ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 04.07.2016
    שווה כל שקל
    יועז הנדל

    יוני נתניהו הוא גיבור ילדות שלי. קראתי את הספר "מכתבי יוני" עד שדפיו הפכו מרוטים, ראיתי את הסרט "מבצע יונתן" עשרות פעמים, והתרגשתי כל פעם מחדש מהשיר "ארץ צבי". אם בוחנים את כמות בתי הספר, הכיכרות והרחובות על שם יוני נתניהו, מתברר שהוא היה גיבור של דור שלם. מפקד הכוח המשתלט במבצע צבאי שסימל את כל מה שרצינו לראות בעצמנו, שלוש שנים בלבד אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יוני נתניהו והמבצע שבו נהרג הם תזכורת לישראל הלוחמת והנועזת, שלא מפקירה איש ולא משנה היכן. ישראל שבה הצבא הוא סמל ממלכתי והדרג המדיני מקבל החלטות שעלולות לעלות לו במשרתו.

     

    יש פוסט־מודרניסטים שרואים בסמלים שורש כל רע, לרוב אלה אותם אנשים שלא מבינים איך הלאומיות עדיין קיימת. איך בריטניה מצביעה נגד הישארות באיחוד האירופי ולמה הגלובליזציה נכשלת. הם מתקשים להבין את הפטריוטיות ואת העיסוק ביהדות ובישראליוּת כל כך הרבה שנים אחרי שהתנועה הציונית השיגה מדינה.

     

    בעיניי, סמלים הם הכרח קיומי. בני אדם מונעים על ידי סמלים ורוח. הם יוצאים להילחם כיוון שהם מרגישים שייכים. הם מצביעים בבחירות מתוך אמונה עיוורת, בלי לדעת את התוצאות ולפעמים על אף התוצאות המשוערות. הם מוכנים לשלם בדם וברכוש רק מתוך תחושות שאין להן שום מדד או תוצר נראה לעין.

     

    זו בדיוק הסיבה שאני מסרב להתרגש מעלות הביקור של נתניהו באפריקה. בניגוד לתדמית המוכרת, עסקי הרוח עולים דווקא כסף. לפעמים הרבה כסף. הנה רשימה חלקית: המצעדים הצבאיים של ימי העצמאות בראשית המדינה עלו כסף, ולמרות תקציבה המצומצם של ישראל – בן־גוריון הקפיד בהם. לצערי, הם נעלמו מהנוף בגלל העלויות וחוסר הבנה של נפש האומה וסמלים. מוסד הנשיאות וטקסיו עולים למשלם המסים לא מעט, ואצל נשיאים מסוימים יותר מכך, ולמרות זאת מעטים הקולות שקוראים לבטלו. כך גם הפקולטות למדעי הרוח באוניברסיטאות, חידון התנ"ך, תזמורת המשטרה ועוד.

     

    וכך גם ביקור סמלי של ראש הממשלה באוגנדה ומדינות אחרות באפריקה. הוא זקוק לאבטחה, מטוס, אוכל ואנשי צוות. הוא עובד, ולכן אין לי שום בעיה שיתקינו מיטה במטוסו, גם אם אפשר למראית עין לנהוג אחרת. כל השאר זה הוצאות קטנות שאחרי היסטוריה שלילית של דוגמה אישית ונהנתנות יתר כדאי שייזהר בהן, אבל הן לא העיקר.

     

    הביקור של נתניהו באנטבה הוא ביקור שכולו סמל. עסקים עושים באפריקה בלי קשר לבואו – בין אם התרגשו שם מכך ובין אם לא – והקשרים עם מדינות אפריקה תלויים באינטרסים שדיפלומטים יוצרים, עם ביקור נתניהו או בלעדיו. את התזכורת למי היינו ומה אנחנו רוצים להיות אפשר לקבל, לעומת זאת, באמצעות ביקור ממלכתי של ראש הממשלה, הטקסים הנלווים וגם ההוצאות הכרוכות בכך.

     

    אלא שלשם כך נשאלת השאלה מה היא ישראל של 2016, וליתר דיוק האם היום ניתן היה לשחזר את מבצע אנטבה.

     

    שלושה תהליכים מעלים תהיות לגבי התשובה לכך: האחד הוא הפיכת החיילים ל"ילדים". מה שהיה התבטאות מבצעית במבצע ליטני "להחזיר את החיילים הביתה בשלום" הפך בשלושת העשורים האחרונים לאסטרטגיה. החיילים הפכו חשובים מהאזרחים שעליהם הם מגינים, וכך היחס אליהם בציבור הישראלי.

     

    השני הוא היחס לארגוני הטרור – הנכונות לשלם להם מחיר כבד, כדי לא לקחת סיכונים אחרים. והשלישי הוא תהליך קבלת החלטות, גם במחיר של סיכוי לכישלון ואובדן השלטון. החלטות כאלה אפשר למצוא אצל שני ראשי ממשלה שהפציצו כורים גרעיניים, ואצל רבין במבצע אנטבה ובמבצע הכושל לשחרור נחשון וקסמן. בישראל של 2016 מוקמות ועדות חקירה גם על מבצעים שאין בהם הרבה – נוסח השתלטות על ה"מרמרה". המעז שלא מנצח, יודע שאולי תחכה לו בסוף ועדה כזו.

     

    החיילים של היום טובים ומיומנים יותר מלפני 40 שנה. לגבי השאר, הביקור הזה מחדד את סימני השאלה. אם לטוס עד לשם עם כל הפמליות והמצלמות עוזר לכולנו להחזיר את ישראל לעצמה – הביקור הזה שווה כל שקל. √

     


    פרסום ראשון: 04.07.16 , 23:47