בן חיון
עשה פרצופים למצלמה של רפי רשף והפך לסמל להתפוררות החברה הישראלית מערכיה, לא פחות
"הייתי בכנרת עם חברים. אני לומד במגמה עיונית מורחבת ורצינו להשתחרר קצת לפני המבחנים והבגרויות. ב-26 באפריל, בדרך חזרה מטבריה אמא שלי התקשרה אליי עצבנית וכועסת, לא הבנתי על מה, אמרה שהיא לא יודעת מאיפה זה נפל עליה, שאלה אם אני לוקח סמים - ואני הכי אנטי לזה. לא הבנתי על מה היא מדברת! ואז היא אמרה לי לפתוח טלוויזיה. נכנסתי לפייסבוק וראיתי שכולם תייגו אותי, וישר הגיעו מלא טלפונים והודעות. חברים שלי גוננו עליי ורבו עם אנשים בפייסבוק".
ואתה?
"בימים לאחר שידור הקטע אצל רפי רשף הייתי סגור בחדר - לא יודע מה לעשות, לא יודע מה להרגיש, כולי מבוהל. כל היום קורא טוקבקים ותגובות. אם זה היה מישהו עם פחות ביטחון ותמיכה של המשפחה והחברים הוא היה עושה משהו לעצמו. הגעילו אותי תגובות של אנשים שאמרו, 'בחיים לא תשרת בצה"ל', 'בגללך המדינה שלנו נראית ככה'. וואלה? בגללי? אולי בגלל אנשים בני 40 ו־50 שמקללים ילד בן 16 וחצי ומאחלים לו ולמשפחה שלו דברים שאני לא רוצה לפרט? הם אלה שהורסים את המדינה. הייתי בשוק, הרגשתי מושפל שזה שודר ככה".
מה ציפית? זה מה שעשיתם בשידור.
"זה לא היה שידור חי".
זה לא היה שידור חי?
"לא, זה היה ראיון ערוך והם שמו את זה בכוונה".
תסביר.
"הם צילמו שם איזה שעה, עשו שם כמה טייקים ומה שעשינו היה ארבע דקות מתוך זה, אבל הם בחרו לשדר דווקא את זה. אם זה באמת היה מפריע להם והורס את הראיון ופוגע בו - אפילו שזה השפיל את ג'ינו הפקח - הם היו מצלמים חדש. אם זה היה בשידור חי זה היה נראה אחרת".
אז הם חשבו בעיקר על איך הם מרוויחים הקלקות ופחות על הראיון?
"כן. אתה יכול להסכים שרפי רשף וערוץ 10 עשו הרבה רעש בזכות מה שקרה? אני לא רוצה לומר שזה על חשבוני. עשיתי טעות ואני צריך להתמודד עם התוצאות. לא הייתי צריך לעשות את זה. למדתי מזה לקח - פעם הבאה לא ללכת לעשות שטויות מול מצלמות".
מה קרה אחרי זה בבית ספר?
"כל הילדים לקחו את זה בצחוק והבינו. המורים והמורות העדיפו שלא להיכנס לזה, רק באו לתמוך בי, שאלו מה שלומי, דאגו לי. בהתחלה המשפחה כעסה אבל הבינו שאני במצב לא טוב. אנשים עשו מזה סיפור כאילו רצחתי מישהו".
יצא מזה גם משהו חיובי?
"בשבילי כן: ראיתי מה זו המדינה הזאת והתקשורת. באותו שבוע היה רצח של מישהו והתייחסו לזה פחות מאשר אליי. זה היה מזעזע. אחרי זה ברפי רשף רצו לראיין אותי שוב, לא הסכמתי. אין לי מה להגיד להם. אני מעדיף לעבור את זה. היום אני כבר צוחק מזה, היה וקרה. עשיתי את הטעות שלי - אולי זה בסדר ואולי לא, אולי פגעתי בכבודו של הפקח וזה לא היה בסדר. לא חשבתי פעמיים ולא שקלתי מה יכול לקרות. אחר כך ניסו להפגיש בינינו בתקשורת, בשביל להעלות את הרייטינג. הוא לא הסכים וגם אני לא הסכמתי".
