זה קרה גם לפארל וויליאמס. הוא ישב מול אופרה וויניפרי בעיניים דומעות. הסיבה: רצף של סרטוני מחווה מכל העולם לשירו Happy שהוקרן בפניו ובפני הצופים בבית. "הו, בנאדם, זה היה רגע כבד", הוא נזכר. "ישבתי ובכיתי שם כמו ילד. לא יכולתי להפסיק. פתאום הוצפתי ברגשות וזה היה יותר מדי עבורי. אנשים הרימו את המוזיקה שלי למקום שהיא לא הייתה בו מעולם. אם החיים הם פסיפס, פתאום הרגשתי חלק מיצירת אמנות גדולה בזכות האנשים שטרחו וצילמו את כל קטעי הווידיאו האלה. אלוהים, אף אחד לא יכול היה לצפות מה שיהיה עם השיר הזה".
אז בוא ניזכר מה קרה איתו.
"קשה לי לשכוח. הוצאנו את Happy ב־21 בנובמבר 2013. זה היה מיד וואו, הפגזה, בום! ואני מדבר על חתיכת בום. תוך 24 שעות זה כבר לא היה השיר שלי. רגע, למה 24 שעות? הכל קרה הרבה יותר מהר. התחילו לעלות ברשת קליפים מכל העולם, מטורף".
עלה גם סרטון שנעשה בטהרן. הצעירים שהפיקו אותו נעצרו, הואשמו בפגיעה בצניעות הציבור ונידונו לחצי שנת מאסר ול־91 מלקות.
"העניין הזה הדאיג אותי. צייצתי לראש הממשלה שם. שאלתי במה הילדים האלה נאשמים. אני לא חושב שהוא הגיב. כנראה שהבעת האושר שלהם גרמה לו לעצבים לא מובנים. כתבתי שזה יותר ממצער שעוצרים ילדים שניסו בסך הכל להפיץ שמחה. אבל לעזאזל, מה אתה כבר יכול לעשות עם מדינה כזאת? לפחות בהמשך העונש שלהם בוטל".
ידעת שיש לך להיט גדול כזה ביד?
"אפילו לא לשנייה. אתה לא באמת יכול לדעת מה יעבוד אלא אם אתה משתמש בשירותים של מגדת עתידות באמת מדויקת, מה שלא סביר. אני לפעמים קורא על אמנים שאומרים, 'הייתה לי הרגשה שזה יעבוד'. זה לא ממש קורה אצלי, כלומר אני יודע כמובן מה אני רוצה לקבל כשאני מקליט, ואני אגיע לזה. אבל בכך זה מסתכם. אגב, חלק גדול מהשירים שלי מתחילים במקלחת".
מה הסיפור של Happy?
"הייתי צריך לכתוב שיר ל'גנוב על המיניונים', ונדמה לי שכתבתי לפחות תשע גרסאות למשהו שיתאים לסצנה שבה גיבור הסרט מתאהב. שום דבר לא עבד, וחזרו אליי ואמרו לי שזה לא מספיק טוב. הבנתי שאני צריך אולי לחשוב מחדש על החיבור בין הסצנה לשיר. ואז באיזשהו יום כשהלכתי ברחוב, התנתקתי מהסרט עצמו וחשבתי שאני צריך לעשות משהו על אדם מאוד שמח. שאלתי את עצמי, 'איך מרגיש בנאדם במצב רוח טוב', והכל יצא ככה, משום מקום, אחרי שכבר הייתי מרוקן לגמרי".
וכאן אתה גם צריך להודות לסי־לו גרין, שלא רצה את השיר.
"נתתי לו את Happy, חשבתי שהוא יכול לשיר אותו טוב יותר ממני. נדמה לי שהוא עצמו רצה להקליט את השיר, אבל באותו זמן הוא עבד על אלבום והאנשים סביבו חשבו שזה לא נכון בשבילו. הוא בירך אותי בהמשך".
