כבר לא טורקים את הדלת
הכשלים שהתגלו השבוע בנמל התעופה באיסטנבול יכולים לספק הרבה עבודה למומחי אבטחה ישראלים, בעיתונות הטורקית כותבים על הצורך במערכות "כיפת ברזל". מול ירי הרקטות מסוריה, והדיווחים על ביקור ראש המוסד באנקרה מרמזים על סיכוי לירח דבש מודיעיני אבל התלקחות בעזה עלולה להחזיר את הגלגל אחורה
אנשי דאעש שתיכננו את הפיגוע בנמל התעופה באיסטנבול פעלו בתחכום. אחד המחבלים הגיע לטרמינל כאזרח תמים, עבר בכניסה את בידוק הכבודה שנשא, נכנס לטרמינל, התחיל לצעוק - והתפוצץ. אנשים הגיבו בהתאם והחלה בריחה המונית מהטרמינל החוצה, דרך הפתחים. ואז, כאשר מסת הנמלטים התחברה למסה של הממתינים בתור לבידוק מחוץ לטרמינל, ריססו אותם המחבלים בקלצ'ניקובים והפעילו את המטענים.
מתכנני הפיגוע חשפו את החולייה החלשה במערך האבטחה הטורקי הכבד: נקודות הבידוק בכניסות לטרמינל. בגלל שיטת האבטחה, שרואה בכל הטרמינל "שטח נקי", מתחיל בידוק הכבודה בכניסות, וכך נוצרים תורים ארוכים עוד לפני הכניסה לטרמינל. זהו צוואר בקבוק המזמין פיגוע המוני גם מבלי להיכנס לתוך הטרמינל.
בנוסף, הטורקים מבססים את האבטחה יותר על אמצעים טכנולוגיים ופחות על מאבטחים סמויים ובלתי סמויים, המשוטטים בתוך הקהל מחוץ לטרמינל ובתוכו ומזהים התנהגות חשודה. אם יש גשר שעליו יכולות לצעוד מערכות הביטחון הישראלית והטורקית בניסיון לבנות אמון הדדי, הוא נמצא בדיוק בנקודה הזו, של ביטחון הפנים. חלק לא מבוטל ממדינות העולם המקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל מחליפות איתה ידע ורעיונות בנושאים כמו אבטחת מעברי גבול, אבטחת אישים, אבטחת מתקנים, שדות תעופה, רכבות וכו'. כאן לא נדרשת בהכרח חשיפה של סודות לאומיים. לישראל יש גם את הידע וגם את הציוד. שיתוף פעולה כזה יכול להיות אחד המבחנים הראשונים להסכם הטרי בין טורקיה וישראל.
בשנה האחרונה, מאז יולי 2015, ספגה טורקיה עשרה פיגועים גדולים במרכזים עירוניים. המחתרת הכורדית פועלת בעיקר נגד יעדים ביטחוניים ומוסדות שלטון (אם כי באפריל השנה היא פגעה במסגד בעיר בורסה). דאעש, שביצע את מרבית הפיגועים, בחר בעיקר במטרות סמליות, בתיירים ובאתרי תיירות כמו העיר העתיקה באיסטנבול. פיגוע בנמל התעופה הבינלאומי אטאטורק משתלב היטב במגמה הזו. בלי שיתופי פעולה מודיעיניים, הסיכוי שטורקיה תצליח להתמודד לבדה מול הגל הזה אינו גבוה. מה גם שבמקביל עסוקים הטורקים בלחימה היומיומית בכורדים ליד הגבול הסורי.
חברת אל על הפסיקה את טיסותיה לטורקיה לפני יותר מעשר שנים מסיבות ביטחוניות. הנימוק הרשמי להפסקת הטיסות היה החוק שהעביר המשטר האיסלאמיסטי ב־2004, שאסר על מאבטחים ממדינות זרות לשאת נשק על אדמת טורקיה. אלא שהפסקת הטיסות נבעה גם מהעובדה שכבר אז היו התרעות על פיגועים אפשריים נגד יעדים ישראליים. טיסות נידחו ועוכבו, המודיעין הטורקי החל להערים קשיים על גורמי האבטחה הישראליים, וצריך היה להתחכם ולהגיע לסידורים מיוחדים גם כדי לאבטח מוסדות ישראליים וגם כדי למזער את הסיכון באזורים שאליהם נהגו ישראלים להגיע לנופש. בסופו של דבר, אבטחת ישראלים השוהים בטורקיה הפכה תלויה לחלוטין ביכולות וברצון של המשטר הטורקי.
עליית דאעש ומלחמת האזרחים בסוריה החריפו עוד יותר את אזהרות המסע שהוצאו בישראל. ישראלים שנוסעים לטורקיה עושים זאת על אחריותם, שכן המשטר איפשר במשך שנים לפעילי דאעש להתמקם על אדמתה. עכשיו הוא מנסה ללקט אותם.
