אחרי חמש שעות של שיחה עלינו לגג. מטה הפת"ח ברמאללה הוא בניין בן חמש קומות הנטוע בתוך שכונת מגורים בעיירה אל־בירה, שחובקת את העיר רמאללה מדרום, מרחק חמש דקות נסיעה ממרכז העיר הפקוק. מבחוץ הוא נראה כבניין מגורים סטנדרטי ורק ביתן השומר בכניסה ודגל פלסטין גדול הנעוץ בחזיתו מעידים על חשיבות המקום.
נדחקנו במעלית עם מוחמד אל־מדני, מארחנו – שנולד בגליל בכפר שחרב וחי בקרבנו עד גיל 21 והפך לבכיר במערך הלוחם של אש"ף בירדן ולבנון. כיום הוא מבכירי הרשות, מקורב לראיס אבו־מאזן ועומד בראש הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית, זה שאחראי על יצירת גשרים בין החברה האזרחית שלנו ושלהם. עמדנו על הגג, משקיפים על הקניונים ומגדלי העסקים שרמאללה משופעת בהם, ורק את המחסום שדרכו נכנסנו, מחסום ה־D.C.O הסמוך לבית אל, המרוחק מכאן כמה מאות מטרים, לא יכולנו לראות כי הוא מוסתר על ידי רבי קומות.
זה מחסום שאל־מדני מכיר היטב שכן מרבית פעילותו קשורה לביקורים וסיורים שהוא עורך בישראל לצורך מפגשים וחוגי בית עם ישראלים. מצויד בהיתר כניסה VIP יכול היה אל־מדני לעבור מצד לצד בחופשיות, אולם ביום רביעי שעבר נשללה ממנו הזכות. שר הביטחון, אביגדור ליברמן, החליט לבטל את היתר הכניסה שלו לישראל בטענה שהוא מבצע בארץ פעילות פוליטית חתרנית שכללה, לדברי מערכת הביטחון, ניסיון להקים כאן מפלגות פוליטיות חדשות.
כך שעכשיו אל־מדני יכול לראות ולדבר עם ישראלים רק אצלו ברמאללה. והוא מחייך בעגמומיות, נראה מוטרד. "אתם חייבים להבין את האבסורד", הוא אומר, "אנחנו מחפשים נתיבים להידברות איתכם, עם האנשים הפשוטים בחברה הישראלית. לספר לכם על עצמנו, מה הן שאיפותינו ולשמוע מכם עליכם, על החששות שלכם. בזה אני מתעסק, בקשר אנושי. האם הקשר הזה הוא פגיעה בביטחון ישראל? עד כדי כך אתם לא בטוחים בעצמכם? האם הישראלים צריכים אותנו כדי להקים מפלגות?
"אני אומר לכם, לא היה שום עיסוק שלי בפוליטיקה הפנים־ישראלית, אני מדבר רק על חיים משותפים, על תקווה לשלום, על הכמיהה אצלנו לנורמליות. אגב, זה מה שאני שומע גם מהישראלים בכל המפגשים, ופגשתי כבר אלפים. אתם רוצים את אותו הדבר".
רוצה להיות פדאא'י
"הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית" של אש"ף הוקמה בעקבות החלטת האו"ם בנובמבר 2012 להכיר בפלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה בארגון. "הייתה אצלנו הבנה", אומר אל־מדני, "שמאז שנחתמו הסכמי אוסלו התקיימו יחסים ודיאלוג רק בין ההנהגות. הקשר בין החברות האזרחיות לא היה מאורגן. כך שהבנו שאנחנו צריכים להקים ועדה שתדבר עם החברה הישראלית כדי לשכנע כמה שיותר אנשים אצלכם בנחיצות של פתרון של שתי מדינות שיחיו זו לצד זו, לשכנע אתכם שהשלום הוא אינטרס של שני הצדדים, לא רק שלנו.
"אני עוד משנות ה־70 סבור שאף אחד מהצדדים לא יכול לבטל את השני. אבו־מאזן, שמכיר את דעותיי ויודע עד כמה אני משוכנע בפתרון של שלום, בחר בי לעמוד בראשות הוועדה. לא רק את עמדותיי הוא מכיר, גם את סיפור חיי שהביא אותי להכרה בצורך בהידברות איתכם". נראה כי אבו מאזן הבין שאחד מכישוריו הבולטים של אל־מדני היא הדרך הבלתי אמצעית שבה הוא מצליח לשבור חומות עם אנשים – ישראלים או פלסטינים – אותה יכולת שגם קִדמה אותו בסולם ההיררכיה של פת"ח ואש"ף.
