כך נראית קומדיה של טעויות במהלך טיש חסידי בליל שבת בצפת. לירון אוחזת באדיקות בבקבוק, עוברת בין היושבים סביב השולחן ומוזגת מהקברנה סובניון לכוסיות היין. לירון לא מרפה מהבקבוק ולו לרגע כדי שאסמה חלילה לא תיגע בו, מה שיהפוך את המשקה ליין נסך – יין שנוכרי שתה ממנו. אסמה, מצידה, מודעת לסכנה ועושה כל מאמץ כדי להתרחק מהנוזל האסור על פי אמונתה. לצידה של לירון יושבת לביניה, בחורה מאוסטריה, גויה למהדרין. לירון מפקירה לידה את היין לרגע: מרוב שחששה לקרב את הבקבוק למוסלמית, שכחה שהסכנה ליין אורבת גם מצד הנוצרייה.
צילום: איתן אלחדז - צלם טקסים
כששאלתי את לירון אם ראוי להגיש יין לשולחן שלידו יושבת מוסלמית אדוקה, ענתה: "שתסתדר. זו בעיה שלה. גם אני הייתי צריכה להסתדר עם אוכל לא כשר כשהתארחנו בדיר אל־אסד".
כששאלתי את אסמה איך היא מתמודדת עם היין שעל השולחן, פניה מבעד לרעלה לבשו עננה. "אצלנו, מי שיושב ליד שולחן עם יין, גם אם הוא לא נוגע בו, זה כאילו שהוא שתה אותו. אני לא יודעת מה לעשות, אבל אני חושבת כל הזמן על אללה", היא נושאת עיניים למעלה.
מה עושות יהודייה, מוסלמית ונוצרייה יחד, לא ככוכבות של בדיחה טובה, אלא ליד שולחן אחד בטיש חסידי? את השאלה הזו יש להפנות למי שהגה את הרעיון – אדם מילבואר (23), בן למשפחה חילונית מרמת אביב, שאחרי שסיים את הצבא החליט שהודו לא מעניינת אותו. הטריד אותו משהו אחר לגמרי. "פתאום הבנתי שלמרות שסיימתי את כור ההיתוך הצבאי, אני לגמרי לא מכיר את החברה הישראלית", הוא אומר. "הבנתי שצריך ליזום מסע לתוך החברה הישראלית כדי ללמוד אותה לעומק. חיפשתי חברים למסע, כאלה שיגיעו מאוכלוסיות שונות".
מי שסייע לו להפוך את הרעיון למעשה הוא ירון קנר (48), בעבר עיתונאי ובהווה עורך דין ויזם חברתי. בתקופה שהכיר את מילבואר, ייסד את מרכז הִנם לסובלנות חברתית, "מתוך הבנה שזה מה שהמציאות הישראלית השסועה זקוקה לו". לדבריו. אחרי שמילבואר וקנר נפגשו במקרה, והרעיון התחבר לפלטפורמה, נולד הפרויקט "אחי ישראלי", שבמסגרתו יוצאת קבוצה מגוונת של צעירים ישראלים למסע בארץ שכולל ארבע תחנות. בכל אחת מהן הם חיים במשך שלושה־ארבעה שבועות, שבמהלכם הם לומדים את התרבות, את ההיסטוריה ואת הקשיים של המקום. בימי חול לנים משתתפי הפרויקט באכסניות ובבתי הארחה, אבל בשבתות הם מתארחים בבתים פרטיים, וכך נוצרים מפגשים אנושיים נטולי תיווך.
"המטרה שלנו היא לא לנסות לטשטש זהויות", אומר קנר. "להפך: המפגש מחדד את ההבדלים כשנוצרות דילמות אמיתיות כמו סביב הגשת יין למוסלמים או בעיות כשרות ליהודים דתיים. רק כך לומדים להכיר באמת את האחר, ובהמשך לכבד אותו".
התחנה הראשונה של המסע היא העיר צפת, שבה זוכים הצעירים להיכרות מעמיקה עם החברה החרדית. התחנה השנייה – היישוב עפרה, החושף אותם לעולם ההתנחלויות והחברה הדתית־לאומית. תחנה שלישית היא הכפר דיר אל־אסד, ובו הם לומדים את החברה הערבית. והתחנה האחרונה: מרכז קליטה קריית משה ברחובות, שבו נוצר מפגש עם החברה האתיופית.
