מאותו הכפר
הכאב חיבר ביניהן. ארבעתן איבדו את בני זוגן באותו יום, כשקטיושה פגעה למוות ב‑12 חיילי מילואים שהמתינו בשטח כינוס פתוח בכפר‑גלעדי, לפני 10 שנים
הן היו נשים בורחות מבשורה. צעירות, שמחות, נאהבות, אמהות לילדים קטנים שלפני כעשור הפכו לאלמנות באסון הקטיושה בכפר־גלעדי. באותו יום ראשון קיצי נהרגו 12 חיילי גדוד צנחנים במילואים, ובהם ארבעת בעליהן, בשטח כינוס פתוח. הטראומה האישית הפכה לטראומה לאומית ולאחד מסמליה הזכורים והכאובים ביותר של מלחמת לבנון השנייה.
לאחר התקרית אוקסנה אהרונוב, אשתו של גרגורי, לא הייתה מוכנה לשמוע את הכינוי "אלמנת צה"ל". איריס חלפון, שאיבדה את בעלה שמואל, המשיכה להציג את עצמה כ"אשתו של", "וכשעשו בר־מצווה ליתומי חיל החימוש", היא מספרת, "הבן שלי שאל אותי בפעם הראשונה, אמא, גם אני יתום? אז אמרתי לו, אתה יתום מאבא, לא מאמא". הגבולות היו סדוקים, ההגדרות מייסרות, אבל ליבי אלקריף, אבלה על אליהו שלה, לא הייתה מסוגלת לשאת את גילויי הרחמים. "כי נורא מהר למדנו", מחדדת יפעת בן־דוד, אשתו של דני, "שאם תשדרי שאת זקוקה לרחמים – כולם יבכו סביבך".
זה היה בשנים הראשונות, הטרופות, כשהלילות ארוכים, הימים אבודים והסביבה מחבקת, ולפעמים גם פוצעת. "ממש הרגשתי שהרפסודה שבניתי עם גרגורי ז"ל התרסקה לנו, ואני מתנדנדת בתוך ים מלא קרשים שצריך להדביק מחדש, אבל לא יודעת איך", מזקקת אוקסנה את תחושת כולן.
עשור למלחמת לבנון השנייה, ועכשיו יש להן חיים אחרים. חיוכים ושמחות ביצבצו מתוך השבר. הזמן לא השכיח דבר, אבל נשא בכנפיו פרופורציות, השלמה והתחדשות. היום הן בוכות ביחד, אבל פחות, וצוחקות, אבל יותר. "הבנו שצריך להגן על מה שיש ולעבוד על מה שיהיה", אומרת ליבי. "בהתחלה זה היה רק הילדים. הם היו בראש סדר העדיפויות. אבל עם השנים הבנתי שכדי שאוכל להמשיך להיות שם בשבילם, אני צריכה לדאוג גם לעצמי".
ויש תוצאות?
"כן, בוודאי. בגלל כל ארגוני התמיכה, אלמנות מלחמה מוצאות את עצמן המון בצד המקבל ופחות בצד הנותן. אז החלטתי לאזן קצת. אני מתנדבת בקרן הצנחנים, מתחזקת את האתר, עוזרת לתכנן את הנופשים. זה מעצים אותי".
"ואני מרגישה שינוי גדול בביטחון העצמי", אומרת יפעת. "היום אני מרשה לעצמי דברים שפעם בכלל לא הייתי מסוגלת לטפל בהם. דני היה אחראי על החשבונות, על השיפוצים, על האוטו. היום אני עושה את הדברים במקומו, וזה אפילו מצליח".
גם הילדים בגרו, התחזקו וחיזקו. "בהתחלה היה מאוד קשה לתקשר איתם", מספרת אוקסנה. "הם לא דיברו על שום דבר והיו אבודים גם בבית וגם בבית הספר. היום הם הרבה יותר מדברים ופתוחים".
