כבאי יודע לעבוד עם מים, אלי כהן יודע לעשות את זה גם עם דמעות. מאז שעלתה הסדרה 'גיבורים' בערוץ 10, הוא הדמות שפותחת לעם את השיבר של הבכי. מעבר להיותו כבאי מקצועי יש בכהן מה שנקרא 'משהו עצוב בעיניים'. ובכל פעם שהוא פותח צוהר לחייו, מתברר שזו לא קלישאה. בפרק הראשון חשף את הטרגדיה של בנו ז"ל שנפטר ממחלה קשה אחרי שנים בבתי חולים. עכשיו הוא חושף סיפור חיים מורכב יותר. "גדלתי בשכונה קשת יום באשקלון - פשע, סמים", הוא מספר. "הייתה לי גם דוגמה בבית. אבא שלי עבר תקופות משוגעות, כל הזמן התנגח עם המערכת, הפך לפושע. ב־90 אחוז מהזמן ראיתי אותו מאחורי סורג ובריח, מרגע שנולדתי ועד גיל 20 בערך. אם הוא לא בכלא הוא היה מתייצב לפעמים לימים, לפעמים לחודשים בבית, נכנס למעגל העבודה ואז במכה נופל".
מה זה "נופל"?
"לסמים או לאלכוהול, לפריצות או שודים, כדי לממן את זה. אלימות, עבירות תנועה בלי סוף, סיוע לפשע, סחר. כשהייתי ילד הוא עבר תאונת דרכים קשה מאוד, התפרק לגורמים, פלטינות בכל הגוף, התחיל לקבל הרבה מורפיום וכשהפסיקו לו התחיל לסבול מכאבים וככה הוא הידרדר לסמים. זה ניתק אותו מכל כאב ורגש. ואז הוא התחיל לסחור, ונהיה סוחר סמים וככה הכל הידרדר. פעם הוא נכנס פיזית לתחנת משטרה באשקלון, מלאה שוטרים ומצלמות, שפך פח בנזין על ניידת והדליק אותה, כי איזה שוטר התעמת איתו. הוא הראה להם שהוא עומד על שלו".
"הוא דאג תמיד ליצור מעטפת הגנה לי ולשתי האחיות שלי. היו לו שני שמות, 'פרג'י' ו'איציק'. הוא היחיד שהצליח לברוח מכלא בארץ, כלא באר־שבע, רק בשביל להוכיח שהוא יכול. הגיע עד לאשקלון כשכולם מחפשים אחריו, וצילצל לעיתונאי שליווה אותו בחזרה לכלא. אמן".
אתה עדיין כועס עליו.
"בעבר כעסתי, היום אני טעון עליו בדברים מסוימים. הוא בן 56, לפני שבוע השתחרר מהכלא שוב. בן אדם הכי חזק בעולם, לא נשבר, לא חולה, שור. אבל לפני שלוש שנים עבר אירוע מוחי. אמרתי לו, 'מחקתי מה שקרה איתך מאז שאני ילד'. הוא עזב הכל ובא אלינו. ארבעה ימים היה פה, סהרורי, הולך וחוזר, לא יכול להיות בתלות הזו, ואז ביקש לחזור הביתה".
ומה קרה?
"כעסתי בטירוף. אמרתי לו, 'תמיד תישאר אבא שלי, אבל לא אעזור לך יותר'. הוא אמר, 'אל תדאג' ונכנס לכלא בשנה וחצי האחרונות. ניסה לשדוד, תפסו אותו".
ביקש את עזרתך?
"עד אז תמיד הייתי בא, עוזר, חותם ערבויות. כילד הייתי נכנס לחדר חקירות ובוכה לחוקרים שיחזירו לי את אבא שלי, ידעתי שאם השופט יראה אותי זה יעזור".
זוכר את הביקור הראשון בבית הסוהר?
"כן, בבירור, בגיל 3־4. אמא שלי לקחה אותי לבקר אותו בכלא באר־שבע. כלא קשה מאוד, המקום, המרחק, האווירה, לא נעים. לפני שהגענו אבא שלי ביקש ממפקד בית הסוהר להפגיש בינינו לא מאחורי סורג ובריח. הגעתי לשם, דלת ברזל נפתחת, ואז הדלת מהצד השני נפתחה ואני רואה את אבא מתווכח עם הסוהר, משתולל, והם מנסים להרגיע אותו. ביקור לא היה".
מה החוויה הכי מטורפת שהייתה לך איתו?