מחזור א', שסיים את המסע לפני שלושה חודשים, כלל שמונה צעירים ובהם ערבי, דרוזית, מתנחלת, דתייה ועולה חדשה. מחזור ב', גם הוא ערב רב של ישראליוּת, ובו 15 משתתפים, יצא לדרך לפני כחודש, ובמהלכו כבר נערכו סיור בדיר אל־אסד וקבלת שבת בצפת. בשני האירועים נטלו חלק גם בוגרי מחזור א', ואיתם אנשי מרכז הִנם וצוות ההיגוי של הפרויקט שכולל את נציגי הקהילות המארחות.
לשבור את תקרת הזכוכית
הביקור בדיר אל־אסד מתחיל בסיור שמנחה לאפז אסדי, מנהל מחלקת הנוער במועצה המקומית של היישוב וחבר צוות ההיגוי של "אחי ישראלי". על הר חלוץ הצופה אל בקעת בית כרם, שזורחת בירוק ובצהוב קיציים, מדבר אסדי על מנהגי הכפר, על יחסי השכנות עם כרמיאל ועל מצוקת הדיור במגזר הערבי. לא היה לו קל למצוא ביישוב צעירים שישתתפו בפרויקט – בוודאי לא בקרב המוסלמים האדוקים, וכמובן לא בין הצעירות.
"מאוד רציתי להשתתף במחזור הראשון", מספרת אסמה אסדי, קרובת משפחה שלו, שעושה עכשיו שירות לאומי, "אבל אבא שלי לא הסכים בשום אופן. זה לא מקובל אצלנו שבנות ייצאו מחוץ לכפר ויישנו במקום זר".
"בזמנו הגענו לכפר כדי לדבר על ליבו של אביה", מספר קנר. "הוא חשש לאפשר לה להשתתף בפרויקט. מה שהפחיד אותו זה לא המגורים בהתנחלות, אלא דווקא השהות בצפת. הוא אמר לנו שזו עיר גזענית, ומישהו עוד עלול לפגוע באסמה. לא הצלחנו לשכנע אותו, ובסופו של דבר הצטרף למחזור הראשון רק בחור ערבי אחד, מהכפר מזרעה. אחרי שהמחזור התארח בדיר אל־אסד, ואביה של אסמה פגש את החבר'ה, הרצה להם ואפילו לקח אותם לסיור במסגד – הוא שינה את דעתו".
עם סיום המסע של מחזור א' הוזמנו משתתפי הפרויקט והמשפחות המארחות לבית הנשיא. משפחתה של אסמה אסדי הוזמנה גם היא, כמי שלקחה חלק באירוח, ובמהלך הביקור שם לחש האב לאוזנה של בתו שהוא מסכים שתהיה חלק מהמחזור הבא. הבת קפצה מאושר. זה היה עבורה גם ניצחון אישי וגם שבירה של עוד תקרת זכוכית של צעירה מוסלמית.
הדילמות והקשיים של האישה הערבייה מקבלים ביטוי בסיור בכפר. היפא אסדי, מי שהפכה לסמל מקומי למנהיגות נשית כשיזמה הקמת מועצת נשים ביישוב, מרצה על הנושא בפני האורחים. אחרי הדיבורים כולם מפשילים שרוולים ופוצחים בבישול ארוחה בחצר של משפחת ראשיד: לצד סלטים עשירים, שכוללים גם צמחי תבלין שנקטפים ישר מהשדה, מוגשת קדירת אורז עם צנוברים ובשר, וכמובן קובה. לטובת היהודים הדתיים שבחבורה, כל המצרכים הם כשרים, והמטעמים עצמם מתבשלים בסירים חדשים שזה עתה הוצאו מהניילונים.
עבור חלק מהדתיים רמת הכשרות הזו מספקת, והם מתענגים על האוכל ומלקקים אצבעות. לעומתם, לירון ואוריה, שחוששים לאכול ארוחה שבושלה בלי משגיח כשרות צמוד, נותרים רעבים. אחרי האוכל מגבירים את המוזיקה, ועל רקע הסלסולים פוצחים כולם בריקוד דבקה סוער, כשאסמה אסדי מלמדת את הצעדים.
