yed300250
הכי מטוקבקות
    tzur lisbona
    24 שעות • 28.06.2016
    קעקוע לכל אחד
    אם פעם הם נחשבו לאופנת שוליים של עבריינים ומלחים, עכשיו הקעקועים הם כבר סמל סטטוס. אצל המקעקעים המובילים נדרשת אפילו המתנה של חודשיים־שלושה. כנס מיוחד שנפתח היום בתל־אביב יוצא למסע בעקבות תרבות הקעקועים: מהמערות של אפריקה, דרך היאקוזה ביפן ועד ברלין ולונדון של היום
    שיר־לי גולן

    אפשר לאהוב אותם, אפשר לסלוד מהם, אבל אי־אפשר להתעלם מהם: קעקועים. קטנים או גדולים, צבעוניים או מוצללים, זועקים את קיומם או מוצנעים במקומות חבויים, בדרך כלל הם אינם בודדים, נוטים להיות ממכרים וכבר מזמן לא מאפיינים קבוצות אוכלוסייה חריגות דוגמת אסירים, יורדי ים או שבטים נידחים.

     

    אחת ההוכחות לתהליך המיינסטרים שעברו קישוטי הגוף היפים האלה היא ללא ספק העובדה שנדרשת המתנה של חודשיים־שלושה לפחות לתור אצל מי שנחשבים המאסטרים בתחום בארץ. הוכחה נוספת, אם צריך כזאת, היא כנס הקעקועים הבינלאומי "ללא מסגרת", שנפתח היום במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל־אביב.

     

    "קעקועים הם הרבה יותר מאופנה מגניבה", אומרת יסמין ברגנר, יועצת מקצועית לכנס, מקעקעת וחוקרת קעקועים, "זו אמנות משמעותית עם שורשים עתיקים והגיע הזמן לנטרל את הסטיגמות והדעות הקדומות שהקעקועים עדיין מעוררים. הקעקועים כבר יושבים לבטח במיינסטרים".

     
    צילום: אופיר הייב
    צילום: אופיר הייב

     

    תסבירי.

     

     

    "חלק מהמיינסטרימיות של הקעקועים היא בלגיטימציה להצהרה שהם מבטאים, בין אדם לעצמו. זו הזדהות עם עמדה או רעיון שחשוב לי, קשר עם מישהו או משהו וזו גם דרך לייפות את עצמי, אבל ממקום עמוק — כשאת קמה בבוקר ורואה את הדבר היפה הזה שהפך לחלק ממך, זה מקנה לך ביטחון. לא פעם, הקעקועים הם אמצעי לתקשר את ה'אני' שלי או את הפרסונה שאני רוצה להחצין. לכן, לחבר'ה צעירים מאוד שרוצים להתקעקע מכף רגל עד ראש אני אומרת 'חכו רגע, אולי עוד עשר שנים תרצו משהו אחר'. כמו כל מיינסטרים, יש בזה גם צדדים של אופנה שטחית, פרסונה לא אותנטית, אבל כשאת מפתחת מערכת יחסים ארוכת טווח עם הגוף שלך דרך קעקועים — זה נהדר".

     

    ופתאום כולם מקועקעים, או שנדמה לי?

     

    "בגדול, העלייה במספר המקועקעים היא תוצאה של העלייה ברמת החופש האישי. הפיקוח החברתי ההדוק על הפרט הולך ונחלש, בעיקר בערים הגדולות, ולאינדיבידואל יש יותר לגיטימציה לבלוט מבלי שילקו אותו או יחשבו ויגידו שהוא פריק. קעקוע הוא פעולה של שחרור".

     

     

    סטס ואלכס
    סטס ואלכס

     

    מהיאקוזה ועד הסמאטרפון

     

    מה שברגנר למעשה אומרת זה שהקעקועים הם מעין ביטוי חיצוני ליומן החיים שלנו, ובעיניה זה בכלל קמע, כפי שזה היה בתרבויות הרחוקות מהמערב — ייצוג סמלי שיכול להזכיר לנו משהו, לחזק, להעצים. "לא מעט קעקועים נקשרו בעבר לטקסי מעבר וחניכה, והשמאנים בחרו קעקועים לבני הקהילה, כדי לחבר אותם לממד הרוחני בחייהם. בתרבות שלנו החוויות המשמעותיות ביותר עוברות עלינו בלי מספיק הכנה וחניכה, וזה אחד הדברים שיכולנו ללמוד מהתרבויות השבטיות. לא במקרה רבים מגיעים להתקעקע כשהם בנקודת מפנה בחייהם, כשהם עומדים לפני פרשת דרכים או כשהם חשים רצון לשינוי".