חן טל
הצטלמה בבגד ים, הפכה לאושיית רשת מתפשטת והואשמה בדרדור המוסר הלאומי
"נקודת הפתיחה הייתה כשהתחלתי ליחצן מסיבות בתל־אביב ב־2011. יום אחד חברה לקחה ליפסטיק וכתבה לי על החזה את שם המועדון. עשיתי סלפי בבגד ים וקיבלתי 80 לייקים במהלך היום. זה היה המון, בדרך כלל הייתי מקבלת 20 לייקים לכל היותר. הבנתי שיש פה קטע. זה התחיל הכי תמים שיש".
זה לא תמים.
"זה כן. לפני חמש שנים הייתה תקופה אחרת בפייסבוק ובאינסטגרם. לאייל גולן היו 20 אלף עוקבים ולי היו עשרת אלפים. היום לכל נערה בת 17 יש עשרת אלפים עוקבים. הדברים השתנו, המתירנות התפתחה ופייסבוק מפוצץ היום בתמונות של בחורות עם בגדי ים קטנטנים. לפעמים גם בלי. פעם זה עורר סערה והיום לא".
הובלת שינוי.
"בשבוע השני צילמתי עוד אחת ואז עוד אחת - פעם עם שוקולד, פעם עם בקבוק אלכוהול, פעם עם אננסים. בכולם הייתי עם בגד ים או תחתונים וחזייה. עם הזמן הלייקים תפחו והתמונות התחילו לעלות גם סתם באמצע השבוע, להנאתי. לאט־לאט העוקבים הגיעו עד שהייתה כתבה ב'צינור לילה' על בחורה אנונימית שיש לה עשרת אלפים עוקבים, ואז התקשורת התחילה לבוא ופתאום פפראצי וזה התפוצץ. בסוף 2014 הוכתרתי כבן אדם הכי מגוגל באותה שנה בישראל. יותר מבר רפאלי וביבי נתניהו, 917 אלף חיפושים בממוצע בחודש".
מה היו התגובות?
"התגובות מאוד חריפות, מההתחלה ועד היום, כי אנחנו חיים במדינה מאוד שמרנית ופרימיטיבית. החל מקללות כמו 'זונה', 'שרמוטה' וכו' ועד ל'אמן תמותי', 'אמן ההורים שלך יקבלו סרטן', 'אמן תתאבדי', 'אמן שתהיי עקרה', 'אמן שימות לך הילד בלידה'. העיקר שיש 'אמן'. זה מצחיק אותי כי הם אלה שמזינים אותי. אני שואלת אותם - 'אם אתם מקללים אותי, למה אתם עוקבים אחריי?' הם בחרו לעקוב אחריי. 'למה אתה לא חוסם אותי?' חלק עונים, 'כי זה כיף לקלל', חלק אומרים, 'מי עוקב אחרייך בכלל יא מטומטמת'. אין להם מה לענות".
ומה אומרים לך ברחוב?
"רק דברים טובים. אנשים עוצרים אותי, 'אפשר תמונה?' אני אומרת, 'בטח'. אחרי חמש דקות מתייגים אותי - 'עם חן טל הזונה' . לאף אחד אין אומץ לקלל אותי בפנים".
לא נמאס מהקללות?
"ממש לא, להפך. זה משעשע אותי, רק מראה עד כמה החברה שלנו צבועה. בנות יותר כותבות, 'את בת של מלך - לא בת של זונה' - כאילו מנסות לשקם אותי. בדרך כלל זה בנות שבקאבר יש להן תמונה של הבאבא סאלי ובתמונת פרופיל היא בביקיני ברזילאי בתאילנד, יוצאות לקלרה ולחתול והכלב ומטיפות לי מוסר. בנים זה הכי מצחיק - חושבים שאני לא יודעת שאתם יושבים בבית ומביאים ביד על התמונות שלי בזמן שאתם מקללים אותי ברשת?"