רעיונות ששווים מיליארדים
מאז אושרר שלשום ההסכם הישראלי־טורקי בקבינט, החל המרוץ לחידוש שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות. זה עניין של חודשים ספורים, אולי אפילו שבועות, עד שמנכ"ל משרד הביטחון יכנס את מקס"ם (הממונה על קשרי חוץ, סיוע ביטחוני ומלמ"ב) - הפורום המופקד על מדיניות יצוא הנשק - לדון בסוגיית היצוא הביטחוני לטורקיה. לוחות הזמנים לכינוס מקס"ם ייקבעו בהתאם למידת הלחץ שיפעילו התעשיות הביטחוניות בישראל, המבקשות לשוב ולפרוץ אל השוק הצבאי הטורקי שנגזל מהן בראשית העשור. השנתיים האחרונות היו חלשות יחסית לייצוא הביטחוני הישראלי, והתעשייה רעבה לחוזים. טילי אוויר־אוויר, מערכות לוחמה אלקטרונית, מכ"מים, מטוסים ללא טייס, הגנה אווירית, מערכות הגנה אקטיבית, מיגון, השבחת מטוסים וטנקים, מערכות שליטה ובקרה - את כל אלה כבר מכרנו לטורקים בעבר. אין ספק שנציגי התעשיות הביטחוניות יתחילו בקרוב מאוד לגשש בתוך טורקיה, לנסות לבחון את הצרכים, לרקום מחדש קשרים, לבדוק את השוק. או־אז הם ישובו הביתה ויפנו למשרד הביטחון עם רעיונות ששווים מילארדים.
מקס"ם הוא "מועצת החכמים" של משרד הביטחון לענייני כשרות היצוא הביטחוני. יושבים שם נציג של האגף המדיני־ביטחוני, הדואג לאינטרסים של מדינת ישראל במדינות כאלה ואחרות, נציג מלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון) - שתפקידו להגן על הסודות של הפרויקטים הנמכרים לעולם, נציג אפ"י (אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני) - הגוף האחראי על הרישוי והפיקוח בתחום, נציג סיב"ט (האגף לייצוא ביטחוני) - המטפל בצד השיווקי של יצוא הנשק לחו"ל ואחראי לרגולציה בין התעשיות הביטחוניות המתחרות זו בזו מול אותם לקוחות, היועץ המשפטי של משרד הביטחון ונציג מפא"ת - הגוף שאחראי על פיתוח אמצעי לחימה.
הסוגיה הראשונה שתעמוד על הפרק תהיה הגדרתה טורקיה כמדינה רוכשת נשק אחרי ההסכם. כבר לקראת סוף העשור הקודם נכנסה טורקיה להגדרה של מדינת "מיוחדת". כלומר - מדינה שמותר למכור לה ציוד בסיסי בלבד, בעיקר ציוד עזר לוגיסטי, אך לא אמצעי לחימה. זאת בניגוד למדינה "רגילה", שניתן למכור לה נשק ואמצעי לחימה. מרגע שהוגדרה טורקיה כמדינה "מיוחדת" הפסיקה ישראל את כל העסקאות הביטחוניות עימה. עסקת המל"טים, שבה היו מעורבות התעשייה האווירית וחברת אלביט, בוטלה, וכך גם עסקאות רגישות אחרות בתחומי המכ"מ, ציוד ללוחמה אלקטרונית וכו'. עסקת הנשק האחרונה שביצעה ישראל עם הטורקים הייתה באפריל 2010. זו הייתה בעצם השלמת חוזה של התעשייה הצבאית להשבחת 170 טנקים טורקיים, שנמשכה שמונה שנים. כבר בטקס שנערך בקו היצור הטורקי של הטנק, בעיר קייסרי, שררה אווירה של גירושים מכוערים. מאחורי הקלעים דרשו הטורקים שלא יונפו דגלי ישראל. מנכ"ל משרד הביטחון דאז, האלוף (מיל') אודי שני, התעקש - והדגלים הוחזרו. העמדת הפנים החגיגית נמשכה לאורך הטקס, אבל היה ברור שברגע שחוזרים הביתה נכנסת טורקיה באופן מעשי להגדרה של "מדינה אסורה". אמנם, מסיבות של תקינות פוליטית המשיכו להגדיר את טורקיה כ"מדינה מיוחדת", אבל התעשיות הביטחוניות לא קיבלו אישור להתקשר עם הטורקים באף תחום.
