הם התקשו להסתיר את ההתרגשות. שניהם כבר עברו הרבה בחיים, אבל לרגע הזה של האיחוד אחרי כל כך הרבה שנים הייתה משמעות מיוחדת עבורם. 37 שנים עברו מאז שנפגשו בפעם האחרונה. מאז הלילה הקשה ההוא בלבנון, שבו איבד לוחם סיירת גולני, עדי דויטש, את רגלו. פרופ' משה סלעי, אז רופא החטיבה, הורה להזעיק מסוק ולפנות את דויטש בדחיפות לבית החולים רמב"ם בחיפה. ההחלטה הזו, אומר דויטש בהתרגשות, הצילה את חייו.
37 שנים הם לא היו בקשר, עד שלפני כחודש נתקל פרופ' סלעי במוסף המיוחד של "24 שעות", שהפגיש ספורטאים מובילים עם ספורטאים בעלי מוגבלויות. דויטש, שגומע בשנים האחרונות טריאתלונים למרות שאיבד רגל, השתתף בפרויקט, והכתבה ב"ידיעות אחרונות" הזכירה לפרופסור נשכחות. "התחלתי לקרוא את הכתבה ולפתע ירד לי האסימון", מספר סלעי לדויטש. "אמרתי לעצמי, רגע, זה היה בשנת 79', בליטני, אז זה אני. אמרתי, נרים טלפון לשאול מה שלום הג'ינג'י? פניתי ליוזם הפרויקט, העיתונאי יהודה שוחט, וביקשתי לאתר אותך".
הפעם האחרונה שסלעי ודויטש התראו הייתה כשדויטש עדיין היה מאושפז במחלקת השיקום בבית החולים תל השומר. "יומיים לאחר התקרית הגעתי לבית החולים רמב"ם כדי לבדוק מה שלום הפצוע", מספר סלעי, "וכמה ימים לאחר מכן התראינו כשהיית בשיקום בתל השומר. מאז, בעצם, לא נפגשנו".
מיד לאחר החיבוקים חזרו השניים ללילה ההוא בלבנון, זוכרים כמעט כל פרט ממנו. "לאחר הפציעה כולם שאלו אותי אם אני זוכר את הרופא שטיפל בי, אבל לא זכרתי את מושיק", אומר דויטש. "הוא היה 'הדוקטור', לא היה לו שם — 'הדוקטור' שליווה את היחידה. אמנם לא זכרתי את הפנים, אבל זכרתי את הסיטואציה בשטח ואת קולו של משה נותן הנחיות זריזות ואסרטיביות לפנות אותי.
"הדוקטור היה לפניי בשיירה, וכשהמוקש התפוצץ ונפלתי על הגב, היה קפל קרקע שהדף את הרסיסים אל הגב של משה. למרות שנפצע, אני זוכר שמשה צעק, 'תשימו מהר חוסם עורקים, חייבים לפנות אותו במסוק'. הצלילים האלה נשארו חקוקים בזיכרוני למרות המורפיום שהוא נתן לי. את 40 דקות הטיסה לרמב"ם אפילו לא זכרתי".
"המורפיום היה טוב"
סלעי מקשיב לדויטש ומהנהן בהסכמה. "מאחוריך הלך אילן כהן, שלימים הפך להיות המנכ"ל של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון", מספר הרופא. "להיות בשדה מוקשים זה פחד מוות תרתי משמע. הלכנו עם סנדלי חבלה, שאלו למעשה שני דיקטים עם קלקר, ואתה אמור להאמין שזה מה שיציל אותך כשתדרוך על מוקש. אלו דברים שלא אשכח בחיים.
"אתה צריך לדאוג גם לעצמך וגם לפצוע. זאת עבודה מאוד קשה. אתה עם 30 קילו של ציוד עליך, רסיסים בגב, השטח מלוכלך, ואתה צריך לטפל ולבדוק שאין לו דימום ולהוציא אותו לשטח סטרילי. פציעות של קטיעה כואבות נורא, אז תוך כדי צריך כמובן לתת זריקת מורפיום". "זה היה טוב המורפיום הזה", אומר דויטש ושניהם צוחקים.
רק לפני כמה חודשים התברר לדויטש כי רק בזכות עקשנותו של פרופ' סלעי הוחלט להכניס מסוק לשטח לבנון — מה שהוביל לפינוי מהיר שלו ולשיפור במצבו. "לא מזמן דיברתי עם גיורא ענבר (תא"ל במיל' ובעבר מפקד סיירת גולני — ר"ר), שהוביל את הצוות. הוא אמר לי שאני חייב לך את העובדה שניצלתי. גם לגיורא אני כנראה חייב.
"אני אמנם זוכר את הטרטור בקשר, אבל גיורא מספר שהייתה התלבטות גדולה האם להכניס מסוק או לא. הייתה סוג של הפסקת אש, והטייסים לא כל כך רצו להיכנס. פחדו שתיפתח אש. גיורא אומר שההתעקשות שלך להכניס מסוק הפכה לי את הפציעה לקטיעה מתחת לברך, שזה עולם אחר לגמרי. אמרת שאם לא יחלצו אותי תוך פרק זמן סביר, יכול להיות שהקטיעה תהיה מעל לברך, ואז איכות החיים שלי תהיה שונה לחלוטין. היום שנינו יודעים שאתה יכול לנהל שגרת חיים רגילה ונפלאה עם קטיעה מתחת לברך, ואני עדות טובה לכך. אני חייב להגיד לך שאפו גם על ההחלטה וגם על ההתעקשות".
