משתתפים: אבא רונן (40), מהנדס בחברת היי־טק בהרצליה, אמא דקלה (38), מהנדסת בחברה בחיפה, הבנות שיר (12), תלמידת כיתה ו', ואגם (9), תלמידת כיתה ג', והבן שקד (6) שלומד בגן חובה.

הבית: דו־קומתי רחב ידיים בשכונת הווילות גבעת־עדן בזכרון־יעקב, ובו מטבח פתוח לסלון.

שיר: נולדה כפגה במשקל קילוגרם אחד, ועד לפני כשנה לא אהבה לאכול ועמדה על סף תת־משקל. "למרות הדאגה לא ניסינו לדחוף לה אוכל", מספרת דקלה. "רופא המשפחה הבטיח שיהיה בסדר, והקשבנו לו. כשהבנות היו בנות ארבע או חמש, נהגנו לקחת אותן לסיבובי נסיעה במכונית כדי שיאכלו. לשמחתנו, בשנה האחרונה התיאבון של שיר גדל מעט".

אגם: מתעמלת אמנותית באגודת הפועל זכרון־יעקב, ארבע פעמים בשבוע – ארבע שעות כל פעם. רונן מספר כי משטר המזון באגודה נוקשה. "נכון", מסכימה אגם. "פעם אחרי תחרות הבנות אכלו פיצה והמאמנות כעסו עליהן מאוד". דקלה מוסיפה שלא מכתיבים לבנות מה לאכול, אלא יותר מעבירים המלצות. "ממליצים להן להימנע מחטיפים, מפיצות ומבורקסים. בבוקר שלפני תחרות הם שולחים הודעת ווטסאפ ומבקשים שהבנות יאכלו ארוחת בוקר מזינה של ירקות וחלבונים. השבוע, בבוקר של תחרות, אחת החברות של אגם התקשרה ושאלה מה היא אוכלת. כשאגם ענתה לה שהיא אוכלת קורנפלקס, החברה אמרה לה שזה לא מזין. מבחינתנו, קורנפלקס מדגנים מלאים, ללא סוכר, הוא בהחלט טוב כארוחת בוקר".

בוקר: רונן יוצא כל יום ב־7:30, מפזר את הילדים וממשיך למקום עבודתו בחברת היי־טק בהרצליה. הוא לא מספיק לאכול כלום לפני שהוא יוצא, וכשהוא מגיע לעבודה הוא שותה קפה ומנשנש גרנולה. דקלה עובדת בחיפה בין 7:30 ל־16:30 ואוכלת סלט וגבינה בחדר האוכל.

שיר ואגם: "אנחנו לא אוכלות בבוקר", אומרת שיר. "שתינו שותות שוקו. לבית ספר אני לוקחת לפעמים יוגורט". דקלה מוסיפה שהיא מכינה להן כריכים, כל יום עם משהו אחר (גבינה למריחה, חומוס, טונה, גבינה צהובה). פעם בשבוע, ביום רביעי, מותר ממרח שוקולד. שקד שותה בבוקר משקה יוגורט ואוכל עוגה.

צהריים: רונן מקבל בעבודתו וואצ’רים למסעדות בהרצליה. שיר ואגם חוזרות מבית הספר ואוכלות בבית – פסטה בולונז או שניצל. "שתיהן מאוד בררניות", מספרת דקלה. "חוץ מהמנות האלה הן כמעט לא אוכלות כלום, וגם אותן הן לא אוכלות אם לא בושלו באותו רגע, או לפחות באותו יום. לפעמים אני מכינה להן את המנות בבוקר, לפני שאני יוצאת לעבודה". פעמיים בשבוע מגיעים סבתא וסבא ("פעם ההורים שלי ופעם של רונן") ומכינים לבנות על המקום את השניצל או הבולונז. על שניצלים מחוממים או קפואים הבנות לא מוכנות לשמוע.

לא נוגעות: שיר לא אוכלת דגים, ואגם לפעמים. ירקות מבושלים הן לא מוכנות לטעום, חוץ מקלחי תירס. גם קמח מלא ואורז מלא הן לא אוהבות.

מתוקים: "בימים שבהם אין אף אחד עם הבנות בבית בצהריים, הן כמעט לא נוגעות בצלחת", מתארת דקלה, "אלה הימים של חגיגות הממתקים, כי אחרי זמן קצר הן רעבות ומתחילות לנשנש חטיפים ושוקולד שיש בבית". רונן ממהר להדגיש כי לא מדובר בכמויות גדולות: "יש חטיפים ושוקולדים בארון למעלה, אבל הם יכולים להישאר שם אפילו שבועות".

שתייה מתוקה: "אין אצלנו. רק מים".

ארוחת ערב: בלי רונן, שחוזר מאוחר. דקלה מכינה למי שנמצא בבית חביתות, גבינות וסלט.

סלט: כל ילד אוכל ממנו את הירקות שהוא אוהב – שיר רק את העגבניות, אגם רק את הפלפל ושקד רק את המלפפון.

ספורט: רונן שוחה, דקלה משחקת כדורשת, שיר רוקדת ג'אז ושוחה, אגם מתעמלת ושקד שוחה, עושה קונג פו ומשחק כדורגל.

שורה תחתונה: "אנחנו מודאגים מהבררנות של הבנות ומהעובדה שהן אוכלות רק טרי", מסכם רונן, ודקלה מסכימה, "איך אפשר לחיות כשהמנה העיקרית שלך היא כמעט תמיד שניצל שטוגן עכשיו או פסטה בולונז?".