ראשון 18 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דנה ספקטור
    7 ימים • 23.06.2016
    הרשימה השחורה
    המטרה: להבין למה התנפלו על הטור של רענן שקד. האמצעי: ריף גיטרות של גאנז אנד רוזס. בקרוב אגיע רחוק
    דנה ספקטור

    בשבוע שעבר פירסם רענן שקד טור שעורר בתוך שנייה סערה ציבורית גדולה. האמת היא שבהתחלה לא חשבתי להתעמק בזה, הייתי יותר מדי עסוקה בלקנא בו קנאה עזה וחמוצה כזיעה. "איך הוא הצליח לעזאזל להבעיר כזו אש?" חשבתי, "אלף פוסטים של תגובות בפייסבוק, טורי תשובה, עוד שנייה הוא מגיע לסי־אן־אן ומתראיין שם בחליפה איטלקית מרגיזה בעוד אני תקועה בבית ומטאטאת כדורי פרווה של חתולים".

     

    קראו את הטור של רענן שקד מהשבוע שעבר

     

    קראו את תגובתו של רענן שקד: "אני הנער שבעט בקן הצרעות"

     

    ולכן החלטתי לא לקרוא את הטור הזה בשום פנים, פשוט להתעלם ממנו כאילו היה עוד אחת מהידיעות הסקופיסטיות האלו בפייסבוק שברור שהן שקר: "לא תאמינו איזה ריב אלים היה לקים קרדשיאן וקניה ווסט במעלית, כנסו ללינק!" אבל מהר מאוד גיליתי שאין לאן להימלט. חברות סימסו לי כדי לקטר עליו, שבטח נוח לו מאוד לא לדעת על הטנא שצריך להביא לשבועות ועל זה שקיים בעולם הזה מוצר, האמת די מופרך, כמו אקטימל אלזה.

     

    "איך לא?" אמרה לי אחת מהן, "יש לו אישה שעושה בשבילו הכל, שמגדלת לו את הילדים, שיודעת בפרטי פרטים מה הם הכי צריכים ואיזו חולצה לבנה לא לתת להם ללבוש כי היא מגרדת להם בגלל הפתק. אז פלא שהוא מעמיד פני חסר ישע גמור? זה נוח לו".

     

    אז נכנסתי לטור וקראתי אותו. הוא מתחיל בתור עוד טור של גבר ישראלי שמתלונן על האישה שלו שנסעה לחו"ל והשאירה לו רשימת אקסל עם הוראות מפורטות לגידול הילדים, וכתוב בצורה כל כך מצחיקה שהיא גרמה לי לייחל שיקבל שיבוץ מחדש ב"ידיעות פלורידה". דבר אחד נותר לא ברור לי בשום אופן: באיזה קטע אשתו השאירה לו טבלת אקסל? אם היא בת המזל שנוסעת למדריד והוא האומלל שנפלו עליו הילדים והבית, זאת לא קצת חוצפה להשאיר לו הוראות גידול לילדים כאילו הוא לא האבא אלא אדווה, הבייביסיטרית בת ה־21 עם המניקור הכחול?

     

    אחת החברות שלי, שיש לי עליהן הכי הרבה ביקורת, היא מישהי שנכנה נ'. היא אמא טרייה לתינוקת שיוצאת לעבודה כל בוקר ומשאירה לאמא שלה הוראות בכתב יד על המקרר. במה להאכיל את התינוקת, גזר מרוסק ורק חצי מזה עוף טחון, שלא תעזי לתבל את זה, שני קווים מודגשים למטה. אל תיתני לה ביסקוויטים, זה עושה אותה ג'אמפית בלילה, שלושה סימני קריאה, כמו חיילים זקופים שצועקים: "כן, המפקד". ומילא, אני יכולה להבין שהיא דואגת לבריאות של הגוזלית שלה, שהיא אמא טרייה חרדה שלא סומכת על אף אחד עם מה שנכנס לקיבה של הילדה. בשום אופן אני לא מצליחה להסביר לעצמי את ההוראות שבאות אחר כך. "קחי אותה לגינה הציבורית, אבל לא ליד הבית, יש שם עצים של סיגלון שמשירים וזה נכנס לה לשיער אחר כך". או: "אם טלוויזיה, אז רק ערוץ לולי ורק לחצי שעה".

