מכל הלב

"שירים שמחים לא עושים אותי שמח", מודה ארז לב ארי, שבימים אלה משיק אלבום חדש בשם "כתמים של תרבות". "מי ששר לי כמה טוב לו, וכמה החיים נהדרים, אני לא מצליח להתחבר אליו. אני אוהב שירים שיש בהם חיפוש, וחוסר שקט. לאו דווקא שירים סופניים, אבל משהו שיש בו כמיהה או געגוע. אלה השירים שמרגשים אותי ועושים אותי שמח".

תשעת השירים באלבום החדש עוסקים בהחלט בנושאים לא קלים. יש שם שיר על הלם קרב וחזרה מהשבי, ואחר שעוסק בפשע ובאלימות במשפחה. "אני לא ממציא שירים", הוא אומר. "הנושאים כולם באו מתוך זיכרונות שעלו בי מהשכונה שבה גדלתי בילדותי". "נחום וציונה", למשל, נכתב בהשראת זיכרון על איש (שהיה אמנם בן 30 אבל ממקומו של ארז כילד זה נראה ממש "איש") שגר אצל ההורים והסתובב חרש בשכונה. "כששאלתי את סבתא שלי מה הסיפור שלו, התשובה שלה הייתה 'זה מהצבא'".

היום הוא חי עם זיכרונות הילדות האלה בשלום, בהשלמה ובסלחנות. תהליך הכתיבה היה אפילו סוג של תרפיה בשבילו. "היה לי בלוק כתיבה אחרי האלבום השני, ושידכו לי את דן תורן, שיהיה מעין פסיכולוג", הוא אומר. לב ארי כבר היה אז זמר על מסלול המראה, עם קהל מעריצים נאמן, הרבה בזכות שיר הפתיחה הנפלא, "אנה אפנה", שכתב לסדרה "סרוגים". "אני זוכר את הרגע שדן נכנס ואמר לי 'טוב. שמעתי את שני הדיסקים שלך. זה יפה. זה ליד. ועכשיו הגיע הזמן להיכנס פנימה'. ואז התחלתי לספר כל מיני סיפורים מהשכונה והילדות — והשירים האלה צצו".

את השיר "את חירותי" הוא כתב על בת זוגו לחיים, "שבאה ושיחררה" אותו, לדבריו. "אני שומע סביבי גברים שאומרים בקול מלא געגוע 'כשהייתי רווק...', או 'לפני שהייתי אבא הייתי חופשי'. אצלי זה ממש לא ככה. כשהייתי רווק ממש לא הייתי חופשי. הייתי מתוסבך. לכוד בתוך הגוף של עצמי. בתוך המחשבות של עצמי. אבוד. וכשזוגתי באה לתוך החיים שלי היא שיחררה אותי", הוא מכריז. "דווקא היום כשאני אבא לילדים (שלושה בנים בני 11, 8 ו־6) ויש לי את כל המחויבויות של משפחה, אני הרבה יותר חופשי משהייתי פעם".

מחרתיים, ב־5 ביולי, ישיק לב ארי את האלבום החדש בהופעה בזאפה ת"א. המופע הזה, אותו הוא מגדיר כ"רוק עם נגיעות מזרחיות, וישראלי מאוד", שונה מההופעות שהקהל הנאמן שלו הורגל לראות. "הצבע שונה, ההפקה שונה לגמרי מההופעות הקודמות, ועשירה הרבה יותר". אבל אל תצפו לשירים שמחים. "אני לא כותב שירים שמחים, אבל ההפקה קצת יותר שמחה".