ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ורגס יוסה במזרח ירושלים. "בישראל, גיליתי דברים שלא ידעתי על עצמי"
    7 ימים • 29.06.2016
    שובר שתיקה
    חתן פרס נובל לספרות, מריו ורגס יוסה, ביקר בישראל ובשטחים וחזר מודאג: "מתעוררים פה ניצנים של רוח אנטי דמוקרטית". ראיון בלעדי
    אלעד זרט
    מריו ורגס יוסה (80), חתן פרס נובל ומגדולי סופריה של אמריקה הלטינית, יושב במערה בכפר הפלסטיני ג'ינבה, בדרום הר חברון. בחוץ מטייל רועה צאן עם כמה כבשים. יוסה, שהגיע לכפר אחרי ירידה בשביל עפר תלול, מבקר את תושביו שחיים במערה אחרי ש־15 מבתיהם נהרסו בפברואר האחרון, משהוכרזו "פולשים לשטח אש".

    "זה כבוד גדול שהגעת לכאן", אומר לורגס יוסה ראש המועצה, אבל הסופר הקשיש מחריש ומנסה רק להבין איך אפשר לחיות בתנאים כאלה. בכלל, בביקור הזה יוסה מעדיף לשתוק ולרשום ביומנו. זה אינו ביקורו הראשון בישראל, אבל הפעם הוא בא כדי לעבוד. יוסה הוא חלק מקבוצת סופרים בכירים מרחבי העולם, שהגיעו בהזמנת ארגון השמאל "שוברים שתיקה" לסיור בשטחים. התוצאה תהיה ספר מסות בעריכת הסופרים ובני הזוג איילת ולדמן וזוכה פרס פוליצר מייקל שייבון, שיציין 50 שנה לכיבוש ויראה אור ביוני 2017 בהוצאת "ספרי עליית הגג" הישראלית, ובמקביל בהוצאה האמריקאית "הארפר קולינס". בדומה לורגס יוסה, ביקרו כאן עוד כמה סופרים בולטים, בהם זוכת הפוליצר ג'רלדין ברוקס, דייב אגרס וקולם טובין.

    "לא היה לי ספק שאגיע", מסביר ורגס יוסה בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות". "לפני כמה שנים פגשתי את אנשי 'שוברים שתיקה' וכבר אז חשבתי שמה שהם עושים הוא חיוני והכרחי".

    הביקורת על "שוברים שתיקה" מתמקדת בעיקר בפעילות שלהם מחוץ לישראל. הטענה היא שזה מעודד ומחמש את תנועת הבי-די-אס וגופים אנטי־ציוניים אחרים.

    "זו המסורת הידועה של כל הדיקטטורות בעולם, להשתיק כל זכר לביקורת — חיצונית ופנימית. אל תשכח את הקומוניזם והפשיזם. ביקורת היא לא בגידה. מאז עלייתה של הממשלה הנוכחית — הריאקציונרית והקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל — מתקיים קמפיין תקשורתי ופוליטי מסיבי נגד מנהיגי 'שוברים שתיקה', שמבקש לקטלג אותם כבוגדים ולהוציא אותם מחוץ לחוק. ידוע שאנשים לא אוהבים ביקורת עצמית. אבל אני חושב שזה היה אחד הדברים הטובים בישראל. הביקורת העצמית הייתה תמיד נוכחת, ועכשיו זה משתנה. 'שוברים שתיקה' זה ארגון שחבריו מחוברים עמוק לישראל ועושים מה שהם עושים בשם הדמוקרטיה".

    מה דעתך על תנועת הבי-די-אס?

    "אני נגד חרם. תמיד טענתי שאני נגד ענישה קולקטיבית. אני לא מבין את זה ואני גם לא מבין במה זה תורם. במקרה של ישראל זה עוד יותר טיפשי, כי העולם האקדמי הישראלי מותח את הביקורת החריפה ביותר על מדיניות הממשלה. אם אתה מחרים אותם, אז אתה בעצם מפסיד את הביקורת שמגיעה מתוך ישראל. חרם תרבותי או אקדמי רק יעשה יותר רע לישראל ובכך הוא גם יזיק לפלסטינים".

    מה תגיד למי שיקרא לך ללכת למקומות אחרים, שבהם זכויות האדם מופרות לחלוטין, כמו צפון־קוריאה או סוריה?

    "אני כותב על מקומות שונים כל חיי. לא הלכתי לכתוב על העוולות בצפון־קוריאה, כי לא התקבלתי שם. אם הייתי מתקבל, הייתי נוסע וכותב על הדיכוי ועל המשטר האכזר. ישראל תמיד עניינה הרבה מאוד אנשים בכל רחבי העולם. בעולם הייתה הערצה לישראל ולדמוקרטיה שלה, לאופן שבו היא נולדה, צמחה והפכה לאחת המדינות המצליחות בעולם. ולצד זה יש שאיפה של ישראל שיראו אותה כדמוקרטיה ושיתייחסו אליה ככזו".

     

    הראיון המלא והבלעדי יחכה לכם ביום שישי במוסף "7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות