני אמרתי, 'אני לא אשכח בחיים'. החלטתי שאני לא רוצה ללכת בדרך הדין אלא בדרך החסד. להתמקד בריפוי של עצמי. היום אני יודע שטראומה היא לא מחלה כרונית אלא משהו שאפשר לרפא. אנשים לא חושבים שאפשר להתגבר, אבל זו לא גזירת גורל. זה לא סוף החיים. מתוך הכאב הנוראי אפשר לצמוח. אני עצמי חשבתי בעבר שזהו, החיים שלי נגמרו. שיש לי עכשיו 60 שנה לחיות במיץ של הזבל. אבל יש ריפוי לטראומה. היום אני מלווה אנשים שנפגעו וזו זכות גדולה.

העדויות המלאות ביום שישי במוסף "7 ימים". ומיוחד לאפליקציה: הגברים שהותקפו מינית מספרים בגלוי, מול המצלמה, איך הצליחו לאסוף את השברים