"אבא שלי היה מטפס על בניינים. הוא היה נועל את המרפקים ואת הרגליים מאחור, מטפס עד קומה 8 ויורד כשהוא לא קשור לכלום. יום אחד אני עומד ומסריט את אבא שלי מטפס על בניין בשביל התוכנית של דודו טופז. מישהי בקומה השישית תולה כביסה, שומעת רעשים, ופתאום רואה בן אדם מעל הראש שלה. נתנה צעקה, הוא סובב את הראש, הסתנוור מהשמש, השתחררו לו הידיים, הוא החליק מקומה שביעית, ואני מסריט את הכל. נופלת לי המסרטה מהיד. הכל דם, ידיים מרוסקות, איבד מלא דם. במקום לצעוק לי שאקח אותו לבית חולים הוא נעמד ואמר, 'דודו טופז, תראה מה עשיתי בשביל לשבור שיאים'. ואז נפל".
אבא שלך ראה אותך בטלוויזיה?
"הוא ראה את הפרומואים של הסדרה מהכלא והתקשר אליי מלא גאווה. בכלא 'השרון' כולם ידעו שזה הבן של איציק".
* * *
הצצה לפרק הבא של הסדרה "גיבורים". באדיבות ערוץ 10.
כהן הפך לכבאי כדי שלבנו תהיה דמות אבהית שהיא מקור לגאווה. השבוע היה אמור לסיים קורס קציני כבאות. 12 שנים חיכה לקורס הזה ובסוף לא ניגש בגלל מות בנו הבכור. "ויתרתי על זה למען המשפחה", הוא מסביר בהשלמה. "שנתיים אחרי הפטירה של הילד, לעזוב את הבית לחצי שנה? זו תקופה רגישה, יש לי בבית ילד בן תשע וילדה בת שלוש, צריך לדעת לעשות את האיזון". הרבה שנים לא הצליח בזה.
"רפאל נולד לפני עשר שנים", הוא מספר על בנו הבכור ז"ל. "באחת הבדיקות לפני שנולד אמרו לנו שההיריון לא תקין, לא ידעו להסביר בדיוק מה. חשבנו - זה היריון ראשון, אולי הוא יהיה ילד בריא? הייתה אופציה להפיל, אבל זה היה בחודש תשיעי, ילד לכל דבר. בשנייה שהילד נולד הייתה התגודדות של רופאים בחדר לידה, רצים ומשתוללים. דפקתי צעקה, 'וואו, מה קורה פה? שמישהו ידבר איתי'. במהירות לקחו אותו לטיפול נמרץ. בא רופא ובשיא האדישות אמר, 'הילד לא תקין'. מה זאת אומרת, 'לא תקין?' מה זה רובוט? 'הילד לא נושם בכוחות עצמו'. אתה חוטף פטיש כבד".
הייתם מוכנים לבעיות.
"אתה מוכן אבל אתה לא יודע לְמה. פה התחילה ספירה לאחור. יצאתי מחדר הלידה, השארתי שם את אשתי ורצתי אחרי הילד לראות מה איתו. חזרתי אחרי שמונה וחצי שנים. עברתי איתו מברזילי לשניידר, לרעות, לבילינסון, להרצוג, להדסה, עשינו טיולים בכל בתי החולים בארץ. במשך שמונה וחצי שנים הילד לא היה בבית אף פעם. למה שהיה לו אין אפילו הגדרה רפואית, בעיה נשימתית סופר נדירה. נלחמנו, רצינו שישקמו אותו. הגענו לשלב שאנחנו עוד שבועיים גג בבית".
אבל זה לא קרה.
"התחילה שפעת החזירים, והילד נתקף והוגדר כמקרה הכי קשה בעולם. הוא נכנס לתרדמת של שלושה חודשים, היה מחובר למכונה שהיא תחנה אחרונה. שלושה חודשים בטיפול נמרץ בהדסה, הפכתי להיות חלק מהמחלקה, זה המקום הכי נוראי בעולם. ישבתי שם ודיברתי עם עצמי, הילד מורדם ומונשם, המדדים יורדים ויורדים ואז מגיע רופא ואומר, 'תקשיב, אין מצב שהוא יוצא מפה, זו תחנה אחרונה'. ביקשתי ממנו להילחם עליו. שבועיים אחרי הילד התעורר, המדדים היו יציבים. זה היה לפני חמש שנים".
ולפני שנתיים זה נגמר.
"הוא התאשפז בטיפול נמרץ בהדסה במצב קשה מאוד. ואז קיבלתי טלפון מהרופא. שמונה וחצי שנים אני מקבל טלפונים מבתי חולים ובחיים לא הרגשתי ככה, פחדתי לענות, חשבתי שאני מתמוטט. הרופא אמר, 'תגיע דחוף לבית חולים, אנחנו מאבדים את הילד'. אם זה שעה נסיעה, הגעתי לשם ב־30 דקות. רצתי שש קומות ברגל, לא חיכיתי אפילו שיפתחו לי את הדלת במחלקה. בשנייה שנכנסתי הרופא הסתכל עליי, הוריד את הראש ואמר, 'השנייה רפאל נפטר'. שמונה וחצי שנים נלחמתי לא לאבד את השנייה הזאת, להיות בה לפחות. הרגשתי שאני קורס. אמרתי לו, 'תן לי להיות איתו לבד', נכנסתי וישבתי איתו שלוש שעות לבד. חשבתי שאני מעכל את זה, אבל קודם כל אתה מכיל את זה, זה השלב שכל השמונה וחצי שנים האלו רצו לי כמו סרט נע, מאותו רגע שיצאתי אחריו מהחדר לידה".
