מילה נרדפת
משהו מדהים קורה בחברה הישראלית, וכולו סביב המילה הכתובה. מי שהספיד אותה לטובת הטלוויזיה והטלפונים החכמים לא הסתובב בדוכני שבוע הספר לאחרונה. עשרות אלפי ישראלים שבוחרים לצאת מהבית, לעבור בין הדוכנים ולקנות ספרים ואולי חשוב יותר — המון ישראלים שכותבים ספרים וחולמים ספרים. הסתובבתי שם השבוע כדי לחתום על ספרי האחרון. מעבר לתובנות הסוציולוגיות על ההבדלים שבין ירושלים לתל־אביב (המסקנה הירושלמית שלי היא שהלחות בתל־אביב מדכאת יצירה), הבדלי המגזרים וההעדפות, מרשים לראות מגובה הדוכן מדינה שבה יש את היחס הכי גבוה בעולם שבין כותבי ספרים לבין האוכלוסייה שאולי תקרא אותם.
בכל זה נזכרתי כשפתחתי פייסבוק ביום ראשון בבוקר וגיליתי שלל תגובות מטורללות סביב מה שכתבתי על רס"ן תום נעמן. בלי להיכנס שוב לוויכוח שעדיין מחזיק את החברה הישראלית בקרביים, אי־אפשר להסכים לזה שמפקד בצה"ל יחטוף הטרדות ואיומים מאף אזרח, ולא משנה מה הרקע הפוליטי שלו. זה נכון לחרדים שמתגייסים לצה"ל ואיש לא מגן עליהם מחוליגנים חרדים, ובוודאי לא מפקד שבא להעיד כמצופה ממנו במשפט מתוקשר.
הטוקבקיסטים, ומי שמעודד אותם, הם נמר שעליו רכבו במשך זמן רב מדי ללא שליטה. רובם קוראים לעצמם ימין, אבל אין להם מושג מה זה אומר או איך נראית המפה של יהודה ושומרון. והאסון של עם הספר הוא טיפוח הבורות. השנאה ברשתות החברתיות היא עובדת חיים, כמו החום, היתושים והאבק שעל המכונית. מה שמטריד הוא ההשלכות. העובדה שפוליטיקאים שמוציאים הודעות במהירות האור, התעכבו והתמהמהו עד שהעזו לגבות את מפקד הפלוגה. הסיבה היחידה לכך היא פחד. חשש דמיוני מהמילה הכתובה — לפעמים בעברית עילגת. ההוא שכתב לי שאני סמאלני מסריח (כך במקור, ואם בשבוע הספר עסקינן: ממליץ לו לקרוא מה ההבדל בין שמאל לימין מבחינה מדינית) או האחד שכתב שאני "מלקק ללובשי מדים" (אני לא מלקק להם אלא אחד מהם במשך חודש בשנה). הנער בן ה־16 עם דבלולי השפם שכתב לי שאני בוגד כי אני תומך בתחקיר הצה"לי ועוד כמה סמרטוטי מקלדת שלהערכתי לא היה ואין להם אפילו אומץ להתגייס לקרבי. כמו שאמר לי איש חכם — "יש כאלה שנלחמים ויש כאלה שמדברים על להילחם. וזה לא אותם אנשים". זה כבר לא הזנב שמקשקש בכלב אלא הרקטום שמניע מדינה שלמה.
כשבוחנים את הבסיס הפוליטי שממנו מגיעות התגובות אי־אפשר שלא להתייחס לתכונה מוזרה שנדרשת היום לפוליטיקאים ואולי גם לעיתונאים: אומץ מול מילים. הראשון להגיב מימין היה השר לשעבר יעלון, אבל בשל תגובות כאלה בדיוק הוא נמצא כבר בחוץ, בונה את עצמו כחלופה פוליטית. אחריו העז יואב קיש מהליכוד. בערב אחרי דרישות ותהיות, חלקן גם שלי, הודיע נפתלי בנט (שידוע כשולף מהיר ובדרך כלל אחראי) על גיבוי למפקד הפלוגה. כמה שעות לאחר מכן הגיע מארה"ב גיבוי רפה של ליברמן (שכזכור, לפני מינויו לשר הביטחון הפגין נגד מערכת הביטחון בפרשה) ולבסוף בלית ברירה נתניהו. אם פעם היה המושג "אחריי" מתקשר להובלה של המפקד, ראו ערך מבצע יונתן על שם אחיו של נתניהו, היום זה הפוך. זה מתחיל בטוקבקיסט ועולה למעלה, או לחלופין. הראשון שמעז להסתער הוא הכותב מבחוץ, אחריו חבר הכנסת, השר (בשנה האחרונה אלה היו בוגי ובנט) ובסוף ראש הממשלה. אני משבח את כולם על התגובה הראויה ועצוב שכך.
