רביעי 21 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 22.06.2016
    מלכה לב שחור
    הרזומה שלה כולל דילוגים בין פסטיבלי ספרות בעולם, פרסים ספרותיים נחשבים, ליין ערבי שירה שממלא מועדונים באלף איש וספר שירים שני שגייס יותר מ־50 אלף שקל בפחות מ־24 שעות. אבל אם שואלים את המשוררת עדי קיסר, המהפכה עוד רחוקה. "נעשתה פה דרך, אבל לא אשחק את המשחק שהכל בסדר. המון דברים לא בסדר. מתחולל פה דיכוי. המדינה עדיין נשלטת על ידי אליטה לבנה והאמנות פה לבנה וגברית לחלוטין. מי שאומר היום שיש פלורליזם — חי בסרט". ראיון בועט
    אלעד זרט | צילומים: גבריאל בהרליה

    התעוררה בוקר אחד לפני כמה חודשים, והבינה שהיא שברה את האינטרנט. פחות מ־24 שעות אחרי שפתחה עמוד באתר הדסטארט למימון המונים, לצורך הוצאת ספרה השני "מוזיקה גבוהה", הפרויקט הגיע ליעדו עם גיוס של יותר מ־20 אלף שקל. קצת אחר כך הסכום כבר הכפיל את עצמו ויותר מזה. במונחים של עולם הספרות, מדובר בהישג מרשים. במונחים של עולם השירה, זו לא פחות מסנסציה.

     

    הייתם אולי חושבים שקיסר (35) תתייחס לזה בנונשלנט. אחרי הכל, מדובר במטאור מוכח: ערבי השירה "ערס פואטיקה", שייסדה לפני קצת יותר משלוש שנים, הספיקו להפוך לקונצנזוס שממלא מועדונים באלף איש, השיר שלה "אני המזרחית" זכה לקאברים מכל קצוות הקשת הישראלית, והיום היא מטיילת בין פסטיבלי ספרות בעולם, כשבאמתחתה גם פרס משרד התרבות למשוררים צעירים ופרס ברנשטיין, שקיבלה על ספר שיריה הראשון.

     

    ובכל זאת, קיסר מודה שהופתעה. "הייתי די בהלם. בדרך כלל אני נעצרת רק כשעוצרים אותי. אני לא מסתובבת להסתכל אחורה ואומרת, וואו. אבל הקטע עם הדסטארט היה באמת היסטרי. זה תפס אותי הכי לא מוכנה. הבנתי פתאום שנוצרה קהילה שלא הייתה קיימת. שיש איזו התלהבות. שאנשים חיכו לספר ושהספר חיכה להם".

     

     

    על הבמה בערב "ערס פואטיקה". "אומרים לי בהפתעה, 'היי, את ממש נחמדה'. הרבה פעמים מול ביקורת התגובה היא להתגונן"
    על הבמה בערב "ערס פואטיקה". "אומרים לי בהפתעה, 'היי, את ממש נחמדה'. הרבה פעמים מול ביקורת התגובה היא להתגונן"

     

    איך את מסבירה את זה?

    "אני חושבת שנוצר איזשהו ואקום תרבותי עם השנים. נוצר חוסר באמנות שיש לה אדג' — שהיא פוליטית ולא דווקא במובן של מזרחי־אשכנזי. והשירה נהייתה משהו שאנשים מרגישים שנאמרים בו דברים חדים, ביקורתיים, נוקבים. השירה מאוד מדוברת. קרה 'ערס פואטיקה', אבל קרו עוד דברים. זה לא רק שירה. יש התעוררות פוליטית שלמה — בתיאטרון, עם ההצגה 'פריחה שם יפה', במוזיקה של נטע אלקיים או בעובדה שחן אלמליח משדרת היום רצועת לילה של פופ והיפ־הופ מזרחי וערבי ושחור בגלגלצ, שזה מקום שבחיים לא היה עושה דבר כזה לפני כמה שנים".