     

    "הלו!" בא לי לשאוג עליה, "האישה היא לא אריס ולא צמית, היא אמא שלך שהפסידה שיעור סופר־כיפי של הידרותרפיה בקאנטרי קלאב בשביל הזכות לספוג במגבון את הצואה של הילדה שלך. המינימום שאת יכולה לעשות זה לתת לה ליהנות איך שבא לה מהזמן שלה עם הנכדה. תישארי את בבית עם התינוקת עד ארבע אחרי הצהריים, אז עוד לעשות את זה לפי תוכנית צה"לית מפורטת שמישהו אחר כתב?"

     

     זה מוציא אותי מדעתי, כי אני, אפילו עם הבייביסיטריות של מאיה לא מרשה לעצמי להשאיר מאחוריי צוואה רוחנית מפורטת. מה אני, גבריאל גרסיה מארקס? לורקה של ההורות המחוריינת? מישהו בעולם הזה מחכה להוראות שלי בסוגיה אילו גרביים תגרוב ילדה בת שלוש כשהיא יורדת לנדנדות? אם הבייביסיטר נראית לי אחראית וחמודה ומאיה צורחת "יששש!" כשהיא שומעת שהיא באה, אני נותנת לה את זכות הטיפול שמגיעה לכל אחד שנגזר גורלו לנסות להעסיק ילד ארבע שעות, להחליט איזה חטיף היא תיתן לה בעצמה. היא לא איזו תמהונית שתיידה לה לפה כדורי שוקולד או תצפה נמלים חיות בקרמל קרוש, אחרת לא הייתי שוכרת אותה.

     

    ברור לי שמאיה לא תחלה מלראות קצת יותר מדי סדרות של דיסני, אבל הבייביסיטר עלולה לפתח טינה אם אצווה עליה לצאת לג'ימבורי מהביל ביום חמסין. ואני לא רוצה שהיא תטפל במאיה מתוך כורח ותוך מילוי עיוור של רשימת פקודות, מגיע לילדה שלי מישהי שנהנית מהחברה שלה. שבאמת רואה אותה. ואת זה עושים רק כשמניחים לבן אדם להיות עם הילד שלך איך שהוא מבין, לשיר לו את השיר של הלב שלו עצמו.

     

    זה יכול להיות לשבת ולדבר עם הנכדים על איך הכרת את סבא, או לשכב על המיטה ולהקשיב ביחד באוזניות לשירים של מיוז וגאנז אנד רוזס, כמו שבייביסיטרית אהובה במיוחד אחת עשתה עם מאיה. ומה? היא גדלה להיות מקריבת חתולים רצחנית ומעשנת ג'וינטים? לא, היא גדלה להיות ילדה שמבינה שיש אנשים אחרים בעולם חוץ מאמא, ולאנשים האלו יש המון מה להציע לה, כמו ללמד אותה מה זה ריף גיטרות טוב שעה שאמא שלה עדיין תקועה על "אפריקה" של להקת טוטו.

     

     אין לי ספק, הטור של שקד עורר סערה כזאת, כזה זעם, כי הייתה בו גם אמת. והאמת היא שכן, אכן יש נשים רבות שלא סומכות עם הילדים שלהן על אף אחד אחר. שמשאירות רשימות על המקרר עם תילי תילים של הוראות לסבתא ולבייביסיטר ואפילו, כמה נורא, לאבא החוקי של הילדים. אותו אבא שסמכת על חוכמתו וחוש ההומור שלו מספיק כדי לרצות להיות בחברתו לפחות לעוד עשר שנים קדימה, שנראה לך מספיק מוצלח ובטח טוב לב כדי שתרצי לעשות איתו ילד, שאת סומכת עליו מספיק כדי לתכנן לנסוע לבדך לחו"ל. כי אחרת לא היית נוסעת, נכון? הרי אם הוא היה כזה חדל אישים שהיה לך ברור שהוא ייתן לילדה ללבוש חצאית טוטו ורודה לטקס יום השואה, אפילו ליומיים לא היית יוצאת.

     

    אני פשוט לא מבינה מה פשר העלבון הזה של להשאיר לבעלך הוראות מדויקות בטבלת אקסל — ואשתו של רענן, אני לא מדברת אלייך, כמובן. זה גיהינום להיות נשואה לבעל טור עם כל ההגזמות הספרותיות האלו, אני איתך. אני מדברת, באופן כללי, על נשים שחושבות שהעולם יקרוס אם הן לא יהיו בבית חמישה ימים ברצף. שיש רק הורה אחד קדוש וכל־יכול שבאמת רואה את הילדים.