כמה שעות אחר כך, עם רדת החשכה, רוקדים שוב, הפעם ריקוד חסידי לצלילי הניגון "לכה דודי" בבית הכנסת של מרכז חב"ד בצפת. גם אסמה אסדי, עם רעלה על שערותיה וצווארה, השתתפה בריקוד, אבל כשהחלה התפילה, בחרה לצאת מבית הכנסת.
מי שהתחברה במיוחד לתפילה של קבלת השבת, זו שנחצבה מתוך אבניה ונופיה של צפת על ידי מקובלי העיר אי שם במאה ה־16, היא נאסרין אבו־עסלי, דרוזית בת 21 מבית ג'אן, שהחליטה לקחת פסק זמן מלימודי הרפואה והשתתפה במחזור א' של הפרויקט.
"מאוד אהבתי את קבלת השבת ובמיוחד את השיר 'שלום עליכם, מלאכי השלום', לפני הסעודה", היא אומרת. "כשהיינו בדיר אל־אסד העברנו פעילות לילדים, והחלטתי לתרגם לערבית את השיר הזה וללמד את הילדים לשיר אותו. הסברתי להם למה במדינה שבה הם חיים, יום השבת הוא יום חופשי. כשהיינו בעפרה, העברתי פעולה בבני עקיבא יחד עם ראני, הבחור הערבי. דיברנו איתם על החברה הערבית. המפגשים הללו חוללו בי שינוי וגרמו לי להבין שאני רוצה לעסוק בעשייה חברתית ולא ברפואה".
הדוכן המעצבן מול הבית
במהלך סעודת השבת אבו־עסלי מפתיעה: אחרי דברי תורה של המארחים החב"דניקים, גם לה יש מה לומר. היא מדברת על פרשת השבוע ועל המשמעות האישית והכללית של הליכה ארוכה במדבר שומם. יעקב לייטר, חבר ועדת ההיגוי של הפרויקט, חסיד חב"ד ואחד הפעילים במרכז הרוחני המקומי אסנט, מהנהן בראשו במהלך דבריה. אחר כך הוא יודה כי האירוח של קבוצה שבה משתתפים גם לא יהודים, אינו קל עבורו.
"היה לנו ויכוח נוקב על זה במרכז. אנחנו מקבלים כל יהודי באשר הוא, אבל מה לנו ולגויים? לחב"ד יש מחלקה מיוחדת שמקדמת הפצה של שבע מצוות בני נוח לגויים, אבל אצלנו אין דבר כזה. בסופו של דבר החלטנו ללכת על זה. ועדיין, לא לכולם כאן זה קל".
הקשר שלכם לפרויקט הוא חד־צדדי. זה יפה שאתם פותחים את המקום לכולם, אבל למה אתם לא באים להכיר מקומות אחרים? למה לא באת לדיר אל־אסד? למה אין בקבוצה צעירים חרדים?
"כדי לענות על השאלות הללו צריך להכיר את החברה החרדית. אני חרדי ולכן אני בהכרח מתבדל. חרדיות זו התבדלות. לא הגעתי לדיר אל־אסד כי זה לא מתאים; גם לא יכולתי לסמוך על הכשרות שם. אין צעירים חרדים שישתתפו בתוכנית, כי איזה חרדי ייקח חלק בקבוצה מעורבת שחיה יחד? אני אמנם חלק מוועדת ההיגוי של הפרויקט, אבל אני ממש לא תומך בכל התוכנית, ובטח שלא אעודד צעירים חרדים להשתתף בה. למרות שאני בדלן, בבית של אדם מילבואר ברמת אביב כן ביקרתי. אני כן מוכן לצאת קצת מד' אמותיי".
"כשיעקב ביקר בבית שלי, התברר שהוא גר בעבר שנה שלמה ממש מולי", מספר מילבואר. "מול הבית שלי יש בית חב"ד, והאנשים שם תמיד עומדים בחוץ ומנסים לעודד אנשים להניח תפילין. זה תמיד שיגע אותי. מה הם רוצים מהחיים שלנו? זה היה אחד הדברים שהדליקו לי בראש את הרעיון של הפרויקט. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שכל ההיכרות שלי עם החברה החרדית תסתכם בדוכן המעצבן מול הבית שלי. מה שהכי מצחיק הוא שמי שעמד בדוכן הוא בטח יעקב. בכל מקרה, ברור שלחרדים קשה להשתתף בפרויקט. הבדלנות היא חלק מהזהות שלהם".
