עדיין אותה ג'וליאן

"קראתי מאמר שאמר שזכייה באוסקר יכולה להאריך את תוחלת החיים בחמש שנים. אם זה נכון, אני רוצה להודות לחברי האקדמיה לקולנוע, מאחר ובעלי צעיר ממני", כך שעשעה ג'וליאן מור את באי טקס האוסקר בנאום התודה הכובש שלה כאשר זכתה בפסלון בשנה שעברה על הופעתה המרגשת והחזקה בסרט "עדיין אליס", שבו גילמה חולת אלצהיימר.

מור קטפה את הפסלון המיוחל, אחרי שכשלה ארבע פעמים בעבר. "זה היה נפלא וכבוד גדול לזכות באוסקר", אמרה לי מור בראיון שערכנו במלון ברלינאי מהודר ויוקרתי. "החוויה הייתה מטורפת ומפתיעה. למרות שמאוד רוצים לזכות, אני לא חושבת שמישהו מהמועמדים מרגיש כאילו הוא עומד לזכות. לאחר הטקס אמרו לי: 'הרי ידעת שאת עומדת לזכות, כולם הימרו עלייך', אבל זה לא הרגיש לי ככה. בטקס, גם לפני שהכריזו על שמי, עדיין הייתי במתח. אמרתי לעצמי שוב ושוב: 'אז מה אם זכיתי בהכל, זה לא אומר שאזכה באוסקר'.

"אני גם תמיד אומרת שאי־אפשר לקחת דברים כאלה, כמובן מאליו — העובדה שאת הפרס הזה את מקבלת מאנשי תעשיית הקולנוע, מעידה על זה שכל האנשים מהתעשייה טרחו לסמן וי לצד השם שלך, וזה מקסים בעיניי".

איפה את שומרת את הפסלון?

"במשרד שלי".

בארון מיוחד? על מדף?

"לא בשום מקום מעניין במיוחד. המשרד שלי ממש לא מעניין".

למור לא היה הרבה זמן לחגוג את הזכייה ולהתענג על ההישג. שנייה אחרי שאחזה בפסלון המוזהב כבר נאלצה לעלות למטוס, כדי להגיע לצילומי סרטה "הרומן של מגי". היישר מהשטיח האדום היא מצאה את עצמה בצילומי סצנה של החלקה על הקרח. "הטקס היה בראשון בערב?" מנסה מור לשחזר. "כן", היא עונה אחרי חישוב קצר, "הוא היה בראשון בערב, אחריו הייתי ערה כל הלילה, וטסתי בשני בבוקר מלוס־אנג'לס לניו־יורק. מה שאומר שנחתתי בשני, בסביבות 4:35 לפנות בוקר, הלכתי לישון, קמתי ונסעתי לברוקלין. ואז אית'ן הוק, שגם הוא הגיע מהאוסקר, ואני היינו צריכים לעלות על הקרח — זה היה די מטורף".

ואיך את בהחלקה על הקרח, ועוד אחרי ימים עמוסים, כמעט נטולי שינה?

"אני לא יודעת להחליק על הקרח. אבל היה בסדר. בסט היה מעקה, שניתן היה להחזיק בו, וזו כל הבדיחה — הדמות שלי ב'הרומן של מגי' , היא דנית שלא יודעת איך להתמודד עם מזג אוויר חורפי".

בקומדיה הרומנטית "הרומן של מגי", שעולה אצלנו היום למסכים, מור נאלצה לא רק להתאמץ בהחלקה על הקרח, היא הייתה צריכה לאמץ מבטא דני כבד. ז'ורז'ט, הדמות שהיא מגלמת, היא אינטלקטואלית מסקנדינביה שמרצה באוניברסיטת קולומביה ונשואה לאנתרופולוג אמריקאי.

אוהבת את אשתו השניה

מור המנומשת ("תמיד הייתי אדמונית, כשהייתי ילדה לא אהבתי את זה, העדפתי שיער שחור") כבר בת 55 עם שורשים סקוטיים וגם יהודיים, כך מסתבר, מצד אבא שלה. "אבא של סבא־רבא שלי היה יהודי מהמבורג", היא מגלה. "כשהוא היגר לארה"ב, לא יכלו לבטא את השם משפחה שלו, אז אמרו לו: 'אתה המבורגר', וזה הפך לשם משפחתו. אבא של בעלי הבמאי בארט פרוינדליך הוא יהודי, אז אנחנו חוגגים חלק מהחגים היהודיים — בעיקר כשאחת מחברותיי היהודיות חוגגת, ואז מצטרפים אליה".

במהלך הקריירה המפוארת שלה, מור עבדה עם טובי הבמאים: רוברט אלטמן ("תמונות קצרות" משם זכורה לנצח הסצנה שבה היא פשטה חצאית והסתובבה עירומה מהמתניים ומטה), פול תומאס אנדרסון ("לילות בוגי" ו"מגנוליה"), האחים איתן וג'ואל כהן ("ביג לבובסקי"), ועשתה שלל תפקידים בלתי נשכחים. בשנים האחרונות היא זכתה לקהל מעריצים חדש וצעיר, עקב הופעתה בסרטי "משחקי הרעב" שוברי הקופות, ולמרות שהתברכה בחוש הומור נפלא, מור ממעטת להופיע בקומדיות. "לכן כשהציעו לי לעשות את 'הרומן של מגי', שהיא סוג של קומדיה רומנטית על החיים המודרניים, לא הייתי צריכה להתלבט. מה גם שהדמות שלי נהדרת, זה כיף לגלם מישהי שהיא כנה להחריד, שפשוט אומרת את מה שהיא חושבת, ולא מחביאה שום דבר. בהחלט אשמח לעשות עוד קומדיות, אבל זה לא בשליטתי. אתה צריך לשאול במאים ומפיקים למה לא נותנים לי לעשות כמעט קומדיות. אנשים חושבים שלשחקנים יש מידה עצומה של שליטה על הקריירה, אבל ברוב המקרים אתה פשוט מגיב למה שנקרה בדרכך".