ליבי: "מישהי אמרה לי פעם, זה לא שלילדים שלך אין אבא. יש להם אבא מת".
"בשנים הראשונות הייתי רק סביב הכאב של הילדים וההנצחה של הבעל", מודה איריס. "השבוע הבן שלי תפס אותי לשיחה. הוא אמר לי: מאז שאבא נהרג את כל הזמן מדברת עליו, מנציחה אותו, מתכננת אירועים לזכרו. הגיע הזמן שתתחילי לדאוג גם לעצמך. עשר שנים זה מספיק, אמא. די. תשחררי".
שיחות שלא נענו
הן בכלל לא רצו לשלוח את הבעל למילואים. לו יכלו, היו עוצרות אותו בכוח. הבלבול שאפיין את הגיוס במלחמת לבנון השנייה הפחיד אותן. חוסר סדר שלט אז בכל: בהחלטות הסותרות, בתוכניות שנקבעו והתבטלו חדשות לבקרים. "אלי היה אחרי תאונת דרכים קשה, עם רגל שמאל שלא ממש חזרה לתפקד", זוכרת ליבי. "לילה לפני כן דיבר איתי בטלפון וסיפר על ציוד חסר או מיושן. הייתה לי הרגשה רעה. שאלתי אותו, למה אתה מדבר על זה עכשיו? והוא אמר, כדי שאם ישאלו אחר כך, תדעי מה באמת קרה. היום אני חושבת, חבל שלא 'טיפלנו' לו ברגל ימין. אולי זה היה משאיר אותו בבית".
סגן (מיל') שמואל חלפון, פחח רכב מבת־ים, וסמל (מיל') גרגורי אהרונוב, מנהל בחברת קוסמטיקה מאור־עקיבא, קיבלו זימון בצו 8 שהתבטל והתחדש בזריזות. "אני זוכרת שגרגורי אמר לי, מפחיד לצאת ככה למלחמה", מספרת אוקסנה. "בשלב מסוים נמאס לו והוא סידר תיק קטן ליציאה ולקח אותו בכל בוקר לאוטו".
יפעת: "כמו תיק לחדר לידה".
ארבעתם היו חיילי מילואים מגדוד 9255 מהחטיבה הצפונית של הצנחנים, שהתייצבו באזור כפר־גלעדי לכוננות. מקום הכינוס נקבע בשטח פתוח, צמוד לבית העלמין תל־חי, מרחק קצר מהכניסה לקיבוץ. ב־6 באוגוסט, בחצות היום, נורה מטח רקטות מדרום לבנון. אחת מהן נחתה במקום שבו שהו החיילים והתפוצצה בתוכם. האסון רב הנפגעים – הרוגים ופצועים – טילטל את המדינה וסדק את הקונצנזוס ששרר בציבור לגבי המלחמה. לאחריו טענו חלק מהמשפחות, שחברי הקיבוץ לא התירו את הכניסה לחיילים מחשש לפגיעה ברכושם, אך צה"ל ניקה את הקיבוץ מכל אשמה ונטל את מלוא האחריות על התקרית.
בבוקר אותו יום ראשון הספיק גרגורי אהרונוב להתקשר לאשתו ולבקש ממנה להגיד לילדיהם, יניב, אז בן 12, ושני, אז בת שש, שהוא אוהב אותם. בצהריים ראתה את הכותרות הראשונות מהאירוע. "ניסיתי להתקשר לגרגורי והוא לא ענה, אבל לא נלחצתי", היא נזכרת. "אמרתי, בטח אין קליטה בגלל הבלגן". ככל שנקף הזמן, חשה אי־נוחות. "אספתי את הילדים וחזרנו הביתה. בטלוויזיה היו מבזקים, ופתאום ראיתי בשטח את התיק של בעלי. הלב שלי צנח. התקשרתי לחבר שלו, אבל הוא זיהה את המספר שלי וניתק את השיחה. התקשרתי לבתי חולים בצפון, שאלתי אם הגיע פצוע שעונה לתיאור של בעלי, אבל גרגורי לא היה שם. חבר שלנו בא ולקח את הילדים לבריכה כדי שאמשיך לחפש, אבל אף אחד לא ידע כלום. בסופו של דבר התקשרתי לקצין העיר, ושם לקחו את הפרטים והבטיחו לחזור אליי".