     

    את מרגישה שינוי בשנתיים מאז הספר הראשון שלך "שחור על גבי שחור"?

     

    "אין ספק שקורה פה משהו תרבותי רחב בשנים האחרונות. איזושהי הרחבת תודעה גדולה, שלא רק אני אחראית לה. יש פה איזו התעוררות, אנשים מבינים שאנחנו חיים בעולם שנשלט תרבותית באופן מובהק על ידי מערב לבן".

      

    מי מבין?

    "החברה. אנשים מבינים שנשים נשלטות על ידי ממסד גברי, שמאז קום המדינה הממסד אשכנזי. זה קורה בהרבה זירות. המדינה עדיין נשלטת על ידי אליטה לבנה".

     

    מצד שני, אין לך בעיה לקבל פרסים מהממסד הלבן הזה.

     "בטח שאני אקבל את הפרס כי זו המלחמה שלי. אלה המסים שלי, סליחה. מאיפה הכסף הזה? קוראים לזה לשתף פעולה עם הממסד, אבל אני גם משלמת מסים, אני משלמת ביטוח לאומי — זה לא נקרא לשתף פעולה? יש במות או אירועים שאני לא אשתף איתם פעולה, אבל יש דברים שאני כן".

     

    מה עם הטענה שמאזן הכוחות השתנה, שלהיות אשכנזי, לבן, חילוני, סו־קולד ליברל, זה המיעוט הנרדף היום?

     

    "בוא תסתכל על ראשי הממשלה, על הרכבי הכנסת. תבדוק אחד־אחד מי הזוכים בפרס ישראל בתחום המוזיקה. תמצא רוב מובהק לגברים יוצאי אירופה. זו קנוניזציה, פרס ישראל".

     

    אז איך את מסבירה את הפחד של האמנים ממירי רגב?

     

    "שינוי תודעתי בסדר גודל כזה לא נעוץ באישה אחת או בתיק אחד. אי־אפשר להגיד זו: האג'נדה של מירי רגב ועכשיו הכל נפתר. מה עם החינוך? מה עם מקומות עבודה? אי־אפשר לתלות הכל באדם אחד. זה כמו שבארה"ב יגידו שברק אובמה הוא נשיא ארה"ב אז אין לשחורים עוד בעיות.

     

    "צריך להרחיב את השינוי. אנחנו לא יכולים להגיד שארז ביטון זכה בפרס ישראל וזהו. אני מאוד שמחה שארז זכה, אבל זה לא אומר שהקנוניזציה השתנתה".

     

    מירי רגב. "שינוי תודעתי בסדר גודל כזה לא נעוץ באישה אחת או בתיק אחד | צילום: אוהד צויגנברג
    מירי רגב. "שינוי תודעתי בסדר גודל כזה לא נעוץ באישה אחת או בתיק אחד | צילום: אוהד צויגנברג

     

     

    מה עם הטענה שמרבית בני הנוער בישראל יבחרו דווקא להיות מזרחים?

     

    "יכול להיות מצב שאשכנזי יהיה שם גנאי, ואגב, אני לא שמחה שמעליבים אף אחד על מה שהוא. אבל בסופו של דבר אין סימטריה של הדיכוי. אף אחד לא נעצר בנמל התעופה או ברחוב או לא מתקבל לעבודה כי הוא לבן מדי. אין פה סימטריה".

     

    לא בת יענה

    חריפה ומלאת הומור, קיסר יודעת בדיוק מה היא שווה. אנחנו יושבים בגן מאיר בתל־אביב, סוג של מעוז השמאל הלבן, לא רחוק מתחנת האוטובוס שממנה נוסעים לאוניברסיטת תל־אביב. המקום שעליו כתבה: "והנה אני עומדת במרכז השבע/ רחוק מהפריפריה הרעבה/ ולמדתי לדבר אקדמית/ לנסוע בקו 25/ ולמדוד את המרחק/ בין השכל ללב/ רק כדי להבין/ את הדרך לבית שלי".