סיפור חייו הוא בעצם מפת דרכים של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כפי שהוא נראה דרך עיני אל־מדני. בן 70, יליד כפר ס'אבת, כפר קטן שישב בגליל התחתון המזרחי, דרומית־מערבית לטבריה. בשנת 48' נספרו בו 560 תושבים שחיו בבתי אבן ובוץ והתפרנסו מחקלאות. בעקבות כיבוש טבריה החלו כוחות ישראלים לנוע לעבר היישובים הערבים הסמוכים לעיר. אל־מדני, שהיה אז רק בן שנתיים, שמע מאמו ומאחיו הגדולים על מה שהתרחש.
"באחד הלילות החל ירי על הכפר והתושבים מיהרו לעזוב את בתיהם. אחי הגדול אחמד היה אז בן 16 וישן בחוץ, בגורן. אבי רץ אליו וצעק לו שהצבא הישראלי מגיע ושעלינו לברוח. נמלטנו מהכפר בעלות השחר ואחרי יום הליכה הגענו לסכנין. שם, בתוך ההמולה, הוריי החלו לחפש את אחמד ולא מצאו אותו. בלילה הם חזרו לכפר ומצאו אותו מת. אבי ואמי קברו אותו ליד הבאר בחלקה שלנו וחזרו לסכנין שבורים. משם הם החליטו לברוח לכפר דבורייה למרגלות הר תבור. שבועיים אחר כך נפטר אבי מדום לב. אמי סיפרה שליבו נשבר, גם בגלל מותו של אחמד וגם בגלל אובדן הבית והשדות, 300 דונם של חיטה ושעורה".
אמו נותרה לבדה עם בת גדולה ושלושה בנים ועבדה כפועלת בשדות בשכר זעום. ביסודי למד בבית ספר בדבורייה. הוא ביקר עם חבריו לכיתה בקיבוץ עין דור הסמוך, נסע לטיול בכרמל בחיפה, ניהל חילופי מכתבים כמו חבריו לכיתה עם ילדים יהודים מקריית־שמונה ועכו. "לא ראיתי בזה דבר יוצא דופן", הוא אומר, "לא גידלו אותנו על שנאה ליהודים".
בגיל 14 הפסיק ללמוד. "עבדתי בחקלאות לפי העונות. קצרתי חיטה, קטפתי כותנה, עבדתי בפרדסים. בערך בגיל 18 נסעתי לאחי עבד אל־ווהאב שעבר ללוד. כעבור שנה נרשמתי ללימודי ערב בתל־אביב, להשלים בגרויות. בימים עבדתי ברעיית צאן ואחר הצהריים עליתי על אוטובוס ונסעתי לתל־אביב. בלימודי הערב הכרתי נערה בשם בתיה. היא הייתה יפיפייה, עדינה, מנומסת, בחורה טובה. אני הייתי טוב במתמטיקה והיא באנגלית ועזרנו אחד לשני. ישבנו באותו שולחן ובהפסקות שתינו קפה יחד ודיברנו על החיים. באיזשהו שלב אמרתי לה שאני ערבי. למחרת כשבאתי ללימודים היא כבר לא ישבה בשולחן שלנו. בהפסקה ניגשתי לדבר איתה אבל היא התרחקה ממני, לא ענתה לי, לא התייחסה אליי. כולם התרחקו ממני. באותו יום נסעתי חזרה ללוד, ארזתי את חפציי וחזרתי לדבורייה".
הניצחון הישראלי המוחץ בששת הימים היה עוד אבן דרך במסלול. "אחרי המלחמה נסעתי לבקר ברמאללה. באחד מבתי הקפה ניגש אליי אדם שהבחין שאני מעורב ומתעניין במצב סביבי והפנה אליי שאלה: 'אתה רוצה להיות פדאא'י, לוחם באש"ף?' לא ידעתי מה לענות. זה לא היה משהו שחשבתי עליו בכלל. חזרתי לדבורייה ובמשך כמה ימים ההצעה הזו לא הרפתה ממני. חשבתי על ההיסטוריה שלי, על כיבוש הגדה, והבנתי שכן, שאני רוצה להיות פדאא'י. עזבתי את הכפר בלי לומר דבר לאיש".
אל־מדני עבר את הגבול לירדן, שם הצטרף לקבוצת צעירים כמוהו שעברו הכשרה צבאית באחד ממחנות האימונים של פת"ח. במארס 68' לחם נגד כוחות צה"ל שפעלו בכפר כראמה בדרום בקעת הירדן כנגד מפקדת פת"ח. פעולת כראמה נכנסה למורשת הקרב הפלסטינית בעקבות האבידות הכבדות שנרשמו בפעולה לצה"ל: 33 הרוגים, 161 פצועים, 27 טנקים שנפגעו ושריוניות וזחל"מים שהושארו מאחור לאחר חזרת כוחות צה"ל לשטחנו.