כבר הבנת?
"ידעתי שמשהו מאוד לא בסדר. כי גרגורי היה מתקשר שלוש פעמים ביום ובכל אירוע היה מצלצל ומרגיע. הגיע הלילה והשכבתי את הילדים. בגלל הרקטות, ישנתי איתם בחדר הביטחון. בשתיים בלילה צילצל הטלפון, לא הנייד. רצתי והרמתי את השפופרת. אף אחד לא היה מעבר לקו. חזרתי למיטה וכעבור עשר דקות שוב צילצל הטלפון ושוב לא שמעתי קול".
מאוחר יותר יסבירו לה שזהו הנוהל. מעירים מהשינה כדי שבשורת האיוב לא תכה מתוך נמנום. ואכן, הצלצול השלישי כבר היה בדלת. "פתחתי. עמדו מולי שני קצינים ורופאה. אמרתי להם, שקט, הילדים צריכים להמשיך לישון כי מחר מחכה להם יום קשה".
בבוקר ביקשה לזהות את גרגורי, בן 34 במותו, ולהיפרד ממנו, אבל הפציעה הייתה כה קשה, שסירבו לה. "קברנו את גרגורי אהובי וישבנו עליו שבעה. ביום השלישי התקשר הבחור מקצין העיר ואמר לי: 'גברת אהרונוב, את לא צריכה לדאוג, בעלך פשוט נמצא בלבנון'. אמרתי לו: 'אז תגיד לי בבקשה, את מי קברתי שלשום?'"
מאז אותה שיחה קשה לה ללכת לבית העלמין. "אני יודעת שגרגורי שלי נהרג", היא אומרת בפשטות, "אבל ההודעה המבולבלת וחסרת הרגישות הזו, שנורא התאימה לבלגן שגרגורי התלונן עליו במלחמה, מצליחה לזעזע אותי בכל פעם מחדש מול קברו".
הנעליים האדומות
את ליבי אלקריף, שהתגוררה אז במושב גרנות הסמוך לגבול לבנון, תפסה הבשורה בבית גיסתה ברחובות, לשם עברה עם ילדיה, דורון, אז בן חמש, ושי, אז בת ארבע, מפחד הקטיושות. "במוצאי אותה שבת, אלי הגיע אלינו בהפתעה", היא נזכרת. "זה נראה כאילו הוא בא להיפרד. הוא חיבק אותי ואת הילדים והיה לו קשה לעזוב. כשהלך, אמר לדורון, עכשיו אתה הגבר בבית. אבל אני אמרתי, כשאבא נוסע, אמא היא הגבר בבית".
רס"ן (מיל') אליהו אלקריף, שעבד בחברה לבניית אתרים באינטרנט, היה אז קצין חימוש מפלוגת הצנחנים. "ואמא שלי הסתכלה על הנעליים שלו ואמרה: 'פשש.. נעליים אדומות, לא ידעתי שאתה משרת בצנחנים'. למחרת בבוקר הוא התקשר מהמחצבה הצמודה לכפר־גלעדי. הורו להם לשבת שם, בחום ובאבק הכבד. ואלי התלונן שחם, שהסוללה נגמרה, שאפילו אי־אפשר לשתות כמו שצריך כי האבק מכסה את הכוסות".
