על הסכין

אני אוהב אבטיחים. הם טעימים ונדיבים ולא דומים לשום פרי וירק אחרים. יש גם משהו נוגע ללב בצמח כה סרוח, עלוב למראה, שמצליח לייצר פרי כה טוב וגדול. אני גם מכיר להם טובה שהם מבשילים על פני הקרקע ולא על עצים. שערו בנפשכם שלניוטון היה נופל אבטיח על הראש במקום התפוחון שלו – הוא לא היה הוגה את תיאוריית הכבידה ולא שום דבר אחר.

האבטיחים גם מתחשבים בנו. להבדיל מהתפוזים, למשל, הם גדלים בעונה שבה אנו זקוקים להם במיוחד. כשהייתי נער, ועבדתי עם הדודים שלי בשדה, הם היו בוחרים ולוקחים עם בוקר אבטיח מהמקשה הסמוכה, עוטפים אותו בשק יוטה, שופכים עליו מים ומניחים בצל. בצהריים הוא היה כבר צונן למדי וערב לחך יותר מכל פרי אחר, אבל מה שעורר בי התפעלות מיוחדת הוא שהדודים מנהלל – להבדיל מאי אלו גברים אחרים במשפחה שלא אנקוב בשמם - ידעו תמיד לבחור אבטיח טוב.

אפליקציה חדשה

את כל זה אני מספר כי השבוע קראתי ידיעה משמחת ומעניינת של ישראל מושקוביץ ב"ידיעות אחרונות": שלושה סטודנטים למדעי המחשב מהטכניון – סלאח עבד אל־חלים מכפר מנדא, אדם גרה מג'ת ואיימן סרחאן ממג'ד אל־כרום – פיתחו אפליקציה שבוחנת את טיב האבטיח לפני פתיחתו. סלאח עבד אל־חלים סיפר לעיתון: "הגעתי לחנות, בחרתי אבטיח ונתתי לו מכות כמו שלימדו אותנו, כשאנחנו מצפים לשמוע שהאבטיח לא חלול, והצליל המלא מבטיח שהוא יהיה טעים ומתוק".

לצערו של סלאח, האבטיח שבחר התגלה כלא טוב. אמו כעסה עליו והוא החליט לפתח את האפליקציה, שדרשה מחקר אגרונומי ובוטני מעמיק. היא בוחנת מתאמים בין מראה האבטיח, גודלו, משקלו, פני קליפתו ועוד נתונים סודיים שלא פורטו – ומצליחה לנחש את טיבו.

כל זה מעורר הערכה רבה, אבל יש לי גם כמה הערות ידידותיות. קודם כל, אני מוצא לנכון להעיר שאני מבוגר מהסטודנט המוכשר הזה ב־40 שנה לפחות, וכבר בחרתי ואכלתי לא מעט אבטיחים, והדודים שלי לימדו אותי שהרעש שהאבטיח הטוב משמיע כשמכים בו אינו רעש "מלא" אלא "מצלצל". אבל מעבר לזה, גם אם המפתחים בקיאים במחשבים ובתכנות ובחקלאות יותר ממני ומרוב הקוראים, את האפליקציה שלהם יש לשפוט גם על פי מדדים אנתרופולוגיים.

אִמרו בעצמכם: האם אתם מכירים גבר ישראלי, צעיר או זקן, יהודי או ערבי, דתי או חילוני, שיודה שהוא בוחר אבטיח בעזרת אפליקציה? כל אחד מהגברים בארץ נוהג במכונית, כובש זיתים, עושה על האש ובוחר אבטיחים יותר טוב מכל גבר אחר. וכמו שלעולם לא נסכים לשמוע הערות על הנהיגה שלנו, שום אפליקציה לא תבחר לנו אבטיח ולא תגזול את אחד מרגעי התהילה האחרונים שנשארו לנו. אנחנו ננעץ באבטיח את עיני הנץ הנוקבות שלנו, נלטף אותו בכפות פלאחים מיובלות, נכה בו באצבע מסוקסת, נאזין לו באוזן חדה ונדע את כל שפונותיו וצפונותיו בלי עזרה אלקטרונית ולעיני ילד שמפעיל את הסמארטפון ואת המחשב טוב מאיתנו, אבל מתבונן בעינים משתאות במתרחש: בבדיקה, בלהב היורד, באבטיח שהיטבנו לבחור בהשמיעו את רעש ההיפרדות הנפלא של שני החצאים, ובעֶריה האדומה שתענג את העין, אזי את האף ולבסוף את החך – וכל זה בזכות גבר במיטב שנותיו שחוץ מלבחור אבטיח ולכבוש זיתים שוב אין לו הזדמנות של ממש להועיל ולהרשים.