הפלסטינים ספגו 128 הרוגים אולם ההצלחה היחסית בקרב הביאה אלפי פלסטינים צעירים להתגייס לשורות פת"ח. אל־מדני החל לטפס בסולם ההיררכי בארגון ותפס תפקיד בכיר במערך הגיוס. בשנים ההן נע בין ירדן, סוריה ולבנון והיה אחד האחראים על בניית הכוח הצבאי. הוא היה מפקד הפת"ח במערב ביירות, שימש בתפקיד בכיר במפקדה בדמשק והיה אחראי על הקמת מחנות אימונים בלוב.
היית מעורב בתכנון וארגון פעולות כנגד ישראל?
"אני לא רוצה להיכנס לפרטים. אבל אתם יכולים להבין שבאותם ימים הייתי לוחם, איש צבא".
ב־96' התכנסה בעזה המועצה הלאומית הפלסטינית ואל־מדני שב אחרי 29 שנה לאדמה שבה נולד ואותה עזב בחטף. בתחילה התגורר בעזה אך כעבור שנה עבר לרמאללה, והמשיך למלא תפקידים בכירים בפת"ח. זה האיש שרוצה לדבר איתנו. פליט מהגליל, ישראלי לשעבר, לוחם פלסטיני.
לדבר עם הימין
משרדי הוועדה תופסים שתי קומות במטה הפת"ח ברמאללה. אל־מדני אומר שמאז שהוקמה הוא פגש אלפי ישראלים. "קיימנו מפגשים עם מגזרים רבים בחברה שלכם. חברי מרכז ליכוד, חברים בבית היהודי, בישראל ביתנו וכמובן אנשי מרכז ושמאל. אנחנו כן משתדלים להיפגש עם ישראלים המחזיקים בדעות של הימין כי איתם אנחנו רוצים לדבר, ולא לשכנע את המשוכנעים. חשוב לנו שיראו אותנו, שישמעו על החיים שלנו. אנחנו והם לא חייבים כמובן להסכים, אבל לדבר זה חשוב.
"חרשנו את ישראל. היינו בקיבוצים, בצפון הארץ, בדרום, בבתים פרטיים בשרון ובזיכרון־יעקב וכמובן בירושלים. פגשתי רבנים מכל הזרמים. רב אחד אמר לי שהוא בן 2000 שנה ואמרתי לו שאם כך אני בן 5000 ושאם נדבר על בסיס דתי והיסטורי לא נתקדם לשום מקום, עדיף שנדבר על ההווה כדי לייצר עתיד של תקווה לילדינו. ישראלי אחר אמר לי שאם נחפור בבית אל נמצא את עצמות אבותיו ועניתי לו 'אין צורך לחפור שם, אני מניח שאתה צודק, אבל אם נחפור ביפו או בחיפה לא נמצא שם את עצמות אבותיך. אז למה אתה שם? גם אני יכול לדבר במישור הזה, אבל זה לא יוביל אותנו לפתרון'".
בעקבות הפיגועים כנגד ישראלים בהסלמה האחרונה עלו במפגשים שאלות גם בהקשר הזה?
"כן, ואני עונה שהסיבה היא הכיבוש. כל זמן שהכיבוש נמשך יהיו פעולות כאלו מהצד שלנו כלפי ישראלים וגם פעולות של ישראלים כלפינו. אני מדגיש בשיחות הללו שאנחנו משתדלים לשלוט במצב כדי שארועים כאלו לא יתרחשו. אבל במצב של מלחמה תמיד תהיה שנאה. אם יהיה שלום בינינו לא תהיה שנאה".
את מרבית המפגשים יוזמים אל־מדני ואנשיו. כשראש עיריית נס־ציונה, יוסי שבו, חילק לבוגרי י"ב את הספר "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם" ועורר סערה, כתב אליו עוזרו של אל־מדני, זיאד דרוויש. דרוויש חיזק את ידיו והציע לו להיפגש. שבו, איש ליכוד ותיק, הרים את הכפפה והזמין את אל־מדני וקבוצת בכירים ברשות לבקר בעיר.
