yed300250
הכי מטוקבקות
    אלמדובר
    7 לילות • 04.07.2016
    בוסתן ספרדי
    החיים הפרועים בשנות ה–80. ההחלטה החשובה והעצובה להפסיק עם הסמים. החרדה מפני הזִקנה. הקשר שלו לפרשת 'מסמכי פנמה'. והייחוד של סרטו החדש 'חולייטה'. אלמודובר מביט אחורה וקדימה
    אמיר קמינר, קאן

    קירות מסעדת החוף 'לה פטיט פריז' בטיילת של קאן לבשו טפט ססגוני. השמפניה הייתה מובחרת, מלצרים מצודדים הגישו מטעמים זעירים, ומכונה לחיתוך נקניקים עבדה ללא הפסקה, מספקת את דרישת הקהל לחמון שהובא במיוחד ממדריד. קבלו את "רעידת האדמה של אלקורקון", קטע פדרו אלמודובר את הנשנושים והמינגלינג, והחלל נכבש על ידי הזמרת, השחקנית ואייקון הגייז הספרדייה, חובבת הפאות האימתניות והאיפור המוגזם והצעקני. יחד עם חבורה קרקסית של מלווים, ביניהם דראג קווין מזוקנת, טילטלה 'רעידת האדמה' את המתחם. טלפונים ניידים נשלפו והאירוע הונצח מאלף זוויות. המכשירים לא הפסיקו לתקתק גם בהמשך כשבעליהם ביקשו מאלמודובר לעשות איתם סלפי.

     

     

     

     

    "אני לא מכיר את תרבות הסלפי", מודה הבמאי הספרדי למחרת. "ואני נוכח ברשתות חברתיות רק באופן פסיבי. וזה חבל. אני לא יודע, למשל, איך הנוער הספרדי מדבר. אני כבר לא יודע איך מתבגרים מבלים. אם הייתי עושה עליהם סרט, הייתי צריך לעשות תחקיר כאילו אני כמעט זר. אני מכיר כמה מרכיבים של תרבות הנעורים היום, אבל לא לעומק".

     

    פניו העגלגלות, החייכניות והמעוטרות בזיפים והבגדים שהוא לובש - חולצת הוואי אדומה, ג'ינס ונעלי ספורט - משווים לו מראה הרבה יותר צעיר. גם רעמת שערו המפורסמת עדיין קיימת. אבל אלמודובר לא צובע אותה יותר. בספטמבר הקרוב יחגוג היוצר שהיה סמל לנעורים פוחזים, למיניות אחרת ולחתרנות נועזת יום הולדת 65 או 67 - תלוי למי מהביוגרפים שלו מאמינים. "זה לא שאני מרגיש זקן, אבל אני בדרך לשם", הוא אומר, "ואני מסכים עם מה שאמר הסופר פיליפ רות': 'זקנה אינה מחלה, אלא טבח' - הייתי שמח מאוד לו זה היה משפט שלי. כך אני חווה עכשיו את חלוף הזמן".

     

     

    זה כמעט היה סרט באנגלית עם מריל סטריפ. 'חולייטה'
    זה כמעט היה סרט באנגלית עם מריל סטריפ. 'חולייטה'

     

    אתה חושש מפני העתיד?

     

    "יש לי אמון רב במדע, ואני מקווה שיוכלו בעתיד להתקין לי עמוד שדרה חדש, ועוד איברים, אבל אני מפחד מאוד שבזקנתי אהיה חסר אונים. כבר התחלתי לחוות את ההידרדרות הפיזית. ואני לא אדם נוסטלגי, אבל אני מאוד מתגעגע לימיי כאיש צעיר. האובדן הגדול ביותר שלי הוא אובדן הנעורים, אבל זה דבר שקורה לכל אחד בשלב כלשהו. זה אומר שאתה חי".

     

     

    * * *

     

    ב־20 בנובמבר 1975 הלך לעולמו הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו. אחרי כמעט 40 שנות משטר צבאי, ספרד ניעורה לחיים חדשה ולדמוקרטיה. תחושה של חירות ופורקן הובילה לפריחה תרבותית, שבמסגרתה קמה, בין השאר, תנועה אמנותית ממזרית בשם 'לה מובידה'. אחד מחבריה הבולטים, הומו מוחצן ומוכשר מאוד, הגיע למדריד כעשור לפני כן, מכפר נידח במחוז לה מאנשה. הוא הנהיג להקת פאנק, הוציא ספרי פורנו והניח את היסודות לפעילותו הקולנועית המפוארת בשורה של סרטים קצרים.

     

    כדי לממן את האמנות, עבד אלמודובר בעבודה מהוגנת בחברת הטלפונים הממשלתית. "בסוף כל יום עבודה, הייתי יוצא לבלות עם חברים", הוא מתרפק. "המועדון האגדי רוקולה היה האוניברסיטה האמיתית שלי. שם למדתי כל מה שצריך לדעת על החיים. אני בר מזל שהתאפשר לי לחיות בהגזמה את החירויות החדשות של הדמוקרטיה הספרדית".