אבטיחים של פעם

להבדיל מימים עברו, בהם בחירת האבטיח הייתה קשה וכרוכה בהפתעות, היום רוב האבטיחים טובים מאוד. העובדה הזאת לא מפריעה לרבים לטעון שהאבטיחים של פעם, כמו כל הדברים של פעם, היו טובים מאלה של היום. לטיפוסים הנוסטלגיים האלה כבר אמר קוהלת: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחוכמה שאלת על זה". ואכן, רוב הדברים של פעם גרועים מהדברים של היום: אנשים עישנו בקולנוע, המכוניות לא חדלו מהתקלקל, היו לנו גזזת ופוליו, היו הורים שהיכו את ילדיהם, גם מורים עשו זאת, יורדים נחשבו בוגדים, לא היו מזגנים, אבל בתור פיצוי גם לא היו דיאודורנטים, ו־50 אחוז מהאבטיחים לא היו ראויים למאכל אדם אך הסתירו זאת מידיעתו.

פה ושם אני נתקל בקשישים שנוקבים בערגה בשמות אבטיחים בלדיים כמו "ראס אל־עבד", "קריטי" ובעיקר ה"מללי", ומספרים שהיו מתוקים מאוד. אגב, את פירוש שמו של האבטיח המללי אל תחפשו במילון לערבית. הוא קיבל אותו כי פותח על ידי חקלאים מכפר מל"ל. פרופ' שמואל אביצור, בספריו הנפלאים על תולדות החקלאות, התעשייה, ההמצאות הטכניות, הכלים והמכשירים בארצנו, סיפר בין היתר כיצד פיתחו והכליאו שם את הזן הזה, שהתפרסם ונמכר תחת השם "מללי" במזרח התיכון כולו.

בקיצור: האבטיחים של היום טעימים יותר מהאבטיחים שאכלתי בילדותי, והיום גם לא צריך לחזות בהצגה של הירקן שבוחר אבטיח למענך במיוחד: מקרב את האבטיח לאוזן, לוחץ אותו בין כפות הידיים, מאזין בעצימת עיניים כאילו עולה ממנו קול, וכל זה בהבעה של האורקל מדלפי לפחות. היום נוהגים רוב הירקנים למכור גם חצאי אבטיחים, ועכשיו, כשיש גם אפליקציה, העולם נעשה טעים, ידידותי, פשוט ואדום יותר.

הטרמפיסטים

מצעד השוויון הגיע ביום רביעי ליעדו בירושלים. לבד מאי אלו פוליטיקאים, שתרמו כל אחד בדרכו לאי־שוויון ואשר הריחו את ההזדמנות להצטרף ולהופיע כחסידי אומות הפריפריה, היו שם עוד טרמפיסטים ראויים לציון: ראשי מועצות של מתנחלים ושל חרדים שגרים בשטחים – המתוקצבים, התובעניים, המועדפים והמפונקים מכל אזרחיהן של ממשלות ישראל.

למרבה האירוניה, בעודם צועדים העניקה הממשלה 80 מיליון שקל להתנחלויות ו־80 מיליון שקל לישיבות – סכומים שהיו מועילים הרבה יותר לפריפריה האמיתית. אבל למה לקטר כשאפשר לסיים בהצעה חיובית? הרי האולימפיאדה מתקרבת ועימה הרעב הישראלי למדליות. נשלח אותם לריו, ואני סמוך ובטוח שאם הם יתחרו שם בהתעמלות על קורה בין העיניים ובמאה מטר טבילה עם שרץ בסגנון חופשי, הם יביאו לנו הרבה כבוד.