סלעי מביט בדויטש, נרגש לא פחות, ומאשר את הדברים. "אני אספר לך יותר מזה, אם גיורא לא סיפר לך עד היום", הוא אומר. "בזמנו יאנוש (אלוף אביגדור בן גל — ר"ר), שהיה אלוף הפיקוד, לא רצה להכניס מסוקים לשטח. אסור היה. אמרתי לגיורא בשטח, 'תגיד ליאנוש שהפינוי שלך במסוק ולא ברגל יעשה את ההבדל. אני זוכר את זה כאילו זה קרה עכשיו. היה שקט לרגע בקשר, ואז יאנוש אמר, 'מסוק בדרך אליך!', וכולנו נשמנו לרווחה. ידענו שהמשמעות של לא להכניס מסוק היא לטפס רגלית מנהר הליטני על קרקע בוצית, שזה בין חמש לשמונה שעות עם פצוע על הגב. אי־אפשר לדעת איך זה היה מסתיים בלי הפינוי שלך במסוק. אני גם לא רוצה לחשוב".
"נולדתי מחדש"
דויטש ,57, נשוי ואב לשלוש בנות, היום מנכ"ל החברה למתנ"סים ברחובות, המשיך בשגרת חיים רגילה גם אחרי שאיבד את רגלו. "עוד בבית החולים גמלה בליבי ההחלטה להמשיך ולעשות כל מה שבחור צעיר רוצה לעשות", הוא מספר. "יצאתי לטיול הגדול שאחרי הצבא, חזרתי והתברגנתי. התחתנתי, למדתי, ובמקביל גם חזרתי לעסוק בספורט. בשנת 2012 קיבלתי את ההזדמנות לחזור לעולם הריצה עם פרוטזה מיוחדת, תותבת ריצה, וככה פתאום, בגיל 50, נפתחו בפניי עולם ואתגרים חדשים. הרגשתי כאילו טענו אותי במצברים וחיברו אותי לסוללות אנרג'ייזר".
סלעי, 63, נשוי ואב לבת, השתחרר מהצבא ב־1981 והחל את התמחותו באורתופדיה בבית החולים תל השומר. כיום הוא מנהל החטיבה האורתופדית בבית החולים איכילוב. במלחמת לבנון הראשונה חזר לתפקיד רופא אוגדתי, ומאז ממשיך לעשות את שירות המילואים שלו בפיקוד צפון. "אני מאוד נהנה במילואים. במלחמת לבנון השנייה ליוויתי רופאים וחובשים צעירים", הוא אומר. "התסכול היה נוראי. רק רציתי לשים תרמיל על הגב וללכת איתם. הילדים של היום הם בול כמו הילדים של פעם, מורעלים. מחמם את הלב לראות את הילדים האלה, בדיוק כמו שאנחנו היינו אז".
עדי, מה אתה חושב עכשיו על הפציעה?
"כשאני רואה בטלוויזיה מבצעים כמו צוק איתן וכל עניין המנהרות, אני אומר לעצמי, עדי, איך היה לך את האומץ לעבור את כל זה? אתה כל הזמן תוהה מה היית עושה במקומם".
בעודם משוחחים על החברים המשותפים ועל אלו שכבר אינם, על מפגשי מורשת הקרב ושירות המילואים שסלעי עדיין מתמיד בו, מוציא סלעי את הטלפון הנייד מכיסו. "אתה חייב לראות תמונה", הוא אומר. "כשיאנוש נפטר, פורסמה תמונה ב'ידיעות אחרונות', ופתאום אשתי אומרת לי, אני מכירה את התמונה הזאת. זה היה מאחד המבצעים. ישבנו בגיבור וחיכינו לתחקיר. ישנו, ומישהו דחף אותנו כל שנייה כדי להעיר את החיילים. זה היה רפול, שהיה אז הרמטכ"ל. הוא עבר אחד אחד עם קנקנן אלומיניום ובו קפה שחור צבאי, ומזג לנו לשתות. אני לא בטוח שנוכל לראות היום תמונה כזאת של רמטכ"ל מחלק קפה ללוחמים". ואז שניהם, בתזמון מושלם, אומרים: "גדי אייזנקוט כן היה עושה את זה".
לקראת סוף המפגש סיפר דויטש לסלעי על הישגיו הספורטיביים ועל תוכניותיו להשתתף במרתון ברלין הקרוב. "בוא נעשה איזה מרתון ביחד", הוא אומר לסלעי, והרופא פורץ בצחוק. "תגיד לי, לא הספיק לך מסע אלונקות ומסע כומתה? לי זה הספיק, עזבו אותי בשקט. זה שאדם כמוך רץ הרבה יותר מהר ממני, ואני עוד עם שתי רגליים — זה קצת מתסכל".
לבסוף הושגה פשרה. שניהם יצעדו את שביל גולני. מסלול ארוך לא פחות. החיוך חזר לפניו של דויטש. "סגרנו", ענה לו הרופא. "גויסת", אומר דויטש, "אבל הפעם בלי סנדלי חבלה ועם שיר בלב". •