למה המשכת עם זה?
"למה לא, זה הגוף שלי. כולנו אוהבים תשומת לב, לקבל מילה טובה, אהדה, לא משנה אם בגלל האהבה שלך לכלבים או לעצמך. עליתי על גל, אני שלמה עם הגוף שלי, לא דוגמנית של ויקטוריה'ס סיקרט, ועכשיו גם בהיריון. כשעברתי הפלה שיתפתי וגם את האנורקסיה, לא רק ביקיני, ים ומסיבות. כבר הבנו את הקטע של ציצים ציצים ציצים, כמה אפשר לראות? היום אנשים מחפשים לראות מה יש לי להגיד. קיבלת כוח בזכות הציצים? עכשיו מה את עושה עם זה. אני עושה למען בעלי חיים וטבעונות וקהילה גאה וזה גורם להם להבין שיש פה עוד צדדים לבן אדם. אין מאחוריי גופים כמו 'רשת' או 'קשת' שאומרים לי, 'את צריכה היום להוריד את המכנסיים ולהצטלם', אני אדון לעצמי".
ממה את מתפרנסת כיום?
"יש לי חנות משלי - 'בית הכלב', מוצרים וציוד לבעלי חיים בפתח־תקווה. את החנות התחלתי לפרסם רק בשנה האחרונה, רציתי הפרדה ולא שיבואו להציק לי. לרוב זה עובד. זה גורם להמון בני נוער לבוא לפה, להציק ולהצטלם, ובסוף הם קונים איזה עצם לכלב".
עדי וליטל
צילמו קליפ ליפסינק לפיקסיז וקיבלו מהם חום, אהבה ותקציב לקליפ רשמי
עדי פרימרן: "זה היה לפני 11 שנים בערך. רציתי להכין לחבר שלי דאז מתנת יום הולדת מקורית, ואמרתי לליטל, 'בואי ננסה לעשות ליפסינק'. היה אז קליפ חזק בליפסינק של 'נומה נומה היי'. צילמנו, ערכנו, לא חשבתי בכלל שנעלה את זה ליוטיוב".
ליטל מייזל: "הייתי אחרי צבא ולמדתי עריכה. זה היה הקליפ הראשון שערכתי. אז עוד לא היה פייסבוק, יוטיוב היה חדש ומלהיב, הדהים אותי שאפשר לשתף תכנים, היום זה נשמע מפגר. פשוט פתחתי את המצלמה וצילמנו, היינו תמימות, לא ידענו בכלל מה זה יכול לעשות".
עדי: "ליטל העלתה את זה לתחרות ריקוד שהייתה ביוטיוב ואז זה תפס תאוצה, אני לא יודעת איך ולמה. כנראה שאז לא היו הרבה דברים ביוטיוב".
ליטל: "העלנו את הסרטון בסוף אוגוסט, וחצי שנה אחרי קלטתי שזה הגיע להמון אנשים. כשהוא הגיע למיליון צפיות, הבמאי קווין סמית (מתהילת 'מוכרים בלבד') עשה לזה מחווה וככה הוא פירסם את הסרט החדש שלו".
ליטל: "בעקבות זה התחלנו לעבוד בלעשות סרטונים, לביים, לשחק. סלקום נתנו לנו אופציה לעשות מה שבא לנו ולספק תוכן".