     

     

    ובטריטוריה הזו קיסר לא זרה. קשה לטעות בתלתלים ובחיוך הרחב, ויושבי בית הקפה מסתכלים, מזהים, חלקם באים לדבר על הספר החדש, "מוזיקה גבוהה", שיצא בימים אלה. להגיד שהם אוהבים את מה שהיא עושה. קיסר מגיבה כמו הפרפורמרית שהיא — קולית, צחקנית, מודעת לנוכחותה.

     

    "קצת מוזר לי עכשיו שאני מסתובבת בעולם ואנשים יודעים משהו עליי", היא מודה, חצי־נבוכה פתאום, "אבל זה רק מוסיף להפתעה שלי מהכוח של המילים. האופן שבו הדבר הזה הולך בעולם ועושה את מה שעושה".

     

    זה מחמיא לך?

     

    "תראה, לפעמים אני הולכת למקומות ואנשים אומרים לי בהפתעה, 'היי, את ממש נחמדה'. ולמה הם אומרים את זה? כי הם חשבו שאני אבוא ואתעצבן. 'ערס פואטיקה' הפך להיות משהו מאוד ביקורתי, וכשאומרים ביקורת נוקבת התגובה של האנשים היא להתגונן. אני יודעת שהתדמית של 'ערס' בועטת, ואני יכולה להבין למה. זו שירה שיש בה מחאה. אבל אני לא מתכון לעוגת שוקולד. לא באתי להנעים למישהו את הערב. באתי להגיד את מה שאני רוצה להגיד ולפעמים מה שיש לי להגיד לא נעים. אם מישהו מאוים מזה, אם מישהו רוצה להתגונן — זו בחירה שלו".

     

    את מרוצה מהשינוי שקורה עם השנים?

     

    "ברור, נעשתה פה דרך, אבל זה עדיין לא הכל. אני לא בת יענה ואני גם לא משחקת את המשחק שהכל בסדר. המון דברים לא בסדר. אני גם לא מדברת במונחים של אפליה. יש פה דיכוי. מתחולל פה דיכוי. זה שאבא שלי הלך לבית ספר מופרד אשכנזי־ספרדי — דיכוי. זה שמחליטים שהוא לא צריך ללמוד אנגלית, כי הוא ספרדי — דיכוי".

     

    אבל זה הדור הישן.

     

    "ומה, הדורות הבאים מנותקים מהדור הישן? זאת אומרת, אין המשכיות? אין תמונה גדולה? אם אנשים מגיעים מתנאים סוציו־אקונומיים נמוכים, הם יהיו משכילים? כנראה לא. כשמדברים איתי על דברים כמו 'תחושת קיפוח', אני לא יכולה להבין על מה מדברים. אני מדברת על עובדות. אין פה עניין של להרגיש.

     

    "נכון ששינויים קורים, אבל נורא לאט, נורא קצת. למה שאישה תקבל פחות מגבר על אותה עבודה? למה שאישה תצא לחופשת לידה ותחזור ותגלה שהורידו אותה בדרגה? זה קורה גם עכשיו, אז איך אפשר להגיד שהדברים היום בסדר? אתה יודע מה זה לצאת היום מפריפריה? עוד חמישה דורות אנשים לא ייצאו מהפריפריה".

     

    אז השירה שלך נולדה מתוך המחאה הזו?

     

    "גם, אבל אני בכלל באה ממקום של מוזיקה. אני לא כל כך רואה את עצמי בעולם השירה. נגיד, אני כמעט אף פעם לא כותבת שאני באה 'לקרוא שירה'. נראה לי מוזר שאנשים באים להקריא שירה. אני אכתוב תמיד פועל אחר".

     

    אז מה את באה לעשות?