כשהתחילו להגיע הדיווחים הראשונים על האסון, היא מספרת, "היינו צמודים למבזקים, ופתאום אמא שלי צעקה שהיא רואה את הנעליים האדומות. התקשרתי לאלי, אבל הוא לא ענה. אחרי שלוש שעות הבנתי שזה לא הסוללה הריקה. בשעה 11 בלילה דפקו בדלת. בדיוק השכבתי את הילדים. אני זוכרת שגיסתי פתחה את הדלת וקראה לי למטה. ואני ידעתי. אמרתי לעצמי, זה הרגע שבו את מסובבת את הראש והחיים שלך מתהפכים". אליהו אלקריף ז"ל היה בן 34 במותו.
שלושה שבועות לפני האסון העביר שמואל חלפון ז"ל סמכויות לאשתו. "לא ידעתי אז לנהוג מחוץ לעיר", היא מחייכת היום. "אבל שמוליק התעקש שאנהג עד אילת והלך איתי לחברת הסלולר להעביר את החשבונות על שמי. הוא כאילו הרגיש". שלושה ילדים השאיר אחריו חלפון, שהיה בן 41 במותו: רון, אז בן 16, גיל, אז בן 12, והתינוק ליעד־אור, בן 11 חודשים. "כששמוליק יצא למילואים, גיל התיישב על המיטה והתחיל לבכות. הוא שאל אותי, כשמגיעים קצינים להודיע, זה רק כשנהרגים או גם כשנפצעים? אמרתי לו, אל תדאג. אבא יחזור בשלום".
בבוקר הוא עוד הספיק להתקשר והבטיח שיחזור. "ואני הכנתי לו ממולאים. חודש שלם אחרי ששמוליק נהרג הממולאים האלה שכבו במקרר. לא הייתי מסוגלת לזרוק אותם. ובבוקר יום האסון אחותי לקחה אותי למוסך. שאלנו שם כמה עולה לתקן מצבר והמכונאי ענה לי במשפט שעד היום מהדהד אצלי: 'זה כמו שתשאלי', הוא אמר, 'כמה יעלה לתפור חליפה ליתום'".
בצהריים התחילו הידיעות. "חמותי התקשרה ואמרה שראתה נעליים אדומות של צנחנים על החומה בכפר־גלעדי. אמרתי, צריך לחשוב חיובי. הטלפון של שמוליק היה מנותק. התחלתי להתקשר לחברים שלו. כולם אמרו, אנחנו בודקים וחוזרים אלייך. זה גם מה שאמרו בבית החולים ואצל קצין העיר. אבל אף אחד לא חזר אליי".
בשש בערב חזרו אליה. בדלת. "אחותי הציצה מהעינית וצעקה: 'אני לא מוכנה לפתוח', אבל אני רצתי לדלת כי זכרתי את מה שאמרתי לגילי, שקצינים באים להודיע גם אם נפצעים. ושמוליק בטח פצוע ומחכה לי שאבוא. אבל הפנים בדלת לא השאירו מקום לספק".
יפעת עוד הספיקה להיפרד מדני, אז רס"ר (מיל') בן 38, בשבת האחרונה לפני שנותרה יחידה עם שלושה יתומים. תומר, אז בן תשע, עידו, אז בן שש ומאי בת השלוש וחצי. "דני הגיע בשישי בלילה עם הנשק ואמר שהם עולים בבוקר למחרת, בשבת, למשגב־עם. ובראשון בבוקר התקשר ואמר שהם לא הצליחו לישון כל הלילה, כי נחנקו מאבק המחצבה. בסביבות 12 וחצי התחילו לרוץ הודעות על האסון. התקשרתי כמה פעמים והוא לא ענה. היה לנו נוהל שאם אני מחפשת אותו, הוא תמיד מגיב. אז התחילו פרפרים בבטן. בארבע התקשר חבר שלו ואמר שדני נפצע. יצאנו לכיוון בית החולים רמב"ם. בדרך התקשר המ"פ לשעבר ואמר שכנראה פינו אותו לבית החולים זיו. אז סובבנו את הרכב ונסענו לצפת. רק כשהמ"פ הפסיק לענות לי בטלפון אמרתי לאחותי, כנראה קצין העיר בדרך אלינו".