היית מועמד גם לפרס אוסקר על השיר, אבל הפסדת ל־Let It Go מ'לשבור את הקרח'.
"יש לי תשובה טובה לזה: כשהקריאו את התוצאות הפנים שלי היו קפואות כקרח, אבל אמרתי לעצמי, 'Let it go'".
* * *
ב־21 ביולי יגיע וויליאמס להופעה ראשונה בישראל, בלייב פארק ראשון־לציון - מקרה לא מייצג של אמן שנוחת אצלנו בתקופת השיא בקריירה שלו. "זה בטח נשמע כמו עוד קלישאה של אמן שמגיע לישראל", הוא אומר, "אבל אני לגמרי מדבר איתך מהלב. מאז שחתמנו על ההופעה הזאת, אני מאוד נרגש. כבר הרבה שנים שאני רוצה לבקר בישראל והנה שלחו אותי לכאן בזכות המוזיקה שלי, ובנאדם, זה דבר אדיר. אני מחכה לבוא ולהכיר את הקהל הישראלי".
מה עם רוג'ר ווטרס, מחאות נגד ההופעה, בקשות שלא תבוא הנה מצד ארגוני חרם על ישראל?
"אה? לא שמעתי שום מילה בעניין. זה גם לא מעניין. אני בא להשמיע את המוזיקה שלי לאנשים שאוהבים אותה, נקודה. זה הדבר הכי חשוב, ואני לא מסתכל מעבר לזה".
וויליאמס, 43, חווה בשלוש השנים האחרונות דהירה מטורפת. אחרי שנים ארוכות ומוצלחות מאוד כמפיק, סדרה של שלושה להיטים העבירה אותו לפרונט והפכה אותו למגה כוכב. Happy סגר את השלישייה. Blurred Lines פתח. שיתוף הפעולה עם רובין ת'יק והראפר T.I. הקפיץ ישבנים בכל העולם, אבל גם חולל שתי מהומות. הראשונה נגעה לזכויות יוצרים. משפחתו של מרווין גיי המנוח הגישה תביעה לבית המשפט בטענה שהלהיט הוא העתקה של שירו של גיי Got to Give It Up. ת'יק ניסה לגלגל את האשמה על וויליאמס ובית המשפט לא קנה את זה. השניים חויבו לשלם ליורשיו של גיי כמה מיליונים טובים. "פסק הדין ייצור מגבלה חמורה לכל אמן שיכתוב יצירה שאולי תישמע כמו משהו שקיבל השראה משיר אחר", אמר וויליאמס לאחר הפסיקה, "אנחנו עלולים לאבד את החירות שלנו לקבל השראה כלשהי. זה אבסורד. הרי שני השירים שונים לחלוטין". הוא ות'יק עירערו, ובית המשפט עדיין לא הכריע בנושא.
המהומה השנייה הייתה סביב היחס לנשים. מילות השיר הבוטות יחד עם הקליפ שבגרסתו המקורית כלל עירום ובגרסתו המצונזרת הסתפק בנשים חשופות מאוד, הוליד ביקורת חריפה נגד יוצריו ומבצעיו. הם הואשמו בסקסיזם ואפילו בעידוד לאונס בגלל השורה "אני יודע שאת רוצה את זה". וויליאמס מתקומם: "הרעיון בשיר הוא דווקא שהאישה היא זו שמחליטה. היא מספיק חזקה בשביל לדחות את הגבר, שלא מקבל מה שהוא רוצה ונשאר עם הפנטזיה שלו. השיר הוא לא על 'לעשות את זה', ועובדה, שום דבר לא קרה ביניהם כי היא בחורה טובה! כל מה שרצינו זה לגרום לאנשים לרקוד. אבל אני מכבד את הביקורת שהגיעה מנשים, הרי אני לא יכול ממש להיכנס לנעליים שלהן".