עדי: "עשינו איזה פרסומת ל'תגלית', וקליפ רשת שהוא סוג של פרסומת ל'אמריקן אפרל'. מפרסמים מחו"ל שלחו לנו כסף כי לקחו שנייה מהקליפ. עבדנו ארבע־חמש שנים בחברה שקוראים לה 'היפ', הם היו מעין חיקוי ישראלי ליוטיוב. בהתחלה לא היו סרטונים באתר, אז לכל אחת מאיתנו נתנו טלפון ואמרו, 'תצלמו מה שאתן רוצות'. אנחנו לא חושבות שהם שיקרו לעצמם שאנחנו גאונות של ויראליות, אבל היינו הישראליות הכי נצפות אז רצו לנצל את ההייפ סביבנו".
מה הדבר הכי מגניב שקרה בזכות הקליפ?
עדי: "ב־2010 הפיקסיז היו אמורים להגיע להופעה בארץ. ליטל יצרה קשר עם המנהל שלהם ושאלה אם יש מצב לפגוש אותם. הוא אמר 'בטח' ובסוף הם ביטלו את ההופעה. לפני שנתיים הם כן באו. הובילו אותנו אל מאחורי הקלעים לפגוש אותם בחדר וזה היה רק אנחנו והם. דיברנו איתם, שתינו בירה, שיחות סרק, זה היה חודש לפני החתונה שלי אז דיברנו על החתונה. ואז ליטל הציע חצי בצחוק שנעשה קליפ לאחד השירים באלבום החדש שיצא להם. המנהל שלהם חשב שזה רעיון טוב, נתנו לנו תקציב סמלי וצילמנו להם קליפ".
ליטל: "הוא לא הצליח כמו הקודם. אחרי שהקליפ המקורי יצא ניסינו לעשות ליפסינק לסרטים, היו צפיות יפות אבל לא מיליונים. זה לא היה אותו דבר, אי־אפשר לשחזר. בקליפ ההוא היה משהו מאוד ראשוני והוא הגיע בזמן הנכון. זה כמו הימורים, אין לזה נוסחה, אי־אפשר לדעת מה הולך לתפוס".
איך זה שינה את החיים שלכן?
עדי: "זה שינה. זה היה מיד אחרי הצבא, חשבתי אז ללמוד פסיכולוגיה, והקליפ נתן לי השראה אז הלכנו ללמוד יחד קולנוע בספיר. לפני כמה שנים עזבתי את התחום לגמרי. היום אני עושה השלמות כדי ללמוד לתואר שני בתרפיה באמנות".
ליטל: "לא יודעת אם היינו הולכות ללמוד קולנוע אם לא הקליפ הזה. היום אני מלצרית בפאב. קרה לי כמה פעמים שאנשים שם אמרו לי כזה, 'הי, זו את מהקליפ!'"
יבגני זרובינסקי
התחיל לפרסם בדיחות ימניות בפייסבוק, צבר המון עוקבים וצילם סרטונים עם ביבי וליברמן
"רק לפני כשנתיים וחצי הבנתי שניתן לנצל את המדיה הזו ליותר מצ'ק־אין עם חברים בים. התחלתי לפרסם סטטוסים הומוריסטיים ביקורתיים על ענייני היום, מחשבות או דברים אישיים. הפוסטים פורסמו בדפים גדולים בפייסבוק כמו 'צינור לילה', 'ידיעות אחרונות', 'סטטוסים מצייצים' זיכרונו לברכה וכו' ולאט־לאט צברו אלפי לייקים, שיתופים ותגובות. בתחילת גל הטרור הפלסטיני ב־2015 - נחסמתי על ידי פייסבוק אחרי שפירסמתי פוסט הומוריסטי על מחבל. שכב מחבל פצוע וכתבתי ליד התמונה שלו, 'אין מה לעשות איתו הוא רק רוצה לישון'. המקרה גרר בזמנו מחאה ענקית, נדהמתי מהתמיכה הגדולה שקיבלתי מאלפי גולשים שהעלו סטטוסים וממים בנושא. פתחו דף - 'יבגני עדיין חי' והעלו כל מיני ממים כמו 'בדם ואש נפדה אותך יבגני', או 'יבגני פעיל: 1000 עוקבים ביום', 'יבגני חסום: 5000 עוקבים ביום'. לפני הסיפור הזה היו לי 120 אלף עוקבים".