     

    "לא יודעת. אני באה לעשות שירה, לצעוק שירה, אני באה לרקוד שירה. נראה לי מוזר, לקרוא שירה. אני באמת מרגישה שהפועל הזה לא מתאר את מה שאני רוצה לעשות. אפילו להגיד שירה נשמע לי יותר הגיוני. הרבה פעמים להקריא שירה נראה לאנשים כאילו זה צריך להיות חגיגי או כאילו זו תחרות ניקוד, אולימפיאדת הניקוד. אותי לא מעניין שאנשים יקריאו כמו שצריך. אותי מעניין שמישהו עלה ופוצץ לי את המוח, הוא עכשיו פתח עמדת מרגמה והפציץ לי את המוח".

     

    איפה התרבות שלי

    את פיצוצי המוח הללו קיסר בנתה במו ידיה במה שקרוי "ערס פואטיקה", ערבי השירה המדוברים ביותר בשנים האחרונות בישראל. מה שהחל בינואר 2013 כיוזמה צנועה ומקומית תפח לכדי שם נרדף להתעוררות המזרחית הצעירה, שקיסר ומשוררים צעירים נוספים, בהם רועי חסן, שלומי חתוכה ותהילה חכימי, הם חלק ממנה. מהר מאוד הם סומנו כקבוצה — "חבורת ערס פואטיקה", ביטוי שעדיין גורם לקיסר מורת רוח — והשאר היסטוריה. שלוש שנים וחצי מאוחר יותר, ערבי "ערס פואטיקה" מפוצצים והשירה המזרחית הצעירה כבר תקעה יתדות בלב המיינסטרים.

     

    "הקמתי את 'ערס פואטיקה' כי הלכתי לערבי שירה ואמרתי, זה משעמם אותי כל הקונספט הזה", קיסר מסבירה. "שירה צריכה להיות בשבילי מסיבה. מאוד רגשית. אצלי הספרות התחילה לפני 'ערס פואטיקה'. קראתי הרבה פרוזה אבל לא שירה. גדלתי על הקלאסיקות המערביות. אני מאוד אוהבת את טולסטוי ואת קפקא. רק אחר כך באה המחשבה — רגע, יש גם את כל התרבות שלי. איפה היא?"

     

     

    רועי חסן ׀ צילום: גבריאל בהרליה
    רועי חסן ׀ צילום: גבריאל בהרליה
     

     

    אבל למה בכלל נכנסת לערבי שירה?

     

    "עברתי לדירה עם חברות, והן גזרו שירים מכל מיני מקומות ותלו ונהייתי קהל שבוי. היה שם משהו של רביקוביץ, שמאוד אהבתי, ואבות ישורון, פתאום גיליתי שיר של עמיחי שאהבתי, ונדלקתי. השירה הדליקה אותי. שירה היא מאוד מרתיעה, היא תמיד נראית אליטיסטית. זה מצחיק אותי. אני הולכת לבתי ספר וכשהילדים שומעים שמגיע משורר הם נרתעים, אבל כשהם רואים אותי הם מיד שואלים איפה המשורר".

     

    הם תופסים משורר כזקן טרחן?

     

    "זקן טרחן זה אתה אמרת. אבל הם ללא ספק תופסים שירה כמשהו כבד ומשמים, לא קשור לחיים שלהם. פה ושם יש מישהו מבסוט שמוציא ספר של עמיחי, אבל אפילו אלה שקוראים — זה לא באמת מעניין אותם. בעיניי שירה צריכה לדבר בגובה העיניים. ערבי השירה צריכים להיות חפלה".

     

    עם התפיסה הזו נכנסה קיסר לזירה רוויית היצרים ומאבקי הכוח והאגו של השירה בישראל. "כשהתחלתי, זה היה הכי 'אל תִגעו לנו בתרבות'", היא נזכרת. "זה שדה שהוא גם מאוד גברי וגם מאוד לבן. אז מי את בכלל?"

     

     

    יהודה עמיחי. "נדלקתי"
    יהודה עמיחי. "נדלקתי"

     

    צריך תעוזה.

     

    "תמיד נשים שהיו משוררות היו מאוד עזות, כי ממליכים גברים בכל תחום. האמנות פה לבנה וגברית לחלוטין".