ומה עם השורה: I'll Give You Something Big Enough to Tear your Ass in Two?
"אותה אני לא כתבתי, זו שורה של T.I".
כמה חודשים אחרי ש־Blurred Lines, הרעיש את העולם, וויליאמס היה שותף לפצצה נוספת, Get Lucky. אדריכלי ה־להיט של קיץ 2013 היו חברי הצמד האלקטרוני דאפט פאנק. השניים, שמסתתרים מאחורי תלבושות של רובוטים, גייסו לעזרתם אותו ואת נייל רודג'רס, אגדת דיסקו ומהמפיקים שעיצבו את הסאונד של האייטיז. "פגשתי אותם במסיבה של מדונה", מספר וויליאמס, "והם דיברו על פרויקט שהם עובדים עליו. כמובן שמיד הצעתי את עצמי. אמרתי להם, 'אני רוצה להיות שם. אני מוכן לעשות הכל. אם אתם רוצים שאנגן על תוף מרים, אין בעיה'. לא היה אכפת לי".
הם זימנו את וויליאמס להקלטות בפריז, "וכשחזרתי לארה"ב, זה נראה לי כמו חלום. אמרתי לעצמי, 'איך הרובוטים הצליחו לעשות לי את זה?' אנשים היום איבדו כבוד לגרוב. המוזיקה של היום היא לא פעם סינתטית, ודאפט פאנק ניערו את האבק מספריית המוזיקה של אמצע הסבנטיז ותחילת האייטיז והפכו אותה למשהו מיקום אחר. אגב, גם Get Lucky וגם Lines Blurred נועד לאנשים שצריכים הפסקה מהחיים. לפעמים כל מה שאתה צריך זה רק לנענע את התחת".
* * *
הוא נולד בווירג'יניה ביץ' לאמא מורה ואבא שיפוצניק וגדל במשפחה מבוססת ובסביבה שרחוקה מאוד מרחובות הזעם שבהם צמחו רבים מאמני ההיפ־הופ שייתקל בהם בהמשך חייו. בבית שמעו את אדמה, רוח ואש ואת הספינרס, ודודה שלו הכירה לו את הפאנק הפסיכדלי של פרלמנט. "מוזיקה הייתה בכל מקום מסביבי", הוא נזכר. "נמשכתי יותר למוזיקה מורכבת, עם הרבה שינויי אקורדים, כזו שיכולתי למצוא בה הרבה צבעים. סטיבי וונדר היה האליל שלי, עד היום בעצם". בטקס הגראמי של 2014 זכה להופיע לצד אלילו בביצוע מרהיב של Get Lucky.
סבתו, ששמה לב שהוא נוהג לתופף במזלג על כרית, קנתה לו את התוף הראשון כשהיה בערך בן 12 והציעה להוריו לשלוח אותו לשיעורי מוזיקה. במחנה קיץ של בית הספר פגש את צ'אד יוגו, ואחרי שלוש שנים שתופפו בתזמורת צועדת, הקימו עם שני חברים הרכב בשם נפטונז. הלהקה התגלתה בתחרות כישרונות, הוחתמה בחברת תקליטים, אבל לא שרדה. תחת אותו שם הפכו וויליאמס וצ'אד לצמד מפיקים והחלו להנדס את הצליל המגניב שלהם. ב־99', חבר משותף הכיר להם את קליס, והם הפיקו לה את אלבום הבכורה. בעתיד יספקו לה את אחד מלהיטיה הגדולים, 'מילקשייק'.