     

    תחילתה של העדנה המחודשת של מה שנקשר בעבר בתודעתנו הקולקטיבית ליאקוזה ביפן, לפיראטים מסעירי דמיון ולפושעים בשנות ה־70 בארצות־הברית. אלינו זה הגיע באיחור מתבקש אמנם, אבל לדברי ברגנר, מאז תחילת שנות האלפיים סופגת לתוכה האמנות הזאת ז'אנרים שונים ומגוונים, שילובים לכאורה בלתי אפשריים בין מזרח למערב, אמנות קלאסית לצד שפה דיגיטלית, ומשאירה הרחק מאחור את תדמיתה כנחותה.

     

    ממצאים ארכיאולוגיים בני עשרות אלפי שנים מעידים, מספרת ברגנר שתרצה בכנס שייפתח מחר ויימשך עד יום שישי, שלא תל־אביב ואפילו לא ניו־יורק, ברלין או לונדון, המציאו את הקעקועים. ברגנר: "במערה בת מאה אלף שנים באפריקה נמצאו כלים עם שרידי אוקרה אדומה, צבע ששימש ככל הידוע לנו לקעקועים או לפחות לציורי גוף. נמצאה גם דמות מגולפת בת 25 אלף שנים, מעצם של ממותה, בעלת ראש אריה וגוף אדם, שעל כתפה משהו שממש נראה כמו קעקוע. גם במצרים העתיקה, מלמדות עדויות רבות, נהגו הנשים להתקעקע".

     

     

    צילום: יסמין ברגר
    צילום: יסמין ברגר

     

    היהדות לא אוסרת קעקועים

     

    פרופ' מאיר בר־אילן, מומחה לתלמוד ותולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן, שירצה אף הוא בכנס, מתייחס אל הקעקועים כאל כתיבת אותיות, חותמות של אמונה וברכה. ולדבריו, הם מוזכרים אפילו בתנ"ך.

     

    "כתיבה עם דיו על הגוף הייתה עניין נפוץ ומקובל לאורך תקופות ארוכות ולפי עדויות שונות", אומר פרופ' בר־אילן, "בספרות ההיכלות המיסטית מהמאה השישית לספירה מתאר אחד הטקסטים אדם שמתגלה לפניו מלאך הפנים וחותם את גופו בשבע חותמות, שהן שמות שונים של האל, לאחר שהוא מתפלל בברכות המוכרות לכולנו מסידור התפילה. יהודים רבים ביצעו את הריטואל הזה, הוא כנראה היה חלק מפרקטיקה דתית מקובלת. גם בתלמוד הבבלי מסופר על אדם שמגיע לטבול ומתעוררת בעיה כיוון שעל גופו כתוב שם השם, וישנו החשש שהטבילה במקווה תגרום למחיקת הכתובת, והרי אסור למחוק את שם האלוהים. התלמוד מציע גם את הפתרון — לכרוך על הכתובת חתיכת בד שתגן מפני מחיקת השם. בספר יחזקאל, פרק ט', מתגלה אלוהים לנביא יחזקאל ומספר שציווה על המלאך לעבור ברחובות ירושלים ולסמן את האות ת', שנכתבה כמו האיקס המוכר לנו, על מצחות הצדיקים, כדי שכאשר יעברו שם המלאכים האחרים ויכו את הרשעים, הצדיקים יינצלו. כלומר, קעקועים הם תופעה שקיימת בתנ"ך".

     

    אבל היהדות אוסרת את כתובות הקעקע.

     

    "זה לא נכון. האיסור בתורה הוא להשחית את העור בסימנים בעלי משמעות של עבודה זרה, אבל אין שום איסור גורף על קעקועים".

     

    מחקריו של בר־אילן אמנם לא העלו עדויות על נשים שקעקעו או התקעקעו, אבל לדברי ברגנר, מדובר בתחום נשי במובהק בתרבויות השבטיות. מה שגרם לה להחליט בשלב מסוים להפוך לגרסה מערבית של המקעקעת השבטית ולהציע עבודה טיפולית שסופה קישוטי גוף ייחודיים.

     

    ברגנר: "אני עובדת מהבית, אחד על אחד, ותמיד מקיימת פגישת היכרות וייעוץ כדי להבין מהאדם שמולי למה הוא רוצה קעקוע, למה דווקא עכשיו, מה היה רוצה לקבל מהקעקוע וכו'. מתוך זה אנחנו מעצבים יחד צורה שתיתן ביטוי, לרוב מופשט, לרצון האישי המסוים שעלה. הרי כל קעקוע קשור לסטייט אוף מיינד מסוים". לכן היא מסרבת לקעקע צורות ואייקונים שנתפסים בעיניה מחלישים, בהם בין השאר אלמנטים שמנציחים סבל או מספרי שואה למשל, ולעולם לא תעשה את אותו הקעקוע פעמיים.

