כן, בלי בתי

סמוך לשתיים לפנות בוקר לפני שבוע זה קרה: אשתי הודיעה שהצירים באים והילדה תגיח מבטנה תוך שבע דקות מקסימום, וכדאי שנגיע למיון מיד, ולחלופין שנמצא אסם ספון קש ובו צמד סוסים צונפים — שם אחמם סמרטוטים, כמו בסרטים. מובן שהלידה התעכבה קצת, משהו כמו 32 שעות, מה שלא הפריע לאשתי לשוב ולחשוב שיותר כואב מזה אין (הפתעה!) ולי לעמוד דרוך בסלון כצבי מאותגר מול פנסי רכבת או מול יולדת שמתקרבת בקולות נשיפה לפי שיטת למאז'.

ישבנו במכונית עם חשבונית. כלומר, החלטתי להכין חשבונית באמצע הלילה כי חששתי שאחרי הלידה אשכח. וכך נהגנו במהירות מופרזת ודרך שני רמזורים שייתכן שנצבעו אדום זמן קצר לפני כן, ונעצרנו בחריקת בלמים ליד תיבת דואר. החשבונית הזו הרי לא תשלח את עצמה (לא שיש סכנה שדואר ישראל יעשה כן).

ויהי ערב ויהי בוקר, חתכתי את חבל הטבור במו ידיי, מאושר עד השמיים באופן שווה מכך שאני אב לבת וגבר שלא מתעלף מדם. ואז טסו 4,380 הדקות הבאות כאירוע קולנועי פסיכדלי, עם ריצות הביתה לטפל באח הבכור ולהביא אספקה חיונית כגון "מרכך", ולמחלקת היולדות, ולתינוקייה, ול"שילב", ולמלונית, ולשטיפת המכוניות, ועם מצעד קרובי המשפחה — והנה כבר יוצאים הביתה. מאוד רציתי להיות שם, בחיים שלי, אבל הם נעו מהר מדי, ולא היה להם זמן לחכות לי.

ניסיתי לשוב ולעצור את העולם רק בלילה הראשון שלנו בבית. ישבתי בסלון עם בתי החדשה ונפעמתי לאט. ואז נפסקו השידורים הרגילים לטובת הדיווחים מאיסטנבול שבה התאהבתי לפני כ־20 שנה, שתושביה האדיבים הילכו עליי קסם ממש כשם שמאכליהם הנפלאים הילכו עליי חמישה קילוגרמים (אני מספר לכולם שהם מההיריון הראשון). באופן חשוד, חסרונם היחיד של הטורקים זהה לחסרונו הגדול של עמנו: מושלים בהם פוליטיקאים.

חיבקתי את בתי וכיביתי את הטלוויזיה, הרי לא מלאו לה אפילו שבוע ואפשר להרחיק ממנה, ולו לעוד רגע, את זוועות העולם המטורף הזה. ישבנו כך יחד בדממה, עד שהחלה לפעות ברעב, מבקשת חלב. רצתי לקרוא לאשתי וגיליתי שאני בכלל הולך, ייתכן שנתקלתי בטעות בשעת שינה. וידאתי שהכל מסתדר, כדי שבמקרה הצורך אשלוף פטמה, וחזרתי לטלוויזיה הארורה. תמונות הזוועה רצו בלופ.

יש אי שם, אולי, יקום מקביל, שבו המעשה האופטימי של הולדת תינוק נמצא בתואם עם עצם רצונו של העולם להסתובב קדימה, בחדווה, אל החיים. בעולמנו אין זה כך. ילדים נולדים פה לעומת הזוועות, כנגד האלימות, כמו חיילים של טוהר או תאי דם לבנים שמנסים להדוף זיהום בכוח מספרם בלבד. נשמות צעירות וטהורות שמובטח להן, מרגע לידתן, כיעור בלתי נדלה ואכזריות שאינה יודעת שובע.

דרך צלחה, סיון חירות שלנו. רדפי טוב וצדק, רחקי מרע, ושלחי את החשבוניות שלך בזמן. √