ואכן "הרומן של מגי" עוסק במורכבות של החיים המודרניים. מגי (גרטה גרוויג יקירת ההיפסטריים), היא צעירה ניו־יורקית שרוצה לעשות ילד. תוכניותיה משתבשות כשהיא מתאהבת באנתרופולוג שנישואיו עם האינטלקטואלית המבריקה (מור), עולים על שרטון. בהמשך העלילה, שתי הנשים מנהלות מערכת יחסים טובה ומפתיעה. "ראיתי מערכות יחסים כאלה קורות הרבה במשפחות מודרניות", מדווחת מור, "ופגשתי לא מעט נשים שאמרו לי: 'את יודעת מה? כן, אני אוהבת את אשתו השנייה של בעלי, בגלל שהילדים אוהבים אותה'. כשיש לאנשים מטרה משותפת כמו לשמח את ילדיהם ולדאוג להם — הם משתפים פעולה".

בעלי הוא אבא נהדר

בחיים הפרטיים, מור חיה כאמור באושר עם בעלה השני, הבמאי בארט פרוינדליך, שצעיר ממנה בתשע שנים. הוא זה שליווה אותה לבמה אחרי שהכריזו את שמה כזוכה באוסקר, והוא זה שהיא הודתה לו בנאומה: "תודה שנתת לי חיים, תודה שנתת לי בית".

בשיחתנו, מור מתוודה, שבתחילת דרכם, "לא חשבתי שזה הולך להיות קשר רציני, כך שלא הטריד אותי עניין הפרש הגיל, וזה פשוט התפתח בצורה טבעית. בארט הוא בחור רגיש, מאוד מתעניין באנשים ולא אנוכי, וזה מתבטא בכתיבה שלו, ביחסים שלו ובהורות. הוא אבא נהדר".

הזוג מיסד את הקשר ב־2003, אחרי שהילדים שלהם, כאלב וליב הלן, כבר נולדו. מור אף עשתה סרטים אחדים עם בעלה, אבל בעשור האחרון הם לא שיתפו פעולה. "זה לא בגלל החלטה מכוונת. בעלי כותב את הסיפורים שלו מנקודת המבט הסובייקטיבית שלו — הוא לא כותב על נשים, כי לא משם מגיע הדחף היצירתי שלו", מנמקת מור. "אגב, בעלי תמיד מצחיק אותי. כשעמדתי להיכנס לראיון איתך, הוא בדיוק שלח לי הודעה וצחקתי כל כך שהתחלתי לדמוע, והייתי צריכה להרגיע את עצמי".

זו עבודה קשה לשמור על נישואים, במיוחד בימינו.

"הייתי רוצה להגיד מאמץ, ולא עבודה. המילה 'עבודה' גורמת לעניין להישמע אומלל. 'הו, אני צריך לעבוד כל כך קשה. אני עובד, אני עובד! כל הזמן'. זה נשמע נורא. הנישואים שלי לא מרגישים כמו עבודה. אני מקבלת מהם הרבה עונג ואני נהנית מכל רגע. אבל זה דורש מאמץ לתקשר ולבלות זמן יחד ולפנות מקום עבור העבודה והרצונות אחד של השני. אם אתה תמיד מכריח את עצמך, אם אתה צריך לעבוד, זה לא טוב. צריך לרצות את זה וגם ליהנות".

באיזו קלות לדעתך זוגות נפרדים היום?

"אם תשאלי כל אחד שהתגרש, הוא יספר לך כמה זה עניין אומלל. אני לא חושבת שיש מי שרוצה להתגרש. אני חושבת שזה קשה, לא משנה מה. זוגיות היא עניין מאתגר. ואני חושבת שחשוב שלא לחשוב שחור־לבן. ישנם זוגות שמצליחים, ישנם זוגות שלא, יש כאלה שנפרדים והיו רוצים שלא, ואחרים נשארים יחד ומתחרטים שלא נפרדו. יש כל כך הרבה משתנים וקשה לומר. ואני לא מומחית בנושא".

מור, בתה של עובדת סוציאלית, היא אישה בעלת מודעות חברתית מפותחת וחברה בארגון שמתעסק בהנגשת אמצעי מניעה לנשים. כמי שגילמה את שרה פיילין, מי שהייתה מועמדת לתפקיד סגנית הנשיא ב־2008, במיני סדרה "חוקי המשחק", היא תומכת נלהבת בהילארי קלינטון במרוץ הנוכחי לנשיאות.

את לא חוששת מדונלד טראמפ?

"כמובן. מאוד. נקווה לטוב, עבור כולנו".