     

    אלא שעדיין, להיות אישה מקועקעת במרחב הציבורי, כזאת שמתהדרת בתכשיטים האקולוגיים האלה המכונים קעקועים, זה לא תמיד סימפטי. כשאני מספרת לברגנר על נהג אוטובוס חיפאי שאמר לי רגע אחרי שעליתי לאוטובוס שלו בשבוע שעבר ש"חסר לך רק שוט ביד. את מלכה, רואים עליך", והתכוון לעניין מסוים מאוד, היא לא מופתעת כלל. "גם היום, בטח בפריפריה, יש נטייה לראות אישה מקועקעת כיותר זמינה מבחינה מינית. זו דעה קדומה שעוד לא הצלחנו להעלים. הגענו למיינסטרים אמנם, אבל המהפכה עדיין לא הושלמה".

     

     

    "זו התמכרות"

    גם אחרי שמונה קעקועים שיר־לי גולן לא עוצרת. "אני אוהבת כל אחד מהקעקועים שלי ומדמיינת את הבאים בתור שיצטרפו אליהם"

     

    מדובר בהתמכרות. כזאת שמתעוררת למראה כל קעקוע חדש ומעניין בסביבה, היא יכולה להיות באינטרנט (כשמכורים, עוקבים ברשתות החברתיות אחרי אמנים ראויים שמעלים את עבודותיהם בתדירות שמתחרה רק בזו של שפים ומנות פוטוגניות), או במציאות (גופים חשופים מספיק של נשים וגברים יכולים בהחלט לשמש השראה). התמכרות כזאת שצריך לרסן ברגעי פיתוי מאתגרים במיוחד (למשל כשנקלעים, כמוני, לסטודיו לקעקועים בניו־אורלינס המדהימה באישון ליל, אחרי הרבה בירה וג'ין אנד טוניק). כזאת שצריך להזין בנאמנות אצל המאסטרו (מוטי גל, אני אוהבת אותך).

     

    כן, קוראים לי שיר־לי ואני מכורה. את הקעקוע הראשון עשיתי רגע אחרי שהתגרשתי, אי שם בגיל 33, צמד דובדבנים יפהפה על שכם ימין. משהו קטן, חבוי מהעין רוב הזמן, שסימל עבורי עידן חדש בחיים. את השלושה שבאו אחריו עשיתי ברצף, בעידודו של אהוב שלא ביקש הסברים. שמש (כי את מה שהיא מסמלת אני הכי אוהבת) וטרייבל ואשת חתול מיותרת על קרסול רגל ימין.

     

    השניים שהגיעו אחר כך היו מאוחרים יותר, ובולטים יותר, והתחברו מצוין למשבר גיל הארבעים המינורי שלי ולגלאח שבא בעקבותיו. הם גם משמעותיים עבורי במיוחד — האחד הוענק לי כמתנה מאותו אהוב יקר, השני כולל את שמות בנותיי ותועד על ידן. השביעי סימן את הפרידה מאותו אהוב והשמיני (האחרון. מבטיחה. עד החורף) סגר לי איזה מעגל.

     

    קעקועים, קצת כמו עישון סיגריות, מכניסים את מי שנושא אותם בגאווה למעגל מסוים. בירושלים הם מזכים אותי לפעמים במבטי רתיעה (מתנצלת, שכניי החרדים, על שאני חושפת את ילדיכם הרכים לתרבות רעה), בתל־אביב הם מעוררים עניין ובקרב חובבי הז'אנר הם מיד מייצרים נושא לשיחה, כזה שכרוך בהשוואות, המלצות והחלפת מידע.

     

    בזכותם, כנראה, הרווחתי מעמד של אמא מאגניבה בעיני החברים של בנותיי (בעיניהן אני די פתטית ואת חלומי להתקעקע מתישהו יחד, ארבעתנו, בקעקוע זהה במיקום זהה הן דוחות על הסף נכון לעכשיו) ויש גברים שנשבעים באוזניי שזה סקסי, אבל מבקשים, באותה נשימה, שלא אגזים.

     

    אני אוהבת אותם, מצלמת אותם, מצטלמת איתם, אוספת תמונות של הקעקועים שכנראה יצטרפו אליהם בעתיד, ממקמת אותם בעיני רוחי על שטחי הגוף שעדיין פנויים. כמו כל אהבה, כמו הרבה כאבים, גם אלה שבאים בחבילה אחת עם הקעקועים, כאמור, ממכרים.  שיר־לי גולן

     

     

     


    פרסום ראשון: 28.06.16 , 19:54
    yed660100