ועדיין הייתה משאלת הלב, חזקה מכל תבונה. "בשער בית החולים חיכה גיסי. הוא חיבק אותי ואמר, תהיי חזקה. אבל אני חשבתי שדני פצוע קשה, אולי מורדם. רק כשנכנסתי לחדר ומצאתי את חמי וגיסתי כבר לא היה מקום לאשליות. ביקשתי לזהות את דני ולהיפרד. רסיס פגע לו בצוואר, אבל הגוף היה נקי ושלם לגמרי. נזכרתי אז שהוא אמר לי, יפעת, בעוד שנתיים אפנה את השטח לצעירים. אז הוא פינה. ובעצמו נשאר צעיר".
נחשפתן לטענות על מחדלים בהתנהלות הצבא והקיבוץ?
יפעת: "מהתחקירים שקיבלנו התברר שהכוח רצה לעזוב את המחצבה כי אי־אפשר היה לסבול את החום והאבק. אחד החיילים הלך למפקדה לקבל אישור להתמקם בכניסה לכפר־גלעדי, אבל החיילים כנראה לא חיכו לאישור ועברו לשם עוד קודם".
ליבי: "בימים הראשונים לאסון יצא אחד מאנשי הקיבוץ לתקשורת ואמר שההרוגים לא התייחסו להוראות ולא שמרו על עצמם. וזה מאוד קומם אותנו, כי להגיד דבר כזה על לוחמים שרק עכשיו נהרגו זו גסות רוח. שנים אחר כך אנשים היו אומרים לנו: 'הבעלים שלכן זילזלו בהוראות הצבא'. עם הזמן הפשירו היחסים עם אנשי הקיבוץ. מה שעזר לכך היה הסיכום להציב באתר גלעד עם שמות הלוחמים וסיפור האירוע".
אוקסנה: "למרות הזמן שעבר, עדיין יש בי כעס מאוד גדול על הזלזול בחיי אדם שהיה במלחמה הזאת ובעיקר על כך שלא הופקו לקחים. איך לוקחים קבוצות כל כך גדולות של חיילים ומושיבים אותם בשטח פתוח עם רקטות מעל לראש לכל כך הרבה שעות, כמו ברווזים במטווח? כל כך כואב שאפילו לא טרחו להפיק לקחים, ובמבצע 'צוק איתן' שוב נהרגו חמישה חיילים מפצצת מרגמה בשטח כינוס. אני זוכרת שגורם צבאי בכיר אמר אז, שבעקבות התקרית הצבא הוציא משטח הכינוס חיילים שלא היו צריכים להיות שם. ואני שואלת, אז למה סיכנו אותם מלכתחילה? ואיך הכניסו את הילדים שלנו לעזה בנגמ"ש ישן, כמו בשר תותחים?"
לאורך השנים עברה בראשכן המחשבה, שאם הבעלים שלכן היו נשארים במחצבה או נכנסים לקיבוץ, אולי הם היו חיים היום?
"ממש לא", אומרת איריס. "אין לנו את מי להאשים, הקטיושה הייתה יכולה ליפול בכל מקום. גם המחצבה וגם הכניסה לכפר גלעדי היו חשופות לירי".
החתימה לקרבי
אנחנו נפגשות בביתה של יפעת במושב אחיטוב הפורח. ארבע הנשים פעילות ונמרצות, תומכות וצוחקות, ובעיקר גם חברות קרובות. ליבי (41) היא סגנית ראש מועצת רמת־ישי; איריס (46) היא מזכירה באגף החינוך בעיריית בת־ים; אוקסנה (45) אחות מוסמכת ועוסקת ברפואה משלימה; ויפעת (44) עובדת כמזכירה רפואית.