משהו לא בריא
באמצע השבוע עסקתי בדמוניזציה של המתנחלים. זה היה בעקבות התבטאות סמי־אנטישמית של דובר המחנה הציוני (מתנחלים שבנו בריכות על חשבון הדם של הילדים שנרצחים). כמה ימים לפני כן נחשפה ב־nrg עלילת דם של ארגון "שוברים שתיקה" על מתנחלים שמרעילים בארות של פלסטינים.
הגינויים לשתי ההתבטאויות האלה הגיעו במהירות מכל המחנות. מאנשי שוברים שתיקה אני לא מצפה לכלום, הם נמצאים בוורטיגו מוסרי שבו לא רואים סיבה ומסובב. עניינם הוא "מאבק בכיבוש" וכל האמצעים כשרים. מהמחנה הציוני יש לי ציפיות אחרות. עצוב לי לראות את המפלגה שהקימה את המדינה מתפוגגת בחסות בלבול — גם אם תמיד הצבעתי למחנה השני. בתגובה לדברים שלי שלח לי עופר נוימן, דובר המחנה הציוני, מסרון ובו כתב שהוא מודע לכך שזה היה שגוי, מכאיב וחריף. נניח להתנצלותו בצד. מי שירצה יקבלה ומי שלא, שיראה בכך גט כריתות.
בניגוד לאנשי תקשורת, משפחתי שגרה בשומרון לא מתעסקת בהיעלבויות ולא עוקבת אחריהן. בעיניי זה בעיקר מעיד על משהו לא בריא בבטן של מפלגת העבודה. מפלגה שמסתירה ערב הבחירות תוכנית מדינית שממקמת אותה בקצה השמאלי ליד מרצ, אבל מתחמקת מהגדרתה כשמאל כדי למשוך מצביעים בשקר. וכך כל מה שנותר לה זה "רק לא ביבי" ורק לא מתנחלים.
כולם מפסידים
בשבועיים האחרונים צעדו ראשי ערים מהפריפריה לכיוון ירושלים כדי לדרוש חלוקה אחרת של תקציבי החינוך והרווחה. המארגנים, מיכה ביטון ראש עיריית ירוחם וחברי חילי טרופר מנהל אגף החינוך בעיר, הצליחו להעלות לסדר היום הציבורי נושא משמעותי. מחוץ למרכז חיים ילדים עם פחות הזדמנויות להצליח בחיים ולפעמים גרוע מזה, עם תודעה של כישלון. זה דורש מעורבות ממשלתית. באופן עקרוני, המילה פריפריה משמשת יותר מדי פעמים ככלי פוליטי, בעיקר בימי בחירות, כך גם השד העדתי. זה לא סותר בעיות אמיתיות.
חמש שנים אחרי המחאה החברתית אני נזהר מסיסמאות נוסח צדק חלוקתי. חלוקת משאבים צריכה להיות על בסיס תועלת לאומית. אם ילדים ברעננה מסתדרים על חשבון ההורים, עדיף שילדים בדרום יקבלו יותר. מבחן ההיגיון, לא מבחן הסיסמה. זו הסיבה שהדרישה של ביטון וטרופר הגיונית. אגב, כך גם היחס שלי לחלוקת משאבים לאיו"ש (הועברו 82 מיליון שקלים בהחלטת ממשלה). אני בעד חיזוק ההתיישבות, לא חיזוק הנוחות. יש מספיק יישובים חלשים באיו"ש שזקוקים לכסף. ויש כמה יישובים מבוססים יותר מרוב המקומות בארץ. כשהכול הופך לגיאוגרפיה וקרבה פוליטית, כולם מפסידים.
טעות במספר
ועוד על המילה הכתובה. בשבוע שעבר ציינתי ש־300 מיליון מוסלמים נטבחו על ידי מוסלמים מאז עלה הנשיא אובמה לשלטון. זו הייתה כמובן טעות סופרים. 300 אלף מוסלמים נטבחו על ידי מוסלמים. מי שנושם לרווחה וחושב שזה מוכיח שמדיניות החוץ של אובמה לא כזאת גרועה, שוכח שמאחורי ההבדל בין המילים יש בני אדם ופיאסקו היסטורי. תודה לכל מי שהעיר.