שבו אומר שהמפגש שהתקיים בקיץ שעבר היה מרתק. "עשינו לקבוצה של אל־מדני סיור בעיר, לקחנו אותם לבתי ספר ולמתנ"סים. רוב הישראלים לא יודעים כלום על הערבים, על התרבות שלהם, על החיים שלהם, לכן אני חושב שהמפגשים הללו חיוניים. הראיתי להם שכונות חדשות והם סיפרו לנו על החיים בגדה. זה היה יוצא דופן. הרי הם שכנים שלנו וכמו שהם לא יצליחו לזרוק אותנו לים אנחנו לא נצליח להעלים אותם".
במפגש דיברו גם על הפוליטיקה הישראלית?
"אף מילה. אל־מדני לא בא לעשות פרופגנדה. הוא גם לא ניסה לשכנע אותנו באג'נדה הפלסטינית. הוא דיבר על חשיבות הקשר בינינו, על ביקורי תלמידים הדדיים, על אירועי ספורט משותפים, דברים כאלו. אני לא מבין את שלילת היתר הכניסה שלו, זו החלטה לא חכמה בכלל. אם הוא לא מחבל אין שום סיבה לא לתת לו לבוא לכאן. גם מה זו חתרנות פוליטית? אם הוא הצליח לשכנע אותי שהוא צודק, זו חתרנות פוליטית?"
הוא הצליח?
"הוא בכלל לא ניסה".
רשימת הישראלים שפגש אל־מדני ארוכה. רובם היו אצלו ברמאללה ונפגשו גם עם יו"ר הרשות אבו־מאזן. ראש עיריית מעלות תרשיחא, שלמה בוחבוט, חבר מפלגת העבודה, ביקר ברמאללה לפני כשלושה שבועות. הוא הגיע יחד עם ראש המועצה גליל תחתון, מוטי דותן מהליכוד ועם עופר בן אליעזר, ראש מועצת רמת ישי. קדם לביקור הזה ביקור של אל־מדני ואנשיו במעלות.
בוחבוט אומר שלא היה שום דיבור פוליטי, "רק רצון אמיתי לדבר, לנסות לבנות גשרים בין שתי החברות, שלנו ושלהם". דותן חושב שהדיאלוג חשוב מאוד אבל כן סבור שמדובר בהתערבות פוליטית בענייניה הפנימיים של ישראל. "ברגע שאל־מדני בא כגוף רשמי ומנסה לשכנע אותנו בטיעוניו, זו התערבות פוליטית. אבל זה עדיין דיבורים ואני מעדיף שייתנו לו לבוא ולדבר איתנו".
אל־מדני מספר שקשר מיוחד נוצר בינו לבין הפדרציה העולמית של יוצאי מרוקו והמרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה. "פגשנו יוצאי מדינות ערב ואמרנו להם 'חייתם במדינות ערב, נולדתם שם, אתם מכירים אותנו, בואו נדבר'", הוא אומר. "ובאמת נוצרו קשרים מצוינים בינינו". חיים כהן, יו"ר המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה, אומר: "כל זמן שיש נכונות להידבר איתנו, בין אם ישנה הסכמה ובין אם לא, זה חשוב. הרעיון שמצא חן בעיניי זה המפגש הישיר. עם כל הכבוד להנהגה, יש פה שני עמים שרוצים בסך הכל לחיות בכבוד". וסם בן שטרית, יו"ר הפדרציה העולמית של יוצאי מרוקו, מסכם את שני המפגשים שבהם השתתף: "בסך הכל מדובר במפגש בין בני אדם שרוצים לדבר, להכיר אחד את השני. לכן הופתעתי ששר הביטחון מייחס לו דברים שלא חשתי בהם. הוא לא ניסה לדבר איתנו על הפוליטיקה הישראלית בשום מילה".
ח"כ לשעבר טלב אלסאנע, המסייע לוועדה של אל־מדני להגיע למגזרים שונים בחברה הישראלית ומשתתף בחלק מהמפגשים עצמם, טוען שאל־מדני לא רצוי כאן דווקא בגלל שהוא מדבר על שלום בין העמים. "הוא לא מסית למאבק מזוין נגד ישראל, לא מסית להשלכת אבנים על חיילים או הפגנות. הוא מדבר על תקווה ושלום וזה מה שהכי מפחיד את נתניהו. שהישראלים יפסיקו לפחד מהפלסטינים".
אל־מדני מצידו אומר שהוא ימשיך בהידברות עם הישראלים גם אם זה יעשה רק ברמאללה. במערכת הביטחון מסרבים להגיב רשמית לשלילת היתר הכניסה. גורם ביטחוני הסכים לומר רק זאת: "שלילת היתר כניסה לישראל של בעלי תפקידים בכירים ברשות הפלסטינית היא החלטה של הדרג המדיני אבל זו תמיד נסמכת על חוות דעת של גורמי ביטחון".