     

    בתור בלגניסטית גם אני זכיתי לאכול את הסרט הזה. בעלי המסודר היה מקפיד כל הזמן להזכיר לי לקבוע פגישה עם מורה או לדאוג לקנות לה מעיל לחורף. הוא היה יכול גם להתקשר בערב מסין ולשאול אותי בדאגה אם זכרתי לשים בילקוט נעלי התעמלות למחר.

     

    אז נכון, המוח שלי בנוי כמו גבינת אדם מחוררת והיו המון פעמים שבהן באמת שכחתי, אבל הטריפה אותי החוצפה שלו. ספון לו במלונו הנקי והשקט בבייג'ינג, אחרי יום שבו לא שמע אפילו דרישה אחת לשוקו, ובמקום להגיד תודה שיש לו אישה חמודה שסוחבת את הילדה והאחריות שלו שבוע, ממשיך לנהל אותי גם ממולדת הארבה המטוגן על מקל.

     

    אף אחד לא אוהב לגדל את הילדים שלו בפקודה, אף אחד לא אוהב שרומזים שהוא לא יודע מה לעשות עם פרי הבטן הפרטי שלו. "אבל את באמת שכחנית", היה מחייך אליי, "אין שום רע בזה שאני זוכר יותר ממך פרטים טכניים כמו מתי יום ההורים. אנחנו משלימים אחד את השני".

     

    ואני הבנתי את ההיגיון היצוק והריאלי שלו, היגיון אדיש כזה של איש פרקטי, אבל גם לי היה היגיון משלי. לתפיסתי, לא היה קורה שום דבר הרה גורל אם מאיה הייתה מגיעה לשיעור התעמלות בלי נעלי אדידס. אז מה כן הרה גורל? לגרום לי להרגיש שהוא לא סומך עליי כאמא, להחדיר בי באמצעות פיקוח כמעט ממשלתי תחושה שיש בי משהו כושל. אכולת אשמה וספקות ותהיות אם אני בכלל אמא נורמלית, ככה עברתי את רוב השנים הראשונות שלי כאמא, ואם יש דבר אחד שאני יודעת על ילדים, זה שהורה שמפקפק בעצמו גורם להם לפחד.

     

     אי־אפשר להחזיק את המקל משני קצותיו, מצד אחד להמשיך לשלוט בכל גרגיר שנכנס לפה של הילדים כשאת לא נמצאת ולתקן את בן הזוג שלך בקול רם שלא ככה עושים קוקו, ומצד שני להתבכיין לחברות שלך שאת עושה הכל בבית. בטח שאת עושה הכל בבית, בן הזוג הנתון לפיקוח שלך כבר מזמן איבד את כל הפאן בלהיות הורה וויתר. לא יקרה כלום אם הילדים יאכלו חביתה מטוגנת בהמון חמאה במקום בפס מדויק של תרסיס של שמן קנולה כשאת לא בבית. העולם גם לא יקרוס אם הוא יחליט לבטא את עצמו, את ההורות הפנימית שכל אחד מאיתנו זכאי לה, ולקחת אותם לראות כוכבים בשעה שמונה בערב, במקום לקלח ולסרק.

     

    ובואו נלך רחוק, נגיד שהוא יחליט לתקוע אותם מול הטלוויזיה כל אחר הצהריים. מה יקרה? השכל שלהם יהפוך לריבה אלקטרונית רוטטת? הם יתחילו לחקות את טילטיל? אם הורות בשבילו זה לנוח קצת בחדר השינה ולחזור אליהם עם חיוך ולשחק איתם ב"אני מפלצת ששמה אתכם גבוה על הארון" — זכותו ליישם.

     

    אבא של מאיה מעלה אותה לרכבת ההרים של המבוגרים בלונה פארק. זה גורם לי לחרדות, אבל בחיים לא אנזוף בו שיפסיק לעשות את זה, כי אם זה היה תלוי רק בי, היא לא הייתה עולה אפילו על המתקן של הפילים הצבעוניים. אבא שלה הוא תבלין יקר ערך בחייה, הוא מוסיף ממה שחסר לי, מעצב ומשנה. ובכלל, זה עניין פמיניסטי, אני לא רוצה שהיא תגדל לעולם שבו רק אמא יודעת מה טוב, רק אמא מרגישה אותה. שלא תאמין שגבר צריך להוכיח את המסוגלות ההורית שלו כי הוא בחזקת דביל חשוד שעושה טעויות ופאדיחות, אבל אישה נולדת עם זה טבעי.

     

    spectorit@gmail.com