סקס אחר: מבחר מאמרים בלימודים להט"ביים וקוויריים ישראליים // עורכים: אייל גרוס, עמליה זיו, רז יוסף (רסלינג, 664 עמודים)

עכשיו, כשאחרון התיירים הגאים ארז את חפציו, והדגלים הצבעוניים אופסנו עד לשנה הבאה, אפשר להתפנות ל'סקס אחר' - קובץ עב כרס שמאגד כמה מן המאמרים המעניינים שהוצגו במרוצת השנים בסדרת כנסים הנושאים את אותו שם, ובכל זאת מתהדר בכריכה בלתי סקסית בעליל.

למרות שמארגני הכנסים מקפידים לעקוב באדיקות אחר האופנות האקדמיות מעבר לים ובייחוד בארה"ב, כותרת המשנה של הספר היא 'לימודים להט"ביים וקוויריים ישראליים', ללמדנו שמותר לוותר על ראשי התיבות המטופשים "להטב"ק" שהפכו נפוצים מדי, וגם על כוונת העורכים - עמליה זיו, אייל גרוס ורז יוסף - לפנות לקהל הישראלי באופן נגיש, ואולי לשחזר את ההצלחה של הקובץ 'מעבר למיניות' מן העשור הקודם.

ואכן, זה קובץ ישראלי מאוד, הן בנושאיו והן באיחור הרב שבו הוא מתפרסם. מאמרו של דניאל בויארין על המיניות של חכמי התלמוד, למשל, פורסם כבר לפני יותר מ־20 שנה, וגם שאר המאמרים בספר פורסמו כבר, כמעט כולם, בבמות אחרות. ובכל זאת, זהו ספר חובה לכל הומו ולסבית שרוצים להבין איפה הם חיים. קריאה במאמרו של מיכאל גלוזמן, למשל, המתבונן ב'אלטנוילנד' של הרצל בעיניים קוויריות נבונות, מלמדת שיהדות השרירים ההומואית הנפוצה כל כך בחדרי הכושר אינה אלא המשך ישיר של הפרויקט הציוני להפיכת יהודים חיוורים לגברים בעלי שיזוף קומה. לקשרים הסבוכים שבין מדינת הלאום הישראלית ופרויקט השחרור ההומואי נדרש המשפטן אייל גרוס, שמציע גרסה מקומית משלו למושג "הומו־לאומיות". אם פעם היה ההומו עצם בגרונה של המדינה, גורם חתרן שכל כולו קריאת תיגר על הסדר המדינתי־משפחתי, הרי שחיבוק דוב הפך אותו לחברה הטוב ביותר של המדינה הליברלית, המשתמשת בו כדי להדגיש עד כמה היא נאורה. או במילותיו של גרוס: "הרצון להכחיש את ההומופוביה המשפחתית והחברתית במקרה של הרצח בברנוער, ולעומתו הרצון לייחס הומופוביה כזו לרצח של אבו־ח'דיר... מהווים עדות להצלחת הפינקוושינג - קרי, השימוש בזכויות הלהט"ב כתעמולה, תוך הצגת ישראל כדמוקרטיה נאורה, ואת החברה הפלסטינית כהומופובית". די להיזכר בדברי נתניהו בחודש שעבר, שקשרו בין הטבח במועדון הקהילה הגאה באורלנדו לפיגוע בשרונה, כדי לראות כיצד נוצרת משוואה המזהה את ישראל העלק גיי־פרנדלית, שבממשלתה יושבים ההומופובים הגאים של הבית היהודי, עם המערב "המתקדם" הנלחם באיסלאם "החשוך".

מאמרו המרתק של עפרי אילני (הכותב במדור זה) מראה כי עד למחצית הראשונה של המאה ה־20 היה זה דווקא המזרח שזוהה עם יחס סובלני כלפי אהבת גברים: מעשה הסדום תואר כמחלה אוריינטלית המאיימת על היישוב העברי, עד ל"הלבנה" של הזהות ההומואית כתוצאה ממאבקי השחרור שהתחוללו מסוף שנות ה־60 באנגליה ובארה"ב.

הקריאה בקובץ מזכירה בעיקר שללסביות ולהומואים יש תפקיד פוליטי החורג מתביעתם להתחתן כשווים או להשכיר רחמים בעולם השלישי בשם הזכות הלא־קדושה להורות. רבים מהמחברים מתנגדים לנורמליזציה של ההומו כיצור ריחני שמקומו בתוכניות עיצוב ובישול, ודורשים ממנו להבין שנטייה מינית באה עם אחריות כבדה למיעוטים אחרים שלא שפר מזלם להימצא בצד הטוב של מירי רגב. יעל משעלי, למשל, כותבת על לסביות מזרחיות שלא נהנות מהפריבילגיות של גברים הומואים אשכנזים, ורועי וגנר על הגבלות בחופש התנועה שמהן סובלים הומואים, פלסטינים ומהגרי עבודה.

בכלל, הכותבים בקובץ אינם סבורים שישראל נמצאת בעיצומו של "תור זהב להט"בי", אלא מצביעים על הדיכוי של הקהילה בהווה, המתבטא באפליה של נשים טרנסיות או בלחצים הכבדים המופעלים על חד־מיניים להביא ילדים לעולם. במידה מסוימת זהו גם פרויקט נוסטלגי, הפונה אל עבר מהפכני־חתרני שבו מיעוטים מיניים שיחקו תפקיד חשוב יותר מזה שמיוחד להם בישראל של 2016. דפנה הירש מתארת במאמר מעניין במיוחד את הפיכתו של גן העצמאות, גן השעשועים ההומואי, לגן המשמש משפחות וילדים, ולמעשה מבכה על היעלמותו של מרחב הומואי אקסקלוסיבי. אמנם במרחבים רבים בתל־אביב (ורק בה) להט"בים יכולים לחוש כיום יחסית בנוח, אבל הקובץ 'סקס אחר' מבקש לשפוך אור על המחיר הכבד ששילמה הקהילה - ועודנה משלמת - בתמורה לסובלנות שמונהגת כלפיה רק כל עוד היא עוצמת עיניים וממשיכה להרים. •