והיום יש לך כבר מעל 200 אלף.
"אז התחלתי להרגיש שזה לא רק לייקים ועוקבים אלא מחאה גדולה שמעניינת אנשים. החסימה הזאת העלתה לסדר היום הציבורי את העובדה שהרשתות החברתיות איפשרו לרוב הסתה נגד ישראלים, בעוד שפרסומים ביקורתיים או הומוריסטיים כלפי הפלסטינים נמחקו ומפרסמם נחסם. גם אז פייסבוק דחו את הטענות אבל מאז יש פחות ישראלים שנחסמו. כל הדיווחים האלה לפייסבוק עוברים לצוותים שלהם שלא יושבים פה, חלקם במדינות ערב, אז אם יושב אדם בסעודיה ורואה דבר כזה - מן הסתם רוב העולם נגדנו".
עמוד הפייסבוק שלך הוא כנראה העמוד הכי פעיל מבין אלה שמפעילים אנשים פרטיים בישראל. מה כל כך מעניין בו?
"ככל הנראה התמונות בביקיני שאני מעלה (צוחק). אין לי מושג. אולי זה השילוב של הומור, פוליטיקה ודעות במינון ובזמן הנכון. הומור וימין לא משתלבים. יש את הצל שלא מעלה דברים הומוריסטיים, ויש כאלה שחזקים בהומור ולא יודעים מי ראש הממשלה".
ואגב ראש הממשלה, לאחרונה צילמת איתו סרטון לעמוד הפייסבוק שלך. צילמת סרטון גם עם שר הביטחון ליברמן. איך זה קרה?
"הצוות הקרוב של ליברמן פנה אליי שבוע לפני פסח ושאלו אם ארצה להשתתף בסרטון לכבוד החג, אז אמרתי, 'יאללה למה לא'. האם הוא שחקן טוב? פוליטיקאי טוב חייב להיות שחקן טוב, גם בישראל וגם בעולם. הסרטון עם ביבי קרה די במקרה. הייתי מועמד בטקס 'אנשי השנה 2016' של ערוץ 9 הרוסי בקטגוריית של 'אושיות רשת'. הטקס נערך בבנייני האומה ונתניהו הגיע. תוך כדי שיחה עם הצוות שלו עלה הרעיון שנצלם סרטון לפייסבוק. ביבי הכיר אותי, מיד הסכים וסיפר לי שהבן שלו יאיר עוקב אחריי ועושה לייקים. לא היו תנאים מוקדמים, היינו יחד חצי שעה בחדר, בלי מאבטחים בלי כלום. הוא הרגיע את הדובר שלו ואמר עליי, 'שיגיד מה שהוא רוצה'. זרם".
יש לך משרד פרסום ומקומון אינטרנטי בקריות. זה עוזר לקריירה?
"אם פעם הייתי מגיע ללקוח והוא היה עושה לי טובה שהוא מדבר איתי אז היום הוא לא מתחיל לדבר לפני שהוא וכל המשרד עושים איתי סלפי, אז אני מאמין שזה עוזר. ברחוב לרוב פשוט דוחפים לך טלפון לפנים ולפני שהבנת מה קרה, הסלפי כבר בטלפון שלהם. ויש המון הצעות כל הזמן, בין אם זה טלוויזיה, פוליטיקה, רדיו ומה לא, אבל כרגע אני לא ממהר להיכנס לשום דבר חדש. לאחרונה התחלתי לכתוב מופע סטנד־אפ ובאוקטובר הקרוב אני אשתתף בתפקיד אורח בסדרה הקומית 'שנות ה־80'".