"התחתנתי בגיל 22 והבאתי שלושה ילדים", מחייכת יפעת. "למרות שהתאלמנתי בגיל 34, הספקתי לא מעט. אני זוכרת שאחרי ההלוויה חשבתי שמזל שלא ביזבזתי זמן. עידו הקטן היה אמור לחגוג יום הולדת שש יום אחרי השבעה, וכל הזמן שאלתי את עצמי איך אני עושה את זה. כשהמנחמים נפרדו, הם אמרו, נתראה ב־14 בחודש, שזה יום הולדתו, ואני חשבתי, נו, טוב, אף אחד לא באמת יגיע שוב. אבל באותו יום הבית הפך לסניף של חנות משחקים. חברת שטראוס, שבה דני עבד אז כמנהל מכירות, פירקה ג'יפ ממונע קטן בחצר והכל היה רועש ושמח. אני בכיתי, אבל עידו היה מאושר, כאילו לא קברנו את אבא שלו שבוע קודם. וזה היה הרגע שבו למדתי שאסור לעצור ואסור לשנות, וממשיכים כאילו כרגיל".
דיברתם על האובדן בבית?
"מהרגע הראשון שידרנו לילדים שלא מחביאים את הכאב ולא מתביישים בבכי", אומרת איריס. "לימדתי את עצמי ואת הסביבה שצריך לדבר על הקשיים. הייתי אומרת לילדים: 'הכאב פה כדי להישאר, וצריך להמשיך איתו בקו מקביל'".
"הסתגלנו לחיים חדשים", מסכימה אוקסנה, "ואני לקחתי על עצמי את החלק של גרגורי. הבן התחיל להתאמן איתו בטריאתלון לפני שהוא נהרג ואחר כך המשכתי במקומו. זה היה מסדר קשוח של הקפדה על מזון והסעות. אפילו הפכתי למומחית לתיקון אופניים".
"אצלי הילדים המשיכו להתאמן בכדורסל", אומרת יפעת. "ואני מצאתי את עצמי מעודדת באימונים והורה יחיד ביציע. בחנוכה הראשון אחרי שדני נהרג היו מסיבות בגן ובבית הספר באותו היום ובאותה שעה ולא ידעתי מה לעשות. איך אתחלק לשניים? את מי אני מעדיפה? הפכתי עולמות להזיז את אחת המסיבות. הרבה פעמים התחשק לי לצעוק לשמיים, נו, איפה אתה עכשיו? כמה אפשר לבד?"
ליבי: "המהירות של השינוי היא בלתי נסבלת. ביום בהיר אחד את מוצאת את עצמך לבד בלי שהספקת להיפרד. הנוכחות של הבעל והאבא נמצאת בכל מקום. זה הריח שלו במיטה והריק שלו בלילות והנפקדות שלו בחגים ובשבתות ובהחלטות שצריך לקבל. במקום הבעל והאבא נכנסו המון גופים אחרים, ואת צריכה להכיל את כל הטוב הזה, אבל כשאחד יוצא ועשרות נכנסים במקומו, זה לא פשוט".
מתי הזמנים הקשים ביותר?
אוקסנה: "בלילות. הבדידות הייתה איומה. אני זוכרת שהיו זמנים שפשוט פחדתי להישאר עם עצמי בלילה".
איריס: "אצלי החגים היו נקודת השבר. בארוחות חג שמוליק חסר במיוחד. הכיסא שלו ריק וגם הלב שלנו".
ליבי: "הכי קשה זה להתמודד עם הגעגועים. בהתחלה לתפקוד היומיומי כזוג וכמשפחה, והיום למסגרת שכבר לא קיימת, לכל הדברים שהייתי עושה פעם והיום אני כבר לא עושה".
למשל?
"כשאלי היה בחיים, הייתי אופה הרבה בשבילו כי הוא ידע ליהנות ולהחמיא. היום אני לא אופה. לא מסוגלת".