אם שר הביטחון אביגדור ליברמן מאמין בהסכם ורואה בשוק הטורקי הזדמנות יוצאת דופן, הוא יכול לפעול כדי להחזיר את טורקיה למעמד של מדינה "רגילה". השאלה היא אם רצונו לסייע לתעשיות הביטחוניות יגבר על עקרונותיו המדיניים. כך או כך, סביר להניח שטורקיה לא תקבל סיווג של "מדינה רגילה" לפחות בשנתיים הקרובות. הביורוקרטיה של משרדי הממשלה בכלל, ומשרד הביטחון בפרט, עובדת לאט. וממילא צריך זמן כדי לבנות אמון בין שתי המדינות. קודם ימונה נספח צבאי לשגרירות באנקרה, שיפעל, כך אפשר להניח, במקביל לגורמים נוספים של מערכות הביטחון הישראליות. אלה יצאו ויבואו במסדרונות המטכ"ל, משרד ההגנה והמודיעין הטורקי, יבדקו לאן נושבת הרוח ואם יש עם מי לעבוד. כל אותם בכירים בצמרת הביטחון הטורקית שהיו מוכרים בישראל עד 2008־2007 כבר לא שם. ארדואן סילק אותם. חלקם נשלחו לכלא באשמת בגידה, חלקם פוטרו ואחרים הוצאו לגמלאות. הנספח הצבאי האחרון של ישראל בטורקיה היה מדווח על ידידיו שנעלמו בזה אחר זה. כשכיבו את האור בנספחות הצבאית - אחרי פרשת המרמרה - כבר לא נשאר ברשימה הזו אף אחד.
פעם שררה אינטימיות יוצאת דופן בין זרועות האוויר, הים והיבשה הטורקיות והישראליות: תרגילים משותפים, טיסות בשמי שתי המדינות, צוללנים ישראליים במימי טורקיה, היכרות אישית קרובה בין קצינים, מה לא. גם בצבא היבשה עוד זוכרים את "יונת השלום" - תרגילי מפקדות אסטרטגיים בהשתתפות ישראל, טורקיה וירדן. התמרונים המשותפים יצרו שפה משותפת בין הצבאות. כל מפגש כזה נפתח בנגינת שלושת ההמנונים. האויב היה אמנם וירטואלי, והתרגיל עסק לכאורה בפעולה של כוחות צבאיים בחסות האו"ם, אבל לכולם היה ברור שזו רק ההתחלה. בישראל כבר התכוננו לשלב הבא: תרגיל שריון ישראלי־טורקי רחב היקף על אדמת אנטקיה שבדרום טורקיה, מול הגבול הסורי, כמה עשרות קילומטרים מהעיר חאלב. בזרוע היבשה כבר נערכו להעביר טנקים ישראליים לטורקיה לצורך התרגיל. ואז בא ארדואן וקילקל הכל.
מל"טים מול הכורדים
לצד חשיבותה הרבה של טורקיה למערכת הביטחון ולתעשיות הביטחוניות בישראל, את המשקל הכבד באמת ייחסו בישראל לממד המודיעיני, שהרי מדובר בשכנה של עיראק, סוריה ואיראן. אלא שעם מינויו ב־2010 של הקאן פידאן לראש המודיעין הטורקי הכללי, נגמרה החגיגה. פידאן, שאינו איש ביון, מונה לתפקיד בזכות קרבתו האישית לארדואן. ב־2013 אף פורסם בעיתונות האמריקאית שהמודיעין הכללי הטורקי MIT, בראשותו של פידאן, הסגיר לאיראנים סוכנים שעבדו עבור ישראל. אירוע כזה, שפירושו במילים פשוטות בגידה, פותח חשבון כואב בין ארגוני הביון. בעיתונות הטורקית פורסם כי ראש המוסד יוסי כהן ביקר לפני כשבועיים בטורקיה, אולי כדי לבדוק אם אפשר לתקן את מה שהטורקים קילקלו.
לא במקרה החליט ארדואן על סיום כהונתו של פידאן, שיישלח לגלות כשגריר טורקיה ביפן. סילוקו עשוי להביא למינוי איש מקצוע מתוך הביון הטורקי, שינסה לשפר את היחסים המודיעיניים עם ישראל נוכח האינטרסים המשותפים של שתי המדינות במרחב, בעיקר מול דאעש ומשטר אסד. אמנם, במערכת הביטחון בישראל יש כאלה שמטילים ספק באפשרות שארדואן יחדש את היחסים הביטחוניים, אך לחוקר חי איתן כהן ינרוג'ק - מומחה ליחסי ישראל־טורקיה במרכז משה דיין שבאוניברסיטת תל־אביב - יש דעה נחרצת בנושא. "ארדואן הוא אדם פרגמטי, ולא תהיה לו שום בעיה לנסות ולהפיק מן ההסכם החדש את המרב - הן במישור הדיפלומטי והן במישור הצבאי", אומר ינרוג'ק. הוא סבור כי ארדואן נערך לעידן שאחרי אובמה. "הידידות עם אובמה איפשרה לארדואן לנהל מדיניות אגרסיבית מול ישראל. בין אם טראמפ יהיה הנשיא הבא ובין אם תהיה זו הילארי קלינטון, היכולת שלו לפתוח דלתות בוושינגטון תיפגע. טון הדיבור ואופן הפעילות שלו מול ישראל צריכים להשתנות, כי בבית הלבן יישבו ידידים של ישראל".
