פעם זה האינטרנט, פעם הסמארטפון, פעם נשים באותו צד של הרחוב, פעם הלימודים לתואר ופעם צץ שוב עניין הגיוס לצה"ל. חוברת חדשה שמופצת בציבור החרדי מדמה את נציגי צה"ל הנפגשים עם המועמדים החרדים לגיוס ל”סלקטורים” הנאצים בשערי אושוויץ. אלא שאחרי הזעזוע המובן מדברי הבלע הללו, יש לראות אותם בהקשרם. כפי שאפשר להבין מהרשימה שמניתי לעיל, החברה החרדית מוצאת בכל עת לפחות אויב אחד, מר ממוות, לשנוא, להתנגד לו ולבנות מולו את זהותה המתבדלת.

ממעקב פשוט אחרי אותם “אחרים משמעותיים” (significant others) שזרמים חרדיים שונים בוחרים להתקיף, קל לראות שמדובר בלא יותר מאשר המאפיינים הבסיסיים של החברה המודרנית: טכנולוגיה, שוויון לנשים, אקדמיה, מאפייני מדינת הלאום. מאותו מעקב אפשר גם להבין שהשפה הקשה שבה הם משתמשים היא מוטיב קבוע, ומהווה יותר מכל דבר אחר קריאה לעזרה הנובעת מפניקה. כי יש לומר בבירור: קרב הבלימה הזה, שבו מנסים זרמים חרדיים שונים להתנתק מהעולם המודרני, נחל תבוסה מוחלטת. הזהות המתבדלת קרסה זה מכבר.

סיפור התגוונותה והתמתנותה של החברה החרדית כבר סופר, אבל אולי לא עמדנו מספיק על סיבות העומק לכך. רק השבוע פורסם דוח של עמותת חדו”ש שמצא כי שיעור הגברים החרדים שלומדים בישיבות ירד בחמש השנים האחרונות מ־61% ל־50%. אותם חרדים שלא מצטרפים לחברת הלומדים עובדים מן הסתם בשוק החופשי, ומסמנים את פתיחותה המתגברת והולכת של החברה החרדית לישראליוּת. החברה החרדית משתנה מול עינינו, וזעקות השבר המגייסות את השואה אינן אלא הקינות שמזמרים שומרי הסף הכושלים שלה.

מה גורם לתופעה? כמובן, עצם גידולה של החברה החרדית מחייב גיוון הולך וגובר. כשמדובר במספרים קטנים אפשר עדיין לשמור על משמעת ברזל וקוד התנהגות אחיד. ברגע שעוברים מספר מסוים, אין ברירה אלא לקבל שונוּת, הן משום שיותר אנשים פירושו יותר גיוון והן משום שאת אותם מנגנונים ממשטרים אי־אפשר להפעיל על אוכלוסייה גדולה.

אבל זה רק חצי מהסיפור. החצי השני קשור להפיכתה של החברה החרדית ליותר ויותר לאומית, ובד בבד יותר ויותר ימנית. סקר שערך חיים דנינו עבור התוכנית “שלוחי ציבור” לסטודנטים חרדים באוניברסיטה העברית, מצא שככל שחרדים מעורבים יותר בציבור הישראלי הכללי כך הם גם יותר מזדהים עם “הישראליוּת”. עוד מצא דנינו ש־43% מהחרדים מזדהים כימנים, 27% מגדירים את עצמם כמרכז, 14% כשמאל ו־14% כנטולי אוריינטציה פוליטית.

ניתן להניח שיש קשר בין המעורבות החרדית בציבור הכללי לבין אימוץ זהות ישראלית ועמדות ימניות (רוב הציבור הישראלי מזדהה כימני), אולם זו תהיה הנחה שגויה לדעתי. נדמה לי שקורה בדיוק ההפך: החברה החרדית מזדהה יותר ויותר עם המדינה, עם הלאומיות הישראלית. כך נשברת הזהות המתבדלת, נוצרת זהות מגוונת יותר, ודבר זה הוא שמאפשר ליותר ויותר חרדים לצאת מגבולות הציבור שלהם ולהתערבב בישראליות.

נקודת השבירה של החרדיוּת אינה עצם היציאה לעבודה בהיי־טק, אלא שינויה של הזהות החרדית. הרגע שבו החרדי אינו מזדהה רק עם מעגלי החרדים הוא הרגע שבו הוא הופך לישראלי שהוא גם חרדי. מהרגע הזה הוא כבר יכול להרשות לעצמו לוותר על מאפיינים חרדיים, ולאמץ עוד ועוד מאפיינים ישראליים כלליים. החרדים הופכים לאומיים יותר, ולכן הם חרדיים פחות. הלאומיות הישראלית משמשת כמנגנון של חילוּן. זה לא חדש ‑ כך תפסה התנועה הציונית את הלאומיות מלכתחילה. √

ד”ר תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון שלום הרטמן והמנהל האקדמי של מדרשת עלמא