"הרגע הקשה שלי היה לפני חגיגת בר־המצווה של תומר, ארבע שנים אחרי האסון", אומרת יפעת. "זה כבר היה בשלב שחשבתי שאני יכולה להתחיל לסמוך יותר על עצמי. ופתאום לא כל כך ידעתי מה עושים. כי איך אני, כאמא, מוסרת את בני בעלייה לתורה בבית הכנסת? הרי זה המקום הטבעי של דני. הכאב היה לא אנושי. אבא של דני תפס פיקוד על האירוע. חמי אמר: 'אל תדאגי, אני אלווה את תומר לאורך כל ההכנות והחגיגה'".
וזה עזר?
"מאוד. למרות שלא הצלחתי לראות הרבה מהמעמד בבית הכנסת, כי נורא בכיתי. כל המשפחה המקסימה הייתה סביבי, אבל אני הרגשתי לבד בעזרת הנשים מול הילד שלא זכה שאבא שלו יעמוד לצידו בחגיגת בר־המצווה שלו. זו לא הייתה התמונה הנכונה".
"גם אני הרגשתי כך בהשבעה של הבן הבכור", אומרת אוקסנה. "הוא נורא רצה להתגייס לקרבי, ליחידה מובחרת, והיה לי מאוד לא פשוט לחתום. היו הרבה התלבטויות, הרבה שיחות איתו, אבל כשהבנתי שזה חשוב לו, שיחררתי. אמרתי לעצמי שהוא לא צריך לשלם מחיר פעמיים, ובסוף הטירונות נסענו לכותל לטקס ההשבעה. אני זוכרת שכל הדרך בכיתי. לא הבנתי איך כל המשפחות מגיעות לחבק ולהתרגש עם הילד במעמד כל כך מיוחד, ואני מחבקת לבד".
איריס לא הסכימה לחתום לבנה רון על גיוס קרבי. "והוא הבין וסיים את הצבא וסיים גם תואר ראשון ופתח משרד נדל"ן ואני כל כך גאה בו. הילדים מתפתחים וגדלים, למרות שאבא שלהם איננו. וזה לא בזכותי. זה בעיקר בזכותם".
מסע לטוסקנה
במהלך השנים החלו האלמנות להיפגש באירועים שיזמו ארגוני התמיכה השונים. מתוך השבר וההחלמה הן הפכו לקבוצת תמיכה, שהפכה לידידות קרובה ביניהן. "בטקסים הראשונים אמנם נפגשנו, אבל לא הייתה היכרות אישית", אומרת ליבי. "כל אחת הייתה עסוקה בבלגן ובאבל שלה. לאט־לאט התחילו להיווצר קשרי עין וקשרי לב. היינו שייכות לאותו אסון, דיברנו באותם הקודים. ובתוך תקופת זמן נדבקנו אחת לשנייה כמו מגנט".
באיזה מובן?
"ביכולת לשבת ולבכות ולצחוק יחד ולא להרגיש צורך להתנצל", מסבירה יפעת. "זה כל כך שונה ממפגשים רגילים עם חברות, כי כאב של אלמנות זר לאנשים מבחוץ. יש הרבה הומור שחור ומשפטים שלא צריך להסביר".
"אין ביקורת, אין קלישאות ואף אחת לא שופטת", מאבחנת איריס. "וכשאנחנו נשברות, לפעמים, אנחנו לפחות לא מקבלות משפטי נחמה מהסוג של 'את חייבת להיות חזקה בשביל הילדים' או 'הזמן יעשה את שלו'".
המפגשים התרחבו לבתי קפה ולמסעדות, לטיולים ולאירועים משפחתיים משותפים, ושש שנים אחרי המלחמה הן קמו ונסעו לטוסקנה. בלי הילדים, בלי נקיפות מצפון. "את יודעת, קבוצת נשים רגילה הייתה לוקחת חבילה מסודרת ונוחה של טיסה ובית מלון", מחייכת ליבי. "אבל אנחנו החלטנו להתאמץ. רכשנו כרטיסים ושכרנו רכב והזמנו וילה עתיקה מהמאה ה־16 באמצע שום מקום, באזור שאפילו הג'י־פי־אס לא ידע איך להגיע אליו. נהגנו לבד וטיילנו שמונה ימים ולילות ובסיומם הגענו למסקנה שהכל קטן עלינו".