גם ירון קנר מודה שקשה מאוד להביא לפרויקט צעירים חרדים. "אנחנו עובדים כעת על הקמה של מכינה קדם־צבאית במתכונת של הפרויקט, מכינה שתהיה גם הטרוגנית וגם נודדת. הצלחנו למצוא כמה צעירים חרדים שישתתפו חלקית בלימודי המכינה, בלי שינה. במקביל, אנחנו רוצים לקחת את הרעיון של 'אחי ישראלי' ולהפיץ אותו בפלטפורמות שונות. למשל, טיולים שנתיים או סיורי עובדים, שיכללו ביקור גם בדיר אל־אסד וגם בצפת. אנחנו מפתחים גם מודל חדש של שירות לאומי בלוד, שבו ישתתפו בנות דתיות, ערביות, אתיופיות וחילוניות".
לישון לבד בכפר ערבי
עד כמה משפיע המסע על הצעירים? השאלה הזו נידונה רבות במהלך השבת בצפת. את התשובה הנחרצת ביותר מספקת גליה גלוברמן, שעלתה לארץ לבד מקוסטה־ריקה, התגייסה כחיילת בודדה לצה"ל, ולקראת השחרור נרשמה ללימודים באוניברסיטה בארצות־הברית. יומיים אחרי שהזדכתה על המדים, הצטרפה ל"אחי ישראלי", והתוכניות שלה השתנו.
"לפני המסע לא היה לי ברור אם אני רוצה לעשות עלייה. במהלך השירות בצה"ל הייתי כל הזמן בסביבה של עולים חדשים, אבל במסע פגשתי ישראלים והצלחתי לאט־לאט לראות את עצמי כישראלית. בסופו של דבר, בעקבות הפרויקט נרשמתי ללימודים בארץ, והיום אני שוב במסע, הפעם כרכזת הפעילות של מחזור ב'. בקיצור, הפרויקט השתלט לי עם החיים".
אבל גם בלי שינוי דרסטי במסלול החיים, הפרויקט משפיע על המשתתפים. "אחרי 'אחי ישראלי' יצאתי לעשות את 'שביל ישראל'", מספרת שיר שפרן, בת 23 מתל־אביב. "באחד הערבים צעדתי לבד על חוף הים בחיפה והתחלתי לחפש מקום לישון בלילה. החוף היה מקסים, והמקום הכי קרוב היה כפר הדייגים של ג'סר א־זרקא. אחרי שחייתי חודש בדיר אל־אסד ופגשתי מקרוב את הכנסת האורחים הנהדרת במגזר הערבי – שהלוואי שנלמד רק מעט ממנה – החלטתי שאני רוצה לישון שם. פגשתי על החוף שני דייגים מהכפר ושאלתי אותם איפה אוכל לישון. הם הפנו אותי לבית שמארח, ובאמת אירחו אותי בשמחה רבה. לפני הפרויקט לא הייתי מעלה על דעתי לישון בכפר ערבי לבד, אבל עכשיו זה היה הכי טבעי שבעולם".
לרותם שרביט לא היה טבעי להצטרף לפרויקט. אחרי הצבא העדיפה לנדוד רחוק, להתנדב ולטייל שנה באתיופיה ואחר כך לטייל גם בהודו. "במהלך השהות שלי באתיופיה ובהודו הכרתי לעומק את התרבויות שם. כמעט שלא ישנתי בבתי מלון: העדפתי להתארח בבתים פרטיים כדי להכיר באמת את התרבות. כשחזרתי לארץ, אמרתי לעצמי שאני מכירה מעולה את החיים במדינות רחוקות, אבל אין לי מושג מה קורה בכפר או בהתנחלות שלידי, כאן בארץ. כששמעתי על הפרויקט, הבנתי מיד שזה בדיוק מה שאני מחפשת".
חן קיסו מאשקלון ויתרה על אתיופיה והודו והצטרפה לפרויקט יומיים אחרי שחרורה מצה"ל. "הרעיון מאוד עניין אותי, אבל נרתעתי מהעובדה שהמסע מתחיל כאן, בצפת. שירתתי יותר משנתיים בבסיס סמוך, וכל מה שידעתי על צפת זה איפה הפיצרייה. חוץ מפעם אחת לא פגשתי בכלל חרדים. הפעם היחידה שכן פגשתי הייתה כשהייתי בשמירה בכניסה לבסיס, והגיע אוטובוס עם צעירים חרדים, כנראה לא מצפת, שהתחילו לקלל ולזרוק אבנים.