עידו גל רזון
הקים קול זעקה בכנסת בשם חיילים שהמערכת הפקירה לאחר שנפצעו והפך לפנים של התופעה
"חמש שנים אחרי הפציעה שלי בעזה הגשתי תביעה בדרישה שיכירו בי כפוסט־טראומטי. המערכת האכזרית לא התייחסה אליי. הקצינת נפגעים לא מילאה לי דוח פציעה ומצאתי את עצמי אחרי עשרות קרבות, זרוק כמו זוג גרביים. פניתי לכל הגורמים הרלוונטים ולאנשים בתקשורת, כדי להוציא את הסיפור שלי ואף אחד לא באמת הבין אותי. הייתי בתקופות של אי־יציבות נפשית, גם בגלל התרופות, ולא הייתי במצב שיכולתי לדבר ולהסביר את עצמי כמו שצריך".
בנובמבר 2015 הגעת לדיון בוועדה לביקורת המדינה בכנסת. צעקת שם איך הרגת בשביל המדינה שמסרבת לטפל ואיך בעצם שמרת עלינו והפקרנו אותך. הועדה נותרה המומה.
"בישיבה צעקתי, 'בית המשפט קבע שאגף השיקום חייב לטפל בי והמערכת ציפצפה על זה'. לא תיכננתי את זה, זה הפוסט־טראומה שלי, הצעקה של החיים שלי, ההישרדות שלי, הכספים של ההורים שלי. זה פשוט יצא ממני באותו רגע, צעקתי כי הרגשתי שם בתוך הקרב, כל פעם שאני נכנס ללחץ אני בתחושות של קרב. צילמו אותי ולא ידעתי מה הולך לקרות עם זה. כעבור שבועיים ארגון נכי צה"ל פירסם את זה בלי להגיד לי. זה הפריע לי מאוד שפירסמו את זה בלי להגיד לי, גם הם ניצלו את המעמד של זה. קמתי בבוקר והיו לי אלפי הודעות, תייגו אותי, שיתפו, מלא שיחות, כל הפייסבוק, הודעות תמיכה מכל העם".
איך זה שינה את החיים שלך?
"ברגע שהתפרסם הסרטון ישר קיבלתי הזמנה לוועדה, יועצת שיקום, עובדת רווחה, החזרים כספיים ומרפאות. הליך וי־איי־פי מהיר וגם תמיכה ואהבה: יותר מ־50 אלף הודעות של אנשים שזה נגע בהם, גם ערבים. וזה בסופו של דבר הטיפול הכי יעיל וטוב. קיבלתי גם הצעות לעזרה מכל הגופים הכי גדולים במשק. עד היום אני מקבל הודעות כל בוקר, שבזכותי אנשים הצליחו לחבר מחדש קשרים, להבין את הצד השני, ילד שלא דיבר עם ההורים שלו ופתאום הם מבינים אותו, אמהות שהילדים שלהן התאבדו ופתאום הבינו מה קרה להם. זה העלה את המודעות בצורה מאוד גבוהה. מצד שני, זה מאוד קשה לי, החשיפה החמירה את מצבי, העמיסה עליי לחץ, אני לא יכול ללכת לקנות סיגריות בלי שידברו איתי על קרבות וסיפורים על אנשים שהתאבדו".
מה אתה עושה עם כל זה?
"הולך להקים קרן להכוונת חיילים פצועים ולגייס כסף. הקרן אמורה ליצור שוויון בין משפחות שאין להן לבין אלה שיש להן. היא תעסיק רופאים מכל תחום וכל חייל פצוע יקבל חמש חוות דעת רפואיות. ניצור גב חזק לפצוע ונרכז עבורו את התביעות מול משרד הביטחון. הכל יהיה בחינם. ככה נעיף את לבנת פורן שלוקחת אחוזים גבוהים ואת כל שאר מי שגוזר קופונים על הפצועים - עורכי דין, רופאים וכו'".
הכל מהוויראליות שלך.
"אני ויראלי בקטע אחר, מאז כל דבר שאני מעלה נהיה ויראלי".
