תרשמו לכם את היום הזה, כי ככה זה מתחיל. אוהל מחאה מול בית ראש הממשלה, הפגנות קטנות וכותרת ראשית כמו זו שפורסמה בעיתון זה אתמול ומבשרת על משא ומתן חשאי. יעברו חודשים, אולי יותר, אבל שערי בתי הכלא ייפתחו ומתוכם ייצאו אסירים פלסטינים צוהלים, מסמלים “וי” בידיהם. ויודעים מה? הם צודקים. גם הם יודעים שאנחנו אומה שלא מסוגלת לעמוד בזה. אומה שהמשפט “להחזיר את הבנים הביתה” מפרקת אותה מכל כוח עמידה. בין אם הם חיים, ובין אם הם מתים.

לא פלא שאחת המטרות המרכזיות של חמאס ב”צוק איתן” הייתה חטיפת חיילים. הם יודעים מה זה עושה למנהיגים הנחושים שלנו. התסריט ידוע מראש, והתפקידים בסרט קבועים. מצד אחד חמאס, שמשחק את הקשוח, מציב מחיר גבוה ומושך את העצבים של הצד שמנגד עד הקצה; מצד שני ממשלת ישראל, זו שהבטיחה שלעולם לא יהיו יותר עסקאות שכאלה אבל תמיד בסוף נכנעת; ובמרכז – האמא והאבא של החייל – שהם אלה שיכריעו לרוב את המערכה.

כי ראש ממשלה בישראל לא יכול לעמוד בפניה של אמא. מרים, אמו של החייל יוסק’ה גרוף שנחטף בלבנון, המציאה את השיטה. היא יצאה למלחמה, לגיטימית מבחינתה, להשיב את בנה הביתה. אפילו שר ביטחון חזק ונחוש כמו רבין נכנע וביצע את עסקת החילופין המבישה – עסקת ג’יבריל – שבה 1,150 אסירים ביטחוניים יצאו מהכלא בשנת 1985 תמורת שלושה שבויים ישראלים חיים. זה היה קו השבר.

בין המשוחררים אז היה גם עלי מוסלמני. 11 חודשים לאחר שיצא מהכלא הוא רצח את אמא שלי, זהבה בן־עובדיה, בירייה אחת בעיר העתיקה בירושלים, ונכלא שוב. הוא בטח נרקב בכלא, אתם אומרים לעצמכם. אז זהו, שלא.

ב־2011 נכנע עוד ראש ממשלה ישראלי, הפעם נתניהו, וביצע את עסקת שליט. באוטובוסים שיצאו משערי בתי הכלא ישב גם הרוצח המתועב של אמי. כן, ההוא שנכלא ושוחרר ושוב רצח. ככה זה כשההפגנות מתחילות, ככה זה כשהמשוואה היא אמא ששלחה את בנה לצבא העם מול ראש ממשלה שלעולם יהיה חלש מולה, גם אם מדובר בחיילים שלצערנו כבר אינם בחיים. וליבי ליבי למשפחות, שמתענות יום־יום עם האובדן הנורא ועם העובדה שאין להן קבר לבכות עליו. וגם אם מדובר באזרח, שאלוהים יודע למה, החליט לבד לחצות את הגבול לעזה.

חמש שנים חלפו מאז עסקת שליט. אין כמעט יום שחולף שאני לא חושבת על הרוצח הזה שמסתובב חופשי. ולא סתם. ברשות הפלסטינית הוא נחשב גיבור. נתנו לו לשכה ותפקיד ראש עיר. ככה זה ברשות עם רוצחים. אם יש נקודת אור אחת בודדת בסיפור היא העובדה שגלעד שליט יצא מהשבי אחרי חמש שנים וחזר, לבוש במדיו, הביתה.

אחרי העסקה הזו ישראל הבטיחה שזו הפעם האחרונה. אבל תרשמו לפניכם את היום הזה. אנחנו בעיצומו של סרט שסופו ידוע. דווקא ביום שמציינים 40 שנה למבצע אנטבה ראוי לזכור, מעבר לגבורה, את האתוס אז – לא נכנעים למחבלים ולא משחררים רוצחים. √