בריטני ספירס כבר הייתה כוכבת ענקית כשהנפטונז העניקו לה את השלאגר האפלולי I'm a Slave 4 U. מאוחר יותר שבו לשתף איתה פעולה. "היא טיפוס מתוק", אומר וויליאמס. "זה לא פשוט להיות בריטני ספירס ואין אף אחד מאיתנו שיודע מה זה חוץ ממנה. הרי יש לה כל כך הרבה על הכתפיים. בנאדם, היא הטביעה את החותם שלה על תולדות המוזיקה, וזה המון. היא סופר־מוכשרת, כיף גדול לעבוד איתה. לבריטני ספירס יש הכל. בעיניי היא הבדרנית האולטימטיבית". בשביל האקס שלה, ג'סטין טימברלייק הנפטונז עשו הרבה יותר: הם הפיקו לו אלבום בכורה מעולה וקיבלו על זה שני פרסי גראמי.
ההמשך היה דו־כיווני: הם הקימו עם חבר הרכב בשם N*E*R*D, שבו גם שרו (בעיקר וויליאמס) והמשיכו לפזר את אבקת הקסם שלהם על שלל אמנים, ביניהם ג'יי־זי, מושא הערצתו של וויליאמס. "זה מאוד מעניין רק לראות אותו עובד, וזו לגמרי חוויה שונה לראות מה הוא עושה באולפן לעומת לשמוע אותו ברדיו. הוא מדויק באופן נדיר, ביכולת להביע את מה שיש לו בפנים. הוא כל הזמן מתפתח ומה שמעניין במוזיקה שהוא עושה הוא העובדה שהכל מגיע ישר מהראש שלו. אין פילטרים".
וביונסה?
"מה יש לומר? היא יודעת בדיוק מה היא רוצה לשמוע ובסוף תגיע לנקודה הספציפית המדויקת. היא המלכה".
ואז וויליאמס החליט שהוא הולך סולו כמבצע. ב־2006 הוציא את In My Mind. התוצאה הייתה כישלון מהדהד, למרות שרשימת המשתתפים כללה שמות נוצצים כמו גוון סטפני, ג'יי־זי, סנופ דוג וקניה ווסט. "אני חושב שמי שהאזין לאלבום אולי הרגיש שהוא לא אותנטי", מהרהר וויליאמס. "הרגשתי אז שאני חייב להיות כמו ג'יי־זי או פאף דאדי. מה שלא הבנתי באותם ימים זה שהסיפור שלהם הוא בטח לא הסיפור שלי".
כלומר?
"הסיפור של לפלס לך דרך, להיאבק על כל צעד קודם בשביל עצמך ואחר כך בשביל הסביבה שבאת ממנה. אני לא ראיתי את הדרך שהם עשו, אלא רק את המכוניות הענקיות שלהם, הבחורות, השואו מסביב. אמנם עשיתי מוזיקה עם ג'יי ופאף. אבל הייתי נטע זר בעולם הזה. במבט לאחור, אני לא חושב שהאלבום הזה היה רע, אבל בליבו היה משבר זהות".
למה?
"המוזיקה שאתה מעביר לעולם צריכה לספר את הנרטיב שלך - מי אתה, לאן אתה הולך. היא צריכה להביא חותמת אישית שלך. זה לא היה שם. הייתי אז הבחור התחרותי שעובד בתעשיית המוזיקה ומרגיש שהוא צריך לתת פייט למוזיקאים שהוא עובד איתם כמפיק. אני יכול או צריך להתחרות בג'יי־זי, פילוסוף, משורר? לא. הבעיה הייתה שנכנסתי למרוץ שהם עצמם עיצבו, שהיה שלהם, לא שלי. אחרי האלבום הזה הבנתי שאני צריך להתחרות בעצמי, לא באחרים".
בעולם שבו כוכבים צורכים סמים כחלק מהתפריט היומי.
(שותק) "באופן נדיר ניסיתי פעם בראוניז שבתוכם היה גראס, ולא יותר מזה. אני לא בתוך הדברים האלה. את רוב הזמן שלי אני מעדיף להקדיש לעבודה. כן, אני וורקוהוליק מוחלט".
פרינס, אחד המודלים שלך, מת ממנת יתר של משככי כאבים.
