בוכים על אבא מתפללים על אמא

בכיכר שבכניסה לעתניאל, כמו מברכות את האלפים הנוהרים להלוויה, עומדות מטרות מקרטון, מחוררות מירי ועליהן הכיתוב: "לא רוצה להיות הבא בתור". המיצג ההפגנתי והמתריס בכניסה ליישוב מטעה. פנימה בבית המדרש של הישיבה שאיבדה את המנכ"ל שלה, מיכי מרק, לא נשמעים קולות מתריסים, רק קול בכי תמרורים.

קראו עוד:

שיפור במצבה של חווי מרק

עד נשימתך האחרונה ניסית להציל אותנו | תהילה, בתו של מיכי, שנפצעה בפיגוע

"על אלה אני בוכייה. אלי אלי", מקונן הקהל. מפעם לפעם מופרעת השירה בקול זעקה, אבל השירה גוברת, ושאונה הולך ועולה עד שמיים. כך שעה ארוכה שרים ובוכים האלפים המלווים את מיכי בדרכו האחרונה.

וכשמוכנס המת אל היכל התפילה, קולות הזעקה של ילדיו גוברים על נהי השירה. והם מחבקים זה את זה, עשרה יתומים. הבוגרים שבהם עוטפים את הקטנים בחיבוק, מתאמצים לא להתפרק. "אבא, תסתכל עלינו", מבקשת אורית בת ה־17. "אנחנו כל כך שבורים, אבל כל כך חזקים. בזכותך אנחנו חזקים, כי אנשים שמוקפים באהבה הם חזקים. אבא, תפתח שערי שמיים על אמא. אנחנו כל כך זקוקים לה". ראש המוסד, שבשבילם הוא דוד יוסי, יושב צמוד אל הילדים. על ברכיו יושב פדיה בן ה־15, שמול עיניו נרצח אביו. והוא משקה אותו ומלטף את מצחו, אבל בסוף גם דוד יוסי הנערץ והקשוח נשבר ומוחה דמעה.

ההספד של ראש המוסד יוסי כהן, בן דודו של מיכי ז"ל 

והמספידים עולים בזה אחר זה ומספרים על איש שחיבוקו היה שובר עצמות, וחיוכו היה שובה לבבות. איש שחי בצניעות, תמך בנזקקים בסתר ותרם כספים רבים לכל נצרך. איש שיצר קשרי חברות עמוקים גם עם שכניו הפלסטינים. איש שהיה בולדוזר של פרויקטים, שבנה את בית המדרש המרשים בעתניאל, ועכשיו מונח בתוכו ללא רוח חיים. הם מספרים על נער ירושלמי בן 17 שהתאהב בנערה בת 16, והמתין לה שתגדל. מספרים על מיכי וחווה, איש ואישה שמאז שכרתו ברית אהבה ביניהם לא היו זקוקים למילים. מבט אחד ממנו אליה, ממנה אליו, הספיק כדי לומר הכל. זוג שגידל יחד עשרה ילדים, אבל מצא גם את הזמן ללמוד יחד בקביעות תורה. ומספרים על בן מסור, שנסע לשבת בירושלים אל אמו, זלדה. ואיך, הם שואלים, איך מי שנסע לקיים מצוות כיבוד הורים, שעליה מובטחת אריכות ימים, מת בדמי ימיו?

חווי ומיכי מרק

והקהל בוכה לא רק על מיכי, אלא על המתים הרבים, רבים מדי, שידע היישוב עתניאל. הנואמים מזכירים את דפנה מאיר שנרצחה רק לפני חצי שנה, ואת הפיגוע המחריד בישיבה ב־2003 שבו נרצחו ארבעה צעירים, ומזכירים את אליהו בן־עמי שנרצח בדרכו לעתניאל בשנת 2000. יסכה, בתו של בן־עמי וכלתו של מיכי, עולה על הדוכן בהיסוס. תחילה הבכי גובר עליה, והמילים לא יוצאות. באצילות היא מגרשת את הבכי ומספרת על האהבה שבה התקבלה למשפחת מרק. "תמיד אמרתי לך שאני כל כך מעריכה אותך, אבל אף פעם לא אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך. הכנסתם את אמא שלי להיות חלק מהמשפחה הגרעינית. בזכותכם הרגשנו שאנחנו שוב משפחה. תודה שלפחות שמונה שנים היה לי שוב אבא. כשהתארסנו שלומי ואני, כתבת לי: ברוכה את לה' בתי. הדגשת את המילה בתי. אני אוהבת אותך, אבא. ועכשיו יש לי שני אבות למעלה", יסכה עוצרת, הדמעות גוברות. "לא ישברו אותנו", היא זועקת, וקולה הופך משבור וסדוק לצלול ורם: "אנחנו כאן לנצח".

מאוחר יותר האישה שאיבדה שני אבות, זו שנגזר עליה לגדל ילדים ששני הסבים שלהם נרצחו בדרכם לעתניאל, תמצא כוחות נפש למחות בפייסבוק נגד מי שכתב 'ערבים רוצחים'. לא ערבים, היא תתקן בעדינות, מחבלים. ובשעתה הקשה של המשפחה תזכיר יסכה בהכרת טובה שמי שהגישו טיפול רפואי ראשוני ומציל חיים לנפגעים היו זוג פלסטינים — אלומה של תקווה בתוך ים של כאב.