ראשון 20 באוקטובר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סבר פלוצקר
    ממון • 04.07.2016
    מה דנקנר חשב לעצמו?
    אם נוחי דנקנר באמת האמין שהמניפולציה שביצע במניות אי־די־בי לא תתגלה, הוא פשוט יצא מדעתו
    סבר פלוצקר

    השופט המחוזי חאלד כבוב, מומחה למשפט כלכלי, לא הפתיע בהרשיעו את נוחי דנקנר בעבירות שייחסה לו רשות ניירות ערך. במרכזן מניפולציה אסורה בשערי מניות אי־די־בי, חברת אחזקות שדנקנר שלט בה בפברואר 2012. אף אדם בר־דעת לא יכול היה לתת פירוש אחר למסכת המסמכים, ההקלטות והעדויות שהובאה בפני השופט זולת אחד: זהו מקרה קלאסי, מובהק, מספר לימוד, של ניסיון להשפיע על שערה של מניה בדרכי תרמית. מקרה ברור של הרצת מניות פלילית. בכך לא היה לשופט כבוב ספק, כפי שעולה מהנמקותיו המפורטות. הסוגיה היחידה שבה התלבט נגעה למידת מעורבותו של דנקנר עצמו בקנוניית ההרצה: אם היה המוח והכוח שלה, או שרק שיחק בה תפקיד של משקיף זריז הנהנה מהתוצאות.

     

    הספק הזה התעורר לא פעם במהלך המשפט, והסבריו של דנקנר לא תמיד נשמעו מופרכים. אך בסופו של דבר הם לא שיכנעו, לא את השופט ולא את מי שהתעמק בעצמו בחומר הראיות שהוגש על ידי רשות ניירות ערך. כולן הצביעו לכיוונו של דנקנר כאחראי לעבירת ההרצה.

     

    הבה נזכיר: מצבו של תאגיד האחזקות אי־די־בי בתחילת 2012 כבר לא היה מזהיר, בלשון המעטה. עננים כבדים הצטופפו מעל ראשו של ראשו. החברות המוחזקות לא הרוויחו מספיק כדי לפרוע את החובות, ונראה היה שמגע הזהב של דנקנר, שהצליח לנווט בשלום את קבוצת אי־די־בי בסערת המשבר הפיננסי, נחלש ואף נעלם. הכסף בקופה הלך ואזל. ההשקעות גדולות בקרקע, בתקשורת המקומית ובבנקאות זרה התגלו כמוטעות ונושאות הפסדים. דנקנר, בעצת החברים והמשפחה, החליט בשל כך להנפיק בבורסה כמות גדולה יחסית של מניות חדשות של אי־די־בי, בתקווה לקבל תמורתן יותר מ־300 מיליון שקל. ההנפקה נועדה להקל על המצוקה הפיננסית, לעצור את ההתפוררות של הקבוצה וגם לשמש הוכחה לאימון הציבור בעתידה של אי־די־בי.

     

    דנקנר התגייס אישית להצלחת ההנפקה. הוא שיכנע כמה מידידיו האמידים (רובם כבר לא אמידים ולא ידידים) להשקיע בקניית המניות החדשות – ובשל כך זכתה ההנפקה לכינוי "הנפקת החברים". מקצת המניות אכן נמכרו להם, את הרוב רכשו משקיעים מוסדיים. ההנפקה אמנם הצליחה כספית אבל לא הצליחה להציל את אי־די־בי, שחובותיה תפחו למיליארדים, ולא שיקמה את המוניטין של העומד בראשה. משכה אותו למצולות.

     

    בסמוך למועדי ההנפקה נרשמו במחשבים של רשות ניירות ערך תנודות מוזרות וחשודות בשערי המניות של אי־די־בי. מומחי הרשות, אנשי מקצוע מהשורה ראשונה, פיענחו את התנודות והבינו מיד שמתבצע כאן ניסיון לא מסווה להשפיע על שער המנייה בדרכי תרמית, או מה שמכונה "הרצת מניות אסורה".

     

    את מערך הקניות והמכירות, גילו ברשות, הפעילו באמצעות חברת ISP שני ברוקרים קטנים יחסית, איתי שטרום ועדי שלג. משום שהם קנו את מניות אי־די־בי בבורסה ביוקר לפני ההנפקה ומכרו אותן בזול במהלכה ואחריה, הם עשו עסקה גרועה מאוד והפסידו כסף רב. למה? לדעת חוקרי רשות ניירות ערך, יכול היה להיות רק מניע מציאותי אחד להסתבכות כזו: לסייע בהצלחתה של הנפקת החברים על ידי יצרת מצג (שווא) של ביקוש בורסאי גואה לניירות ערך של אי־די־בי. מכאן הסיקו שהאופרציה כולה נעשתה בהשראתו, מטעמו ובמימונו של דנקנר. הוא שהריץ את מניות אי־די־בי בבורסה, והברוקרים היו שליחיו לדבר עבירה.

     

    נגד דנקנר (ושטרום) הוגש כתב אישום חמור. התביעה ביקשה להוכיח שידי וכספי דנקנר הפעילו את הברוקרים שטרום ושלג, במישרין ובעקיפין. לשם כך הוצגו הקלטות, מסמכים, יומני פגישות, עדויות של שלג שהפך לעד מדינה, חוות דעת של מומחים ועוד. הסניגורים, בשם הנאשמים, כפרו בכל. זה היה בסך הכל הימור בורסאי לגיטימי של זוג ברוקרים לא יוצלחים, הסבירו, שרצו מאוד לעשות מכה וחטפו מכה. ספקולציה שגויה ולא מרמה מכוונת. ולבטח לא מכוונת על ידי דנקנר.

     

    השופט כבוב לא קנה את קו ההגנה הזה; הוא ריסק אותו קטע־קטע בפסק דינו הארוך והמשכנע.

     

    התהייה היחידה, החידה הגדולה היחידה שנותרת פתוחה בסיום פסק הדין המרשיע, היא "מה הוא חשב לעצמו?". מה חשב נוחי דנקנר, איש עסקים רב־תושייה, תורם ונדבן, פעיל מנוסה בשוק ההון, משפטן מוקף יועצים משפטיים — מה הוא חשב, שהמניפולציה בשערי אי־די־בי לא תתגלה? שלא תמשוך מיד את תשומת ליבם של חוקרי רשות ניירות ערך, המצוידים בתוכנה הכי מתקדמת בעולם לגילוי תופעות חריגות במסחר בבורסה? אם כך חשב והאמין, דנקנר פשוט יצא מדעתו. תערובת אישית מסוכנת של יהירות וייאוש טישטשה את חוש המציאות שלו. והיא שהפילה אותו.

     


    פרסום ראשון: 04.07.16 , 21:03