בעשור שחלף, צלקות נפתחו כדי להגליד, זיכרונות נמתחו והתקפלו, פשטו ולבשו צורה. "הפכתי לאדם אחר", מעידה אוקסנה על עצמה. "קיבלתי פרופורציות. התחשלתי. אחרי המלחמה פחדתי מה'לבד'. לא ידעתי מה לעשות איתו. היום הלבד מתאים לי. היום אני כבר לא מפחדת".
"למדנו לחיות עם החיים שהיו והחיים שיש לנו עכשיו", מוסיפה ליבי. "אמרתי פעם לאלמנות טריות, הכאב הוא אותו כאב גם אחרי עשור, ההבדל הוא שעכשיו אתן בוכות יותר בקלות. ועם הזמן אפשר לנהל שיח על הבעלים בלי לבכות רוב הזמן".
יפעת: "לא רק בילדים דחקנו להמשיך בחיים, גם בעצמנו. אנחנו יוצאות למסיבות, לחוגים, כל אחת העשירה את עצמה בתחומה, התפתחה בעבודה, החליפה בית. דברים שבשנים הראשונות מי בכלל חשב עליהם".
חלקן אף מצאו בני זוג. יפעת בזוגיות כבר שנה וחצי. "וזה עושה לי טוב", היא אומרת בגילוי לב. "אני צריכה לדאוג לעצמי, וחלק מזה הוא להרגיש שוב נאהבת וחשובה למישהו".
איפה דני נוכח בקשר הזה?
"אני מרגישה שהוא היה רוצה לראות אותי מאושרת. אם הוא היה יכול, בטח היה אומר לי: 'טוב שלא נשארת לבד'".
אוקסנה: "אני בזוגיות כבר כמה שנים, נורא טוב לנו ביחד ואני לא מתכוונת להתנצל על זה. הילדים מאוד אוהבים את בן הזוג ומתייעצים איתו. והוא מאוד מתחשב במקום שאנחנו שומרים לגרגורי. יש לי היום חיים מלאים. אני לא מתביישת להגיד שאני מאושרת".
איריס וליבי עדיין מחפשות את האחד שיתאים למלא את החלל. "לצאת עם אלמנה זה לא פשוט", מסבירה ליבי, "כי בניגוד לגרושה, אני עם הילדים מדי יום. תוסיפי לזה את הכובד הנפשי של בן הזוג החסר. יש גברים שלא מסוגלים להכיל את המורכבות. מישהו אמר לי פעם: 'אני מעדיף לצאת עם גרושה ולא עם אלמנה, כי לגרושה יש לפחות את מי לשנוא'".
אפילו הגעגוע משתנה. "בשנים הראשונות אמרו לי, הזמן הוא התרופה הכי טובה", מספרת איריס. "היום אני יודעת שזה כל כך לא נכון. ככל שהזמן עובר, הגעגוע עמוק יותר והחור בלב מתרחב. כי הילדים גדלים, אני כל כך גאה בהם, ואיפה הוא? למה הוא לא פה כדי ליהנות מהם כמוני?"
"ואני", אומרת ליבי, "לא מסוגלת לדמיין אותו היום עם שני התיכוניסטים שצמחו אצלי בבית. אני יכולה לדמיין אותו רק עם הילדים כשהיו קטנים. לכן הגעגוע היום הוא לחיים שהיו לנו פעם. לפעמים אני חושבת, אם רק הייתי יכולה לדבר איתו אפילו לדקה, הייתי אומרת לו: 'למה הלכת, מי נתן לך רשות? כל כך הרבה הפסדת וכמה עוד תפסיד'". •
לפנייה לכתב/ת 