אתה לא מתחרט על ההחלטה להביא לעולם ילד לחיים של סבל?
"אפילו לא לרגע. הוא לא סבל, זה היה רק חלק מסוים בחיים שלו. בחלק מהפעמים הצלחנו לגרום לו ליהנות מהחיים. הוא לא דיבר אף פעם, לימדנו אותו את שפת הסימנים ולמדנו גם בעצמנו, וככה תיקשרנו איתו. למדנו לקרוא אותו בעיניים, לגעת בו, להרגיש אותו, הדרך האחרונה שהיא הכי משוגעת זה להסתכל על המדדים ולדעת בדיוק מתי הוא מתרגש, כועס, מתי כואב לו. הוא היה מחייך המון. רוב הזמן אני הייתי איתו, אבל התחלקנו בינינו. קשה מאוד לישון בטיפול נמרץ. תקופה מאוד קשה, ראית פעם אבא שעושה לילד שלו החייאה? או שעושים לידו החייאה לילד שלו? שמונה וחצי שנים הייתי בתוך כלא, עם צלילים שאי־אפשר לשכוח אותם".
* * *
לא חסר דם על מסך הטלוויזיה הישראלית. פיגועים, מבצעים, מלחמות, תאונות, החדשות שלנו נוזלות אלינו מכל כיוון, לא נותנות מנוח. אנחנו חיים בהפוגות שבין אסון לאסון, ועכשיו, מיד אחרי החדשות, יש גם תוכנית דוקו־ריאליטי שנותנת לנו עוד נתח מכל זה. והקהל רוצה עוד. הרייטינג של 'גיבורים', שמשודרת בערוץ 10 ביום ראשון, הפגיז בשלושת הפרקים הראשונים וחתך את ערוץ 2. "כשרואים חדשות יש סוג של רוטינה, פרשנות, ניתוחים, לא רואים את מאחורי הקלעים", כהן מפרשן. "הטלוויזיה חושפת קמצוץ מהמציאות. בכל רגע נתון הרמקול בתחנת הכיבוי יכול להיפתח ואתה קופץ מאפס למאה, זה יכול לקרות בין עשר ל־15 פעם ביום, שריפות בית, רכב, מפעל, חילוצים, תאונות".
למה החלטת להשתתף בתוכנית?
"כשישבתי עם הילד שלי הבטחתי לו שאנציח אותו בדרך הכי מיוחדת שיש. שאראה לאנשים, גם למי שחושב שזה סוף הדרך ואין חיים יותר, שאפשר אחרת. כל ישראל מכירה את רפאל עכשיו". העצב, כמובן, נוכח אצל כהן גם במקום העבודה. "אני כמעט 13 שנה בעבודה ואני יכול לצייר לך כל דמות שחילצתי, מעל 80 אנשים. מתוך בתים בוערים, תאונות דרכים, תאונות קשות שבהן כולם לכודים. אני כבר לא סופר, אבל זוכר את הפנים של כולם".
מה זה עושה לאנשים?
"אתה נשאר טעון, קשה לגוף לשאת מראות כאלה, לא משנה כמה שיחות וטיפולים תעשה, ועשיתי הכול - דיקור סיני, אבנים חמות, הומאופתיה, הילינג. קרה שחזרתי לתחנה וכמה שעות אח"כ לא יכולתי להתקרב לאוכל, בטח לא בשר, ואנחנו עושים פה ארוחות מטורפות. ברוב הפעמים אני יוצא ממשמרת ישר להליכה בים לנקות את הראש. וכשאתה בשקט ושלווה, אתה מתחיל להריץ את כל האירועים שעברת, דברים לא נעימים בכלל שהגוף והנפש לא יכולים לספוג. לפעמים אתה בתוך להבות, לא רואה שום דבר, עיוור, לא מכיר את הבית שנכנסת אליו, נתקל בדברים כשיש עליך קרינת חום עצומה".
ועכשיו עם התוכנית, כשאתה נכנס לבתים?
"זה מטורף, אני לא יכול להסתובב ברחוב. השבוע, נגיד, היה חילוץ ואני דופק בדלת של שכנה בבניין כדי לראות אם יש אפשרות להגיע לדירה ליד מהמרפסת. פותחת לי מישהי, 'אני לא מאמינה, יצאת מהטלוויזיה לבית שלי!' אני כזה, 'גברת, אני יכול שנייה להיכנס למרפסת?' והיא אומרת, 'אז אני רוצה חיבוק' ומתקשרת לבת שלה לספר שהבחור מ'גיבורים' אצלה בבית".
