כמה עצוב להיווכח, שבפסיפס המדמם של חיינו בארץ ישראל אין גבול. פשוט אין.

הלל יפה אריאל, ילדה בת 13, "נסיכה" כדברי אמה, נדקרה למוות במיטתה, בשנת הבוקר השלווה שלה. לרגע קיוויתי שנשמתה פרחה מגופה כבר בדקירה הראשונה ובכך חסכה ממנה את כאב הדקירות הנוספות, אבל אפילו העונג של מוות מהיר וקל לא נפל בחיקה.

אני רואה מול עיניי את הלל ביום רביעי בערב, בהופעת הסיום של להקת המחול. 150 בנות עלו לבמה בתום חודשים ארוכים של חזרות. מרגע שהמוזיקה החלה להתנגן שכחו כולן את כאבי הגב והרגליים והיבלות. המצלמה תיעדה את תנועותיה האציליות מבלי לדעת שזה יהיה הריקוד האחרון. אני רואה אותה מחייכת בעיניים בורקות. אפילו את הזיעה שעלתה ממנה אני מסוגלת לנשום.

בתום המופע, אני ממשיכה לדמיין, היא חוותה סוג של נפילת מתח. הרוח פרחה ממפרשיה. ייתכן שרק מאוחר בלילה, כשנכנסה לחדר המשותף לה ולשתי אחיותיה הקטנות, חזר אליה הכאב בגב או בעורף ויבלות הרגליים החלו לצרוב. מה הפלא שאתמול בבוקר היא התקשתה להתעורר? מגיע לה לנמנם בבוקר שאחרי. היא עבדה קשה. שתי אחיותיה הקטנות יצאו מהבית ואילו היא, שרק רצתה לרקוד, ביקשה לישון.

רותי, נעמה ודפנה ודאי קיבלו בחיבוק אימהי את הלל, בת 13 לנצח, שכל החיים היו לפניה. בדמיוני הן מטיילות יד ביד בשבילי גן העדן שאליו כבר נקבצו ובאו יותר מדי נשמות בגלל חטאן — עובדת היותן יהודיות וישראליות.