     

    איך זה בא לידי ביטוי?

     

    "מדריד באותה תקופה הייתה המקום הטוב ביותר להיות בו, ויכולתי לעשות בדיוק את מה שרציתי. זה מאוד הזכיר את העידן של אנדי וורהול וה'פקטורי' בארה"ב של שנות ה־60 וה־70. היינו חבורה של אמנים, זמרים, שחקנים, דוגמניות יפות, אנשים סקסיים. בניגוד לוורהול, הייתי לא רק עד שמשקיף מבחוץ על התענוגות, אלא גם נהניתי מהם באופן פעיל. השתתפתי בכל סצנה, זה היה נפלא".

     

    התקופה הפרועה הזאת נמשכה גם בשנות ה־80. איך הצלחת להישאר בחיים?

     

    "רבים מהחברים שלי אכן מתו. הרבה אנשים מוכשרים נפלו בצד הדרך בגלל איידס וסמים. אני חושב שמה שעזר לי זה שהייתה לי מטרה ברורה: לעשות קולנוע, והייתי צריך להשקיע את כולי כדי להגיע אליה. במסיבה המתמשכת שחוויתי יחד עם אחרים, כשהימים והלילות התערבבו זה בזה, לי היה משהו שמשך אותי קדימה. תמיד הייתי הראשון שחתך ממסיבה או הלך מהמועדון, ואנשים היו אומרים לי, 'איך אתה יכול ללכת עכשיו? אנחנו כל כך נהנים'. אבל תמיד היה לי מה לעשות למחרת, ללכת לעבוד בחברת הטלפונים ולהרים את הסרטים הראשונים שלי. לחברים שלי לא הייתה כזאת שגרה ומחויבות. אני חושב שהייעוד שלי כקולנוען הציל את חיי".

     

    זה לא מנע ממנו מלצרוך סמים, בעיקר קוקאין, גם בשנות ה־90. "אבל היה שלב שבו הבריאות שלי הכריעה", הוא אומר, "והפסקתי לבלות ולקחת סמים. לבחור בבריאות זה משעמם ועצוב, אבל הכרחי אם אתה רוצה להמשיך לעבוד. אני חושב שהתחושה הזאת נוכחת בסרטים שלי בעשור האחרון.

     

    "בכלל, אם רוצים להבין את סיפור חיי, אפשר לעשות את זה דרך צפייה בדמויות שלי ובסיטואציות שהן חוות. כשאני כותב את התסריטים הם בדיה מוחלטת, אבל כמובן שהם מבוססים על חיי ועל האנשים הסובבים אותי. הייתי יכול להשתמש בקטעים שונים מהם אם הייתי רוצה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי. הם יכולים להוות את החוט המקשר בין שלבים שונים בחיי. אני נמצא בכל דמות, גם באלה שלא תואמות את המין או הגיל שלי".

     

    דמויות מוחצנות, סיטואציות קיצוניות. תכנים פרובוקטיביים, עלילה מלודרמטית ואסתטיקה קיטשית מוקפדת - אלמודובר עיצב סגנון קולנועי ייחודי לו. מרגע שפרץ את גבולות ספרד בסוף שנות ה־80 עם 'נשים על סף התמוטטות עצבים', הוליווד ניסתה ללכוד אותו ברשתה. הזכייה שלו באוסקר הסרט הזר על 'הכל אודות אמא' הפכה אותו לאטרקטיבי אפילו יותר. בין השאר הגיעה לידיו ההצעה לביים סרט יוצא דופן על רומן הומואי בין קאובויז. הפעם הוא אמר כן, התחיל לעבוד על הפרויקט, ואז קיבל פיק ברכיים. 'הר ברוקבק' היה לסרטו של אנג לי.

     

    חלפו כמה שנים, ואלמודובר החליט לעשות עוד סיבוב באמריקה. הוא רצה לעבד כמה מסיפוריה הקצרים של אליס מונרו, הסופרת הקנדית שלימים תזכה בנובל, לסרט על יחסים בין אם לבת בכיכובה של מריל סטריפ. ושוב הוא קיבל פיק ברכיים. "דיברתי עם מריל סטריפ, הרעיון של העלילה מצא חן בעיניה והיא הייתה נלהבת מאוד לעבוד איתי, אבל כשעברתי על הטיוטה הראשונה של התסריט, פתאום הרגשתי חוסר ביטחון לצלם סרט באנגלית בארצות־הברית".

     

    בגלל השפה?