     

    גם היום, אחרי "ערס פואטיקה"?

     

    "בטח. כשאתה חושב על הקנון של המשוררים בארץ, על מי אתה חושב? על מלא משוררים מזרחים? על מלא משוררות מזרחיות? לא. וזה קיים בכל התחומים. אז תמיד יש מי שאומר: אולי פשוט אין כאלה. אבל אני התעסקתי בשירת נשים מתימן מהמאה הקודמת, אז אף אחד לא יכול להגיד לי שלא היו. בוא לא נהיה בורים. היו ועוד איך. אז נשאלת השאלה, איך יכול להיות שרק סוג מסוים מגיע להכרה, ויש שתי אפשרויות לתשובה: או שכל השאר לא ראויים, או שיש פה מערכת שעובדת רק בשביל סוג אחד של אנשים. כשאומרים לי שיש פלורליזם, אני אומרת, תסתכלו אחורה: מה יש מבחינת מלחינים או כותבים ידועים? הכל גברים. מה, נשים לא יודעות לחבר מוזיקה? לא יודעות לכתוב? זה מבטא מארג של יחסי כוחות פוליטיים. אתה מבין כמה זה מעוות שכל עולם המושגים שלי מסופר על ידי גברים לבנים מהמערב? איפה בדיוק הפלורליזם הזה שמדברים עליו? מי שאומר שיש היום פלורליזם, חי בסרט".

     

    אז מה החזון התרבותי שלך?

     

    "שיהיה לי מדף שלם שכולו קלאסיקות של נשים. צריכה להיות הפיכה תרבותית".

     

    גנים של געגוע

    היא נולדה בשכונת גילה בירושלים, שלישית מבין ארבעה אחים להורים ילידי הארץ. אמה גננת בחינוך המיוחד, לאביה היה בית דפוס. משפחה תימנית שהתיישבה במקור בשכונת שערי חסד האשכנזית. "עד היום אבא שלי מדבר יידיש", היא מחייכת. "ברגעים הקשים הוא אומר: טאטע, טאטע. כשסבא־רבא שלי הגיע לשערי חסד, לשכונה של אשכנזים, הוא אמר, פה אני הולך לגור. הוא בכוח רצה לגור שם, כי שם הרגיש את השכינה".

     

    ההבנה שנולדה למציאות שבה יש לצבע עור משמעות, הגיעה הרבה לפני שהכירה את סיפורי הסבים והסבתות על תימן. "מגיל צעיר הבנתי שהצבע שלי לא טוב. שבבית הספר נטפלים ל'חולשה' במירכאות של כל אחד, ואצלי הצבע הוא הדבר הלא־טוב. בגלל זה קוראים לי 'כושית'. הדיכוי הראשון שאתה מרגיש כילד לא נתפס באופן רציונלי, אבל אתה מרגיש אותו. נגיד כשקוראים לילד צעיר 'שמן', הוא לא מבין מה זה סגידה לרזון או תעשיית היופי. הוא פשוט יודע שלהיות שמן זה לא טוב. ככה ידעתי שלהיות שחורה זה לא טוב, שזה אישיו. ידעתי את זה מגיל מאוד צעיר. היינו רבים, ומפה לשם נזרק 'יא כושית', ולא היה לי מה להגיד.

     

    "עד היום אנשים כותבים לי, 'את אומרת מה שאני מפחד להגיד'. כשאמרתי שקראו לי כושית בהפסקות בשיר 'אני המזרחית', אתה יודע כמה 'סיפורי כושים' כאלה זה הביא לי? כשהדבר נאמר ומאווררים אותו בחדר, זה עושה משהו. גם לדור ההורים שלי, שעבר דיכוי גדול יותר מזה שאני עברתי. לי אף אחד לא קרא פרענקית. לאמא שלי כן".

     

    בשירים שלך את חוזרת הרבה לדור שלפני דור ההורים שלך. לסבתא שלך.

