"אצבע משולשת" לפוליטיקה

החלטת הציבור הבריטי לפרוש מהאיחוד האירופי מנוגדת לא רק לעמדות המוצהרות של ראשי שתי המפלגות הגדולות במדינה - השמרנים והלייבור - אלא גם לעמדות של כמעט כל מנהיגי אירופה, נשיא ארה"ב, יו"ר קרן המטבע העולמית ומנהיגי התאגידים הגלובליים הגדולים. בהצבעתם הראו הבריטים "אצבע משולשת" למנגנוני הכוח הפוליטיים המקומיים, האירופאיים והגלובליים גם יחד, כמו גם למסדרונות העוצמה הכלכליים בתאגידי הענק ובמוסדות הבינלאומיים.

במקביל, מתרחשת מול עינינו דרמה פוליטית נוספת. דונלד טראמפ, קוריוז ליצני, הפך להיות מועמד לנשיאות ארה"ב למרות ההתנגדות העזה של הממסד הרפובליקני. טראמפ הוא מועמד עצמאי שאנס לצרכיו את הפלטפורמה המפלגתית. יתר על כן, הוא מצליח למרות (ואולי בגלל) שהוא לועג בראש חוצות לכלי התקשורת רבי־העוצמה, ממליכי המלכים בפוליטיקה האמריקאית.

שתי התופעות, שבמבט ראשון נראות בלתי קשורות, מדגימות מצב זהה של קריסת הפוליטיקה הרגילה, הממסדית; זו שבנויה ממוסדות מפלגתיים ונשענת על גורמים מתווכים בין האזרחים ובין מקבלי ההחלטות. במקרה הבריטי הפוליטיקה הממסדית הובסה באמצעות תחייה מחדש של מנגנון ההכרעה העתיק - הדמוקרטיה הישירה. משאל עם שאיפשר למיליוני אנשים רגילים, "סתם אזרחים", לכתוב מחדש את ההיסטוריה, בלי מתווכים.

במקרה האמריקאי, כמו החלילן מהמלין, הטייקון מניו־יורק מצליח להשמיע מנגינה שערבה לאוזני ההמונים, בלי ששום גורם מתווך יוכל לחסום את אוזניהם. מגבר הקול הממסדי והתקשורתי, שפעם היה הכרחי להצלחה ושימש כפילטר, הפך להיות פריט ארכיוני.

על פניו זוהי דמוקרטיה במיטבה: העם אומר את דברו ישירות תוך התעלמות מרעשי הרקע של המערכת הפוליטית והתקשורתית. כיוון שהפוליטיקה הממסדית מאוסה בשחיתותה, והתקשורת ידועה בציניות שלה, בניית גשר ישיר בין האזרח לבין ההחלטה (באנגליה) או המנהיג (בארה"ב) היא עניין שיש לברך עליו. כך בפוליס היווני לפני אלפי שנים, מולדתה של הדמוקרטיה הישירה, וכך גם היום על גדות התמזה הלונדונית והפוטומק הוושינגטוני. ובכן, אין טעות גדולה מזו: עקיפת הממסדים מערערת את יציבות המערכת הפוליטית ומהווה פתח לטעויות הרות גורל.

הפוליטיקה "הרגילה", המיוזעת, תולדת הדמוקרטיה הייצוגית, היא מכשיר ויסות הכרחי לטיפול זהיר, מורכב, מוטה קונצנזוס, בקונפליקטים מסובכים. היא מאפשרת שיקול דעת ועסקות חבילה הממתנות את תחושת הרווח וההפסד של קבוצות שונות. החלטותיה מקבלות לגיטימציה רבה יותר מאשר הכרעה ישירה של רוב דחוק במשאל עם. הציבור הרחב אינו מיודע דיו, אינו מוכשר דיו ואינו פנוי דיו על מנת להכריע באופן מושכל בשאלות גדולות כמו היפרדות מהאיחוד האירופי. המענה לכך הוא הדמוקרטיה הייצוגית שמאפשרת לאזרחים לבחור את המחליטים הטובים ביותר עבורם.

מנגד, הפרטת הפוליטיקה, השלטת הריבונות העממית ותפקוד באמצעות דמוקרטיה ישירה הם מתכון בדוק לקבלת החלטות פופוליסטיות, להשתלטות של שיח דמגוגי ולפנייה שגויה לתהום בצמתים לאומיים. תהליך קבלת ההחלטות הופך לדיכוטומי, חד־ממדי ובלתי־רציונלי.

כך - מונעים משנאת זרים, רגשות לאומניים ופחדים קמאיים - בחרו הבריטים להצביע בדרך שמחקה, בן לילה, שלושה טריליון דולר משוק המניות העולמי, שחתכה כ־20% מהשווי המצרפי של הבנקים האירופיים, שהפילה את הליש"ט לשפל של 31 שנים. חמור מכך: הפרישה מוציאה מהבקבוק את השד הלאומי האירופי שהוחבא לאחר שהפך את אירופה לעיי חורבות במלחמת העולם השנייה. לאומנים מגוונים שונים - מלה־פן עד לפוטין - מחככים ידיים בהנאה. האש כבר מלחכת בשולי הגלימה. √

הכותב הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' למשפטים באוניברסיטת בר־אילן