היו זמנים באמריקה

בצעד שבהחלט מצדיק את שמה, הטלוויזיה החינוכית החלה לשדר השבוע מההתחלה את "הבית הלבן", סדרת המופת העוסקת בממשלו של הנשיא הפיקטיבי ג'ד בארטלט (מרטין שין) ובצוותו הנאמן והמיומן. על אף שהיא עדיין מהווה בית ספר לכתיבה, מה שמעניין בצפייה ב"הבית הלבן" ב־2016 הוא ההזדמנות להיווכח עד כמה ערכיה האידיאליסטיים, שגם בזמן אמת נראו נאיביים למדי, הם כיום כבר בגדר מדע בדיוני.

התמה המרכזית של "הבית הלבן", שנולדה בשלהי עידן קלינטון ונתנה קונטרה ליברלית לנשיאותו של ג'ורג' בוש הבן, גרסה כי את המדינה מנהלים אוסף של אנשים מבריקים וחדורי מוטיבציה לשרת את הציבור. גיבורי הסדרה הרשו לעצמם להיות סרקסטיים ולפרקים מניפולטיביים, אבל לא ציניקנים גמורים ובטח לא עבריינים ומושחתים. עתה, כשהבון־טון הטלוויזיוני הוא דרמות פוליטיות קודרות נוסח "סקנדל" ו"בית הקלפים" וקומדיות ניהיליסטיות כמו "ויפ", מסדרונות השלטון החיוביים של "הבית הלבן" נתפסים כתלושים ולא אמינים. האחרונה ביקשה מהצופים לתת אמון בממסד למרות פגמיו. אותו ממסד מסומן כשטן הגדול של מערכת הבחירות לנשיאות. לכן סביר להניח שבאווירה הנוכחית, "הבית הלבן" הייתה נבעטת מכל המדרגות.

מי שממחישה היטב כיצד השינוי הזה בא לידי ביטוי גם במציאות היא "טראמפ־לנד", סדרת הכתבות של נדב איל בערוץ 10. איל מנסה להצביע על זרמי העומק שהביאו לכך שאישיות כה גרוטסקית ושנויה במחלוקת כדונלד טראמפ נמצאת במרחק נגיעה מהחדר הסגלגל ומגישה לנשק גרעיני. זאת, באמצעות מסע לאזורים מוכי אבטלה או כאלה המפולגים סביב נושאים כמו דת וערכי המשפחה.

כוחה של "טראמפ־לנד" טמון במפגשים של איל עם האמריקאים שהפנטזיה של "הבית הלבן" התנשאה עליהם, אכזבה אותם או הטריפה את דעתם. בפרק הראשון היו אלה אפרו־אמריקאים שעדיין סובלים מאלימות שוטרים, למרות שבחדר הסגלגל יושב אדם שנראה בדיוק כמוהם. שלשום היו אלה כורים שבשם הסחר החופשי איבדו את פרנסתם. ואמש היו אלה שמרנים־דתיים־קיצוניים שנערכים לקרב לחיים ולמוות נגד האג'נדה הפרוגרסיבית של ממשל אובמה.

איל עצמו נראה כמו דמות מסדרה של סורקין: גבר, לבן, רהוט, ליברל. אליטה קלאסית. עצם הנוכחות שלו באותה "טראמפ־לנד" מייצרת לעתים מבוכה, שמצליחה להסביר את קווי השבר שמחלקים את אמריקה ומדוע רבים בתוכה מוצאים בטראמפ מזור לכאביהם. והמחשבה שהסיפור עשוי להסתיים בניצחונו כל כך מאיימת, עד שלא נותר אלא לחכות שעה וחצי ולהתנחם בפרק ישן של "הבית הלבן".

בקטנה

"טראמפ־לנד" משודרת בתום המהדורה המרכזית, לאחר שהרשות השנייה אישרה לחדשות ערוץ 10 לשדר פרק מגזין באורך כ־20 דקות ובתנאי שיהיה בנפרד מהמהדורה, שתסתיים בתשע. כלומר המאבק המתוקשר על אורכה של המהדורה — שהגיע גם לבג"צ — הסתכם בשינוי הכה דרמטי לפיו מה ששודר בתוך המהדורה יידחה עד לאחר תחזית מזג האוויר. המשמעות היא שהפריים טיים של ערוץ 10 שב להתכווץ לטובת חדשות ואקטואליה, שהן ממילא עיקר לוח השידורים. אמנם "טראמפ־לנד" מייצגת את הפוטנציאל הטמון בתוכן מגזיני עם ערך מוסף. ובכל זאת לא היה קורה דבר אם הכתבה הייתה נכללת בתוך מהדורה בת שעה.