"המוות שלו הכניס אותי להלם. זה היה רגע עצוב מאוד בשבילי. פגשתי אותו כמה פעמים והמוזיקה שלו השפיע עליי מאוד, הוא נתן לי השראה מתחילת הדרך. תמיד רציתי לעבוד איתו. אני חושב שהמוות שלו הוא לקח לכולנו. אנחנו לפעמים מעריכים בנאדם יותר כשהוא מת. פרינס עשה כל כך הרבה מוזיקה. הוא אגדה".
* * *
ב־2014, שמונה שנים אחרי הכישלון של אלבום הבכורה, כשלתיק העבודות שלו כמפיק נוספו, בין השאר, גם מדונה, ביונסה ופרנק אושן וכשאותם שלושה להיטים רצופים הפכו אותו לפרצוף מוכר מאוד, הוציא וויליאמס את אלבומו השני Girl. "אני לא יכול להצביע על רגע המדויק שבו ישבתי במרפסת ואמרתי לעצמי, 'הו, אני חייב לחזור להיות זמר'", הוא אומר. "איכשהו זה מצא אותי. שוב, אולי כי בסופו של דבר היעד ששמתי לעצמי היה מאוד ברור - להיות מוזיקאי יותר טוב".
והגעת אליו?
"כן. לפני 10 או 12 שנה לא יכולתי לכתוב שיר כמו Happy. לקח לי זמן למצוא את המטרה שלי. אמרתי לעצמי, 'אוקיי, אז אני מסוגל לעשות מוזיקה. אבל משהו חסר. אני רוצה לעשות מוזיקה שתגרום לאנשים להרגיש טוב. אגב, אני לא היחיד שעושה את זה. המוזיקה של קנדריק למאר מרגישה נהדר, גם זו של אדל ואלישיה קיז. יש הבדל בין מוזיקה שנשמעת מעולה לבין כזו שמרגישה לך מעולה. אני חושב שרוב האנשים מחפשים את זו שתרגיש טוב".
שיתפת פעולה עם הילדה הרעה מיילי סיירוס ב־Come Get It Bae.
"מיילי פשוט לא רוצה להתאים, כמו שציפו ממנה, לשום תבנית של 'האמריקאית המושלמת'. היא רוצה להיות גרסה מושלמת של עצמה ומצליחה בזה. אני חושב שהגישה שלה עוזרת להרבה נערות".
בניגוד לסיירוס, לוויליאמס יש תדמית של בחור רגוע. הוא נשוי לדוגמנית והמעצבת הלן לאסיצ'ן ואב לילד בן שבע בשם רוקט. שר. מפיק. משתתף כמנטור ב'דה ווייס' האמריקאית (שם החליף, כמה אירוני, את סי־לו גרין) וחתום על שני קווי אופנה בחברת אדידס. נראה שהמקום היחיד שהוא משתולל בו הוא במלתחה שלו, ובעיקר בבחירת הכובעים מנקרי העיניים שהוא חובש. "קצת מביך אותי להיות מה שאתה מכנה 'אייקון אופנה'", הוא אומר. "בסופו של דבר כל אחד מתעניין במה שהוא שם על עצמו, גם אם אתה מתלבש באופן שמרני. הבגדים הם בעצם מסכה שאומרת משהו על מי שאתה. אני שואב את הרעיונות שלי מאנשים ברחוב בדרך כלל. הכובעים? תן את הקרדיט לוויויאן ווסטווד (מעצבת בריטית מפורסמת - ר"ש). קניתי כובע שהיא עיצבה והושפעתי ממנה. אני עדיין מופתע שזה הפך לעניין כזה גדול".
כשרואים תמונות שלך מלפני 20 שנה, נראה שבכלל לא השתנית. איך אתה עושה את זה?
(צוחק) "אני שוטף את הפנים ביסודיות כל יום לפני השינה. ואולי גם כי אני מאושר?"