     

    "ביני ובין סבתא שלי היו המון קשיי שפה. היא נפטרה כשהייתי מאוד צעירה, ואני כל כך מקנאת באנשים שיש להם סבא וסבתא שהם יכולים לדבר איתם ולשמוע את הסיפורים שלהם. הסיפור של סבתא שלי הוא סיפור שלא סופר. מי יספר את הסיפור שלה? לא מספרים אותו כאן. כי היא אישה והיא מתימן, מי יספר את הסיפור הזה? אני מכירה את הסיפורים מיד שנייה, מאמא שלי, לא ממנה. לא הייתה בינינו שפה משותפת. זה שבר שנמצא בין הדורות. בינינו לא היו סיפורים. היו סיפורים שסיפרו לי אחר כך".

     

    סיפורים שמה למדת מהם?

     

    "בעיקר העסיק אותי להישאר במקום של השבר, שבר ההגירה. תאר לך שלוקחים אותך מהמקום שלך ושמים אותך במקום אחר לגמרי. זה שבר שהסיפור הלאומי לא מתעכב עליו, כי הוא רצה לבנות מדינה. אבל אני הייתי חייבת להיות בפער שבין שני המקומות, לחוות את השבר. להיות עם סבתא שלי במקום שבו היא הייתה. זה העלה בי המון דברים, כולל המון עצב, כי מצד אחד קיבלתי את המטמון הזה, ומצד שני היא לא פה לדבר איתי עליו. רציתי להבין מתי היא הייתה נזכרת בבית שלה, מתי היה לה הכי קשה. אני מדברת על חוויית הגירה כוללת. יש במדינה הזאת כל כך הרבה אנשים שעשו להם קאט אנד פייסט — גזור־הדבק".

     

    את ילידת הארץ, דור שני, הקשר שלך לתימן באמת רחוק. למה להתאבל על זה?

     

    "זה צורך רגשי. מעניינת אותי התרבות שממנה אני מגיעה. מה, התחלתי היום? אני נצר לדבר ארוך, אני נושאת גנים של משהו. העולם המודרני כל הזמן מקטלג אותך כאילו יש רק עכשיו, אבל אני נושאת גנים וגעגועים שמגיעים מרחוק".

     

    געגועים?

     

    "בטח. אם הייתי יכולה לנסוע לתימן, הייתי נוסעת. המשפחה שלי משם. המנהגים שלי, הריחות. הרצון להבין את המקום הזה קיים בי מאוד, בטח כשהמטען התרבותי הזה עובר מחיקה, כשמתייחסים אליו כאל פולקלור או כמשהו אקזוטי. זה עוד יותר גורם לי לרצות לחקור אותו, כי כל מה שאני מקבלת זה דיס־אינפורמציה במקרה הטוב, ובורות וגזענות במקרה הרע. כלומר, מעבר לרצון שלי, יש את העובדה שהמחקר והמידע בנושא חסרים. זה עולם מרתק שהוא חלק ממני. 'אני המזרחית' מדבר בדיוק על זה, על מישהי שהיא שילוב. אני לא רוצה להעלים נרטיב אחד על חשבון אחר, אני רוצה ריבוי נרטיבים".

     

     

    קיסר. "יש פה התעוררות. אנשים מבינים שאנחנו חיים בעולם שנשלט תרבותית על ידי מערב לבן" | צילום: גבריאל בהרליה
    קיסר. "יש פה התעוררות. אנשים מבינים שאנחנו חיים בעולם שנשלט תרבותית על ידי מערב לבן" | צילום: גבריאל בהרליה
     

    ויש סיכוי לדעתך להגיע לזה?