"מה עשיתי? הורדתי את הקסדה מהראש, וכשהם ראו שאני אישה, הם ברחו מיד", אומרת קיסו ומתגלגלת מצחוק. "אחרי חודש בצפת במסגרת הפרויקט השתנה לגמרי היחס שלי לעיר ולחברה החרדית. אני מאוד מקווה שזה יהיה כך גם במקומות האחרים שנגיע אליהם".
התחנה הבאה של המשתתפים היא ההתנחלות עפרה. היישוב כבר אירח בשלום את ראני, הצעיר הערבי ממזרעה שהשתתף במחזור הראשון, אבל כיצד יארח את אסמה אסדי עם החזות המוסלמית הבולטת, ועוד בעיצומו של הרמדאן? כדי להכין את ההתנחלות למפגש ולמנוע תקריות מביכות, נכתבה בדף המידע היישובי הודעה מיוחדת: "ביום שני הקרוב יגיע המחזור השני של פרויקט 'אחי ישראלי' ליישוב. כמו בפעם הקודמת, הקבוצה כוללת נציגים מגוונים ושונים בחברה הישראלית, כולל בחור ובחורה ערבים (הבחורה לבושה בלבוש מסורתי)". בהודעה גם הובטח שהאירוח מתואם עם מחלקת הביטחון של היישוב.
לא מעט גבות הורמו בעפרה לנוכח הצעירה הרעולה המסתובבת בשבילי היישוב, אבל גם מי שהוטרד מהעניין, הקפיד להתייחס אל האורחת בכבוד, לפחות מול פניה. מאחורי גבה היו שמחו על הרעיון לארח ערבים. אסדי עצמה התלהבה מכמות האנשים דוברי הערבית שפגשה שם. "בכל מקום שהלכנו, בהרבה בתים שביקרנו, דיברו איתנו בערבית", סיפרה. "זה הפתיע אותי".
את השבת בילתה בבית משפחת פריד. "זו לא הייתה שבת פשוטה", מספר יקי פריד, "אבל היה מיוחד ומרגש". פריד, איש מודיעין בדימוס, הוא דובר ערבית רהוטה, כך שהקושי לא נבע ממחסום השפה. "אסמה צמה את הרמדאן, והשבת שלנו היא סביב אוכל. נוצר מצב מסובך, אבל צלחנו את זה די יפה. בקבלת השבת, אחרי שאשתי הדליקה נרות, היא שברה את הצום והצטרפה אלינו לסעודת ליל שבת. למחרת היא קמה לפנות בוקר לארוחת הסחור שלפני הצום ואכלה כמה תמרים ועוגה. כשאכלנו את סעודת השבת בצהריים היא נשארה בחדר, אבל הצטרפה לשולחן אחרי האוכל, ובמוצאי שבת עשינו טקס הבדלה יחד עם אפטאר של שבירת הצום, וזה כבר היה מרגש".
פריד העלה תמונה מהאירוע לעמוד הפייסבוק שלו, וזו זכתה לפרסום בתקשורת בערב הסעודית.
"אני מאוד מאמין ביצירת מפגשים בין קהלים שונים ומאוד תומך בפרויקט הזה", אומר שי בן־יוסף, יו"ר מזכירות עפרה וחבר ועדת ההיגוי של "אחי ישראלי", שאירח בביתו את בילאל, צעיר מוסלמי מדיר אל־אסד. "קיבלתי שיחת טלפון מתושב שלא אהב את הרעיון, אבל זה לא הטריד אותי. אני מאמין שדווקא המתנחלים צריכים להיות גשר לשכנות טובה ולשלום. אירוח הפרויקט הזה חשוב לנו כיישוב, אבל אני גם מאמין שהיכרות אמיתית של גוני החברה הישראלית חשובה לכל צעיר.
"אדם לא יכול לבנות לעצמו זהות בלי להכיר את המציאות שבה הוא חי. לפני 30 שנה לא היה מקובל לצאת לטיול בחו"ל אחרי הצבא, והיום אין צעיר ישראלי שלא עושה את זה. אני מאמין שכמו שטיול תרמילאים הפך לשלב הכרחי עבור צעירים, כך גם מסע בסגנון של 'אחי ישראלי' יהפוך תוך כמה שנים לטרנד שאף אחד לא יסכים לוותר עליו". ¿