     

    "לא רק. גם לא הייתי בטוח שאכיר את המנהגים והפרטים הקטנים היומיומיים. ברגע האחרון ביטלתי, חזרתי הביתה למדריד, וגנזתי את הסיפור. שנתיים אחר כך, לולה וברברה, העוזרות האישיות שלי, אמרו לי, 'למה שלא תקרא שוב את הטיוטה הראשונה? היא טובה'. ואמרתי, 'כן, אבל משפחה ספרדית שונה מאוד ממשפחה אמריקאית או ממשפחה קנדית. באמריקה אמא יודעת שבשלב מסוים הילדים שלה ילמדו באוניברסיטה, מה שאומר שהם יהפכו לעצמאים ויעזבו את הבית ושהיא עשויה לראות אותם בתדירות נמוכה. אבל בספרד אנחנו לעולם לא מנתקים קשר עם המשפחה, גם כשעוזבים את הבית. לכן קראתי את התסריט וניסיתי להבין אם יש לי דרך להתאים אותו לספרד - ואז כתבתי את הגרסה הסופית של 'חולייטה'".

     

     

    * * *

     

    ב'חולייטה', שפתח אתמול את פסטיבל הקולנוע בירושלים ובמקביל עלה בבתי הקולנוע בארץ, חוזר אלמודובר אל הטריטוריה המוכרת לו היטב של מלודרמה נשית. הבסיס נשאר סיפוריה של מונרו. "אני מעריץ אותה", הוא אומר. "יש מידה רבה של מסתורין בסיפורים הקצרים שלה. אליס מונרו הייתה עקרת בית, ולמעשה, זה די מה שאני. עקרת בית שכותבת".

     

    העיבוד והביצוע אלמודובריים קלאסיים: רגע לפני שהיא נוסעת עם מאהב שלה לפורטוגל, חולייטה מקבלת פרטים על בתה היחידה, שהקשר ביניהן התנתק מזמן. לכן היא משנה תוכניות ומשקיעה את זמנה בשחזור הסיבות שהביאו לאותו נתק, יוצאת למסע בזמן ובנפש.

     

    איך חולייטה שונה מהאמהות האחרות בסרטים שלך?

     

    "היא הפגיעה ביותר, החלשה ביותר, ועם היכולת הנמוכה ביותר להילחם. וזאת הפעם הראשונה שיש לאמא אצלי רגשי אשמה. האמהות בסרטים שלי הן תמיד נשים חזקות עם יכולת כמעט על־אנושית להיאבק. באיזשהו שלב חולייטה היא כמעט זומבי שמסתובבת ללא כיוון וללא תקווה. הלב שלי, ואולי אפילו יותר מהלב שלי, מזדהה עם הגרסה המבוגרת של חולייטה".

     

    השקת 'חולייטה' לוותה בטון צורם. חודש לפני הפרמיירה בקאן התפוצצה פרשת 'מסמכי פנמה', שחשפה פעילויות פיננסיות מפוקפקות כמו שימוש במקלטי מס והלבנת הון, שביצעה חברה עורכי דין פנמית בעבור שלל לקוחות מפורסמים מכל העולם, מפוטין ומנהיג סין, דרך פיפ"א ועד ליונל מסי וג'קי צ'אן. ברשימה הארוכה מאוד הופיעו גם שמותיהם של אלמודובר ואחיו ושותפו אגוסטין, בנוגע לפעילות חברת ההפקות שלהם בשנות ה־90. התקשורת הספרדית חגגה על הסקנדל, בעוד האחים טוענים בתוקף שהכל נעשה במסגרת החוק.

     

    על רקע הסערה שקל אלמודובר לא להתמסר לתקשורת בפסטיבל ובסופו של דבר החליט להעניק ראיונות רק לעשרה עיתונאים שבחר בקפידה, כולל החתום מעלה. בעוד בשטח הסתובב יחצן לחוץ ומבועת שדרש לא לדבר עם אדון אלמודובר בסוגיית 'מסמכי פנמה', האדון אלמודובר עצמו דווקא בוחר להתייחס לדברים.

     

    "שמי ושמו של אחי הם השמות הכי פחות חשובים שמופיעים בסיפור הזה", הוא אומר. "אנחנו בפסטיבל קולנוע, אז בוא נתייחס לזה כאילו זה סרט, ואם זה היה סרט, אני ואחי לא היינו אפילו ניצבים. התקשורת הספרדית התייחסה אלינו כאילו אנחנו הדמויות הראשיות, וזה לא הוגן. שפטו אותי מנקודת מבט מוסרית מתנשאת. הרגשתי שאני נמצא בתוך הוריקן. הסברתי כל מה שקרה שם, הכל גלוי".

     

    זאת לא הפעם הראשונה שאתה מקטר על היחס של התקשורת בספרד אליך.

     

    "כן, אבל אני לא מרגיש שמתייחסים אליי רע בספרד. זאת התרבות שלי, זאת השפה שלי, ואני מעריך את הדברים שאני רואה מדי יום ביומו. כשאני יוצא לרחוב - ואני יוצא לרחוב בכל יום, כי אני הולך לפחות חצי שעה למען הבריאות - אנשים מתייחסים אליי בידידותיות, כאילו אני חלק מהמשפחה שלהם".

     

     

     


    פרסום ראשון: 04.07.16 , 21:27
    yed660100