ינרוג'ק מצביע על השיח הפנימי הן ברשתות חברתיות והן בתקשורת הממוסדת בטורקיה, העוסק בצורך המיידי של הצבא הטורקי במערכות נשק שניתן לרכוש בישראל. ערים ועיירות טורקיות סמוך לגבול סוריה סובלות מירי בלתי פוסק של רקטות המשוגרות על ידי דאעש, המורדים הסורים והכורדים. בעיר קיליס, למשל, נהרגו לאחרונה 21 אזרחים טורקים. אין שם מקלטים, אין אזעקות והאוכלוסייה בורחת. הרוסים, שהציבו סוללות טילי אס־400, רק ממתינים למטוס הטורקי הראשון שיחצה את הגבול עם סוריה, כך שחיל האוויר הטורקי לא יכול לסייע. עיקר הפעילות ההגנתית הטורקית הוא בירי ארטילריה לא מדויקת ולא אפקטיבית. העיתון הנפוץ "הרייט דיילי ניוז" כתב לאחרונה שיש מקום לפנות לישראל כדי לרכוש מערכות "כיפת ברזל" להתמודדות עם הרקטות.
הטורקים גם זקוקים באופן מיידי למל"טים לצורך המלחמה בכורדים. ישראל לא השלימה את אספקת ה"הרון" (המל"ט הכבד) לטורקיה, לפני שש שנים. ב־2013 נמנע מהם לרכוש את המל"ט האמריקאי "פרדטור", מחשש שימכרו סודות לאיראן. הטורקים ניסו לייצר מל"ט משל עצמם, "אנקה", אך הוא עדיין לא מבצעי. נסיונות של הטורקים לרכוש ציוד צבאי בסין - כולל מערכות הגנה נגד טילים בליסטיים - נתקלו בהתנגדות של נאט"ו, שטורקיה חברה בה. כדי להתמודד עם הטילים האיראניים, שיהאב 3, זקוקים הטורקים למערכת דוגמת ה"חץ". כך שהאופציות לשוק הישראלי רבות ומפתות. הטורקים יכולים לרכוש נשק גם בארה"ב. אבל לקנות מן האמריקאים פירושו להיות שבוי בידי הממשל. אתה לא יכול לשדרג, לתחזק או למכור. לכן הטורקים - כמו מדינות רבות אחרות בעולם - אוהבים את השוק הישראלי, הגמיש יותר.
המשט בדרך לאשדוד
בסוף השבוע יתחילו הטורקים להעמיס ציוד הומניטרי על הספינה הראשונה שתצא לכיוון נמל אשדוד. הטורקים רצו מצעד ניצחון ברצועה, ישראל ומצרים לא נתנו להם, והם יסתפקו בדגלים טורקיים על משאיות שיובילו ציוד לבתי חולים.
בישראל שתי גישות לגבי יחסי טורקיה־חמאס. האחת רואה בפתיחת מעברי הגבול מהלך חיובי וחיוני, שיאפשר הורדת לחצים הומניטריים בתוך הרצועה וירחיק את פרוץ העימות הבא. בדיונים שהתקיימו בין שרי הממשלה בסוגיית ההסכם הטורקי, דובר על כך שטורקיה תהווה מנוף לחץ נוסף על החמאס. מה שעשוי לצנן את רצונו של החמאס הצבאי בעימות, ולספק לישראל צינור העברת מסרים לחמאס כדי למנוע אי־הבנות.
בצבא, לעומת זאת, כמו בכל קיץ, נערכים לאפשרות שהגבול עם עזה יבער מחדש. זה יכול להתרחש נוכח התסכול מההסכם עם טורקיה, שלא הביא להסרת המצור, כמו גם רצונו של חמאס הצבאי לממש את יכולותיו עוד לפני פריצת הדרך הטכנולוגית של ישראל שתעקר את איום המנהרות. ובעיקר, בגלל לחצים פנימיים, כלכליים והומניטריים. אם יתלקח עימות צבאי עם ישראל כשהטורקים מבססים נוכחות מסיבית ברצועה, אם חומרי הנפץ שייפלו על עזה יפגעו בתשתיות שהם מתכננים להקים שם ויגבו את חייהם של רופאים, מהנדסים ויזמים טורקים, הקרע עם אנקרה כבר יהיה ללא תקנה. ¿
לפנייה לכתב/ת 
