רשימת ספילברג

ההתבדלות הובילה את סטיבן לנעורים אומללים. בשנה האחרונה שלו בתיכון בסן חוזה, בדיוק כשהוריו התגרשו, הגיהינום הפך בלתי נסבל. בעטו בו בשיעורי התעמלות, היכו אותו במקלות, השליכו עליו מטבעות ותלמידים שעברו לידו השתעלו תוך סינון המלה ‘יהודי’. אמו הייתה צריכה לבוא לקחת את הבן המתבגר שלה מבית ספר כדי שלא ימשיכו להרביץ לו בדרך הביתה. הנקמה של ספילברג, חוץ מלהפוך בהמשך לאגדה בחייו, הייתה למרוח חמאת בוטנים על חלונות השכנים שהיו שרים להם, 'משפחת ספילברג הם יהודים מלוכלכים'.

לקח לספילברג הרבה שנים להבין ששום דבר מזה לא היה באשמתו. לקח לו עוד יותר זמן למצוא את האומץ להתמודד עם הסיפורים ששמע בבית על השואה. למשל, החברה הפסנתרנית של אמו, שהנאצים עלו לבמה באמצע הופעה ושברו לה את כל האצבעות. או עם הפעם הראשונה שבה נתקל במספרים כילד, כשניצול שואה הראה לו את הזרוע והסביר, 'זה ארבע, זה שש, זה שתיים'.

גם אחרי שהפך לבמאי הכי גדול בעולם, עברו שנים עד שספילברג הצליח להביא את עצמו לעשות את 'רשימת שינדלר', סרט שכל כך הפחיד אותו, עד שהוא ביקש מבני משפחה וחברים לא להגיד לו את דעתם. ואחרי שגם זה כבר היה מאחוריו ואפילו הביא לו אוסקר, לקח לספילברג עוד ארבע שנים לצאת מהטראומה שגרם לו אחד הסרטים החשובים בהיסטוריה של הוליווד, ושכמעט גמרה לו את הקריירה. גם היום, 23 שנה אחרי, לא קל לדבר איתו על 'רשימת שינדלר'. קשה עוד יותר כשנפגשים איתו בבוקר של פיגוע גדול בבריסל, והכל מתערבב אצלו.

"ימים כאלה משאירים אותי חסר אונים", הוא אומר עוד לפני שהוא מתיישב בכיסא, רזה ונסער, "כולנו מאוד פגיעים. זה ממש רצח עם ואני לא יכול לעכל את המציאות הזו, אבל אני רואה במקביל לרשע כמה טוב יוצא מאנשים ברגעים כאלה ואני חייב להיאחז בזה. כל אירוע כזה הורס אותי, זה מתחבר אצלי תמיד לקרן השואה שלי".

שהקמת מיד אחרי 'רשימת שינדלר'.

“שינדלר שינה אותי באופן עמוק, בזכותו נכנסתי לפילנתרופיה ולעיסוק במטרות יהודיות, אבל הוא לקח ממני המון. ייבש אותי לגמרי. הייתי עצוב מאוד והיה לי קשה לחזור לביים”.

וחזרת כי?

"כי על כל ‘רשימת שינדלר’ יש ‘אי.טי.’, סרט שגרם לי לרצות להיות אבא בפעם הראשונה בחיי. וכי זה מה שאני עושה, אני עושה קולנוע".