     

    "כשאני מדברת עם בני נוער אני מבינה כמה זה קשה. פעם שאלתי בבית ספר מה זה מוזיקת עולם, ואיזה בחור אמר, אנשים מוזרים באפריקה שמתופפים על פח. עכשיו, ברור למה הוא אומר את זה. לא כי הוא המציא את זה, לא כי הוא חושב את זה. הוא אומר את זה כי החברה שאנחנו חיים בה מקודדת אותנו תרבותית לחשוב שמה שמגיע מהמזרח — א', הוא מוזר ו־ב', הוא חסר השכלה או חסר תרבות. אבל אם אותה מוזיקה מגיעה מהמערב, היא תתקשר אצלנו להשכלה, לתרבות. גם היום, הרבה אנשים אומרים 'תרבות' ומתכוונים תרבות מערבית או תרבות לבנה. אבל התפיסה הזו, כאילו אנשים באפריקה הם חסרי השכלה וחסרי תרבות ואנשים במערב לא — היא לא נכונה. זו הבניה. זה יוצר היררכיות לא נכונות וזה גזעני. זה כמו כשאני אומרת שאני מזרחית. אז מה, אני לא באה מהשכלה? אני לא באה מתרבות? בהחלט כן. רק שהחברה מחברתת אותי לחשוב שתימן והמזרח זה לא תרבות. כל עוד החברה גורמת לנו לחשוב ככה על תרבות ולתפוס דברים מסוימים כשליליים ונחותים — יהיה קשה לעצור את זה".

     

    על הסכין / עדי קיסר 

    --------------------

     

    אֲנִי הַיּוֹם לֹא כּוֹתֶבֶת שִׁירִים.

     

    אֲנִי בּוֹהָה בַּקִּירוֹת

     

    שׁוֹתָה קָפֶה

     

    וְאוֹכֶלֶת שׁוֹקוֹלָד.

     

    הַזְּמַן נָמֵס לִי מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן.

     

    אִם הָיָה לִי כּוֹחַ

     

    הָיִיתִי מְכִינָה אֹכֶל

     

    קוֹצֶצֶת וּמְתַבֶּלֶת

     

    אֲבָל אֵין

     

    אָז אֲנִי מְגַלְגֶּלֶת סִיגַרְיָה.

     

    אִם הָיָה סֵקְס

     

    הָיִיתִי עוֹשָׂה

     

    עָדִיף לִשְׁכַּב עֵירֻמִּים

     

    בְּאֶמְצַע הַצָּהֳרַיִם

     

    כְּשֶׁכֻּלָּם עוֹבְדִים

     

    עַל לִכְתֹּב שִׁירִים.

     

    לְהִתְקַלֵּחַ עִם מִישֶׁהוּ

     

    וּלְהַכְנִיס לוֹ סַבּוֹן לָעֵינַיִם

     

    עָדִיף עַל לִכְתֹּב שִׁירִים

     

    וְלָלֶכֶת לַיָּם

     

    וְלִבְלֹעַ מַיִם מְלוּחִים עָדִיף

     

    עָדִיף עַל לִכְתֹּב שִׁירִים.

     

    לִרְקֹד מוּל הַטֵּלֵוִיזְיָה

     

    וּלְסַנֵּן קְלָלוֹת עַל הַמִּיקְרוֹ

     

    עָדִיף עַל לִכְתֹּב שִׁירִים.

     

    לְהִסְתּוֹבֵב מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם

     

    וְלִבְחֹר אֲבַטִּיחַ בַּשּׁוּק

     

    עָדִיף עַל לִכְתֹּב שִׁירִים.

     

    אֲבָל עָדִיף לִכְתֹּב שִׁיר

     

    מֵאֲשֶׁר לִסְחֹב אֲבַטִּיחַ הַבַּיְתָה

     

    וְעָדִיף לִכְתֹּב שִׁירִים

     

    מִלִּסְחֹב אֲבַטִּיחִים

     

    מִתַּחַת לָעוֹר

     

    כָּל הַחַיִּים.

     

     

    מתוך "מוזיקה גבוהה"

     

    הוצאת ערס פואטיקה

     

     

     

     

     

    עדי קיסר מקריאה שירה, מתוך התוכנית "חוצה ישראל"

     

     


    פרסום ראשון: 22.06.16 , 17:21