גוונים של אפור

אני זוכר שבנעוריי קראתי על המהפכה הצרפתית. מיד עם סיומה התגבשו בצרפת שתי קבוצות: שמרנים וליברלים. ה"ליברלים" התנגדו לחזור ל"סדר הישן" של לפני המהפכה ודרשו את חיזוקן של חירויות היסוד, ובראשן חופש הביטוי, מתוך אמונה שחברה צודקת תוכל להתקיים רק על בסיס חירות ושוויון. לעומתם, ה"שמרנים" היה הכינוי לקבוצה שכן שאפה לחזור ל"סדר הטבעי" – כזה שיבטיח את תפקודה התקין של החברה הצרפתית וימנע בעתיד מהפכות מסוג זה. צרפת התחלקה באופן ברור לשניים. בלי אמצע.

אני זוכר את היום, את השעה, את המקום שבו ישבתי ואפילו את הריח החמוץ של זיעת נעורים שהדיפה הכיתה. הרמתי יד ושאלתי את המורה: "מה אנחנו? בישראל – אנחנו שמרנים או ליברלים?" לא הייתה לה תשובה. גם לי לא הייתה. אפילו היום אין לי. אני רק זוכר שאחד התלמידים זרק, "אנחנו לא זה ולא זה". ואולי רק הוא צדק.

xxx

לא היה אז "וויקי" אבל כן היה "אנציקלו", אז קראתי קצת על הנושא וניסיתי לראות אם זה קשור לימין או שמאל. הרי איכשהו השתרשה בנו החשיבה האמריקאית שלפיה הליברליזם הוא שמאלני, והשמרנות ימנית היא. אבל כאן זה לא לגמרי עובד ככה. כי מהלכי ההיסטוריה בארץ ישראל הוכיחו שדווקא השמאל הוא זה שכבש שטחים, והימין היה זה שהחזיר אותם. בתקופת השמאל חטפו ילדים, אבל בימין עזרו להשתיק את הסיפור. לכן, אם כולם קדושים וכולם חוטאים — איך אפשר לבחור רק באחד? כי כאשר אין שחור מוחלט ואין לבן – נותר רק אפור.

ומתוך האפור הזה הלכו והתגבשו הדעות הפוליטיות של בני הדור שלי, הדור שנאלץ להאזין לאביב גפן אומר ש"אנחנו דור מזוין", וגם לכל המבוגרים שתיעבו את השיר הזה, אבל עדיין טרחו בכל הזדמנות לומר לנו שהוא צודק. הדור שהתבגר תוך כדי הסכם השלום עם ערפאת, אבל התגייס לצה"ל באינתיפאדה השנייה. הדור שבו לכולם היה מחשב ביתי תואם IBM, אבל היינו בטוחים שבאג 2000 ישמיד את האנושות. הדור שבנעוריו ל"כיכר מלכי ישראל" עוד קראו ככה – ואחרי כמה זמן כבר לא. ילדי הסנדוויץ' בין ההיסטוריה למודרנה. לא היינו תמימים כמו הדור הקודם, ואנחנו לא פיקחים כמו הדור הנוכחי. אז איך נדע לבחור?

xxx

הדור שלי, שהתפתח תודעתית בתוך גוני האפור האלו, הגיע למצב שבימינו כל אמירה חצי־פוליטית שתימלט מפיו תמיד תלווה בהקדמה: "וזה לא שאני..."

דוגמה א': "כי הם גם בני אדם – וזה לא שאני שמאלני או משהו, אני פשוט חושב ש..."

דוגמה ב': "חייבים להבהיר להם שאין צידוק לטרור – וזה לא שאני ימני או משהו, אני פשוט חושב ש..."

כזה.

לעתים אני מתבונן בחבריי בני דורי, ומגלה שבתור הורה הליברליות שלך משתנה. כשאתה הופך להורה, אתה נהיה הרבה יותר מיליטנטי. יותר קל לך לומר: "צריך להרוג את כולם", רק כדי שהבן שלך לא ילך למלחמה. בשנים האחרונות זה אפילו הבהיר לי שמרבית הערכים של הוריי כנראה התגבשו מתוך הפחד שיקרה לי משהו. ולחשוב שפעם הייתי מתווכח איתם על זה... בטח גם הם בגילי היו מתווכחים עם ההורים שלהם על הערכים הקלוקלים ב"שיער". מסתבר שהרבה יותר קל להיות ליברל כשאתה אחראי רק על הבלורית שלך ועל הציון־מגן לבגרות.

כך שמנקודת מבטי, הדור שלי – הוא דור שלם, שפשוט לא לגמרי נסגר על מה להגיד או לחשוב. ושלא תטעו — יש לזה צדדים נפלאים המעידים על חמלה, פיכחון ואנושיות. אבל מצד שני זה מבלגן אותנו מאוד פוליטית ותודעתית. כי בישראל מצפים ממך לבחור צד. דורשים ממך להגיד דברים נחרצים. שחור או לבן, כן או לא, חושך או אור, שמאל או ימין. ומה אם לפעמים אני חושב את שניהם?

xxx

לדוגמה: כשבחרתי בפעם הראשונה, בכלל לא חשבתי על דבר כזה שנקרא "מפלגת מרכז". אתה היית או עבודה או ליכוד. ואני בגיל ההוא, מה אני יודע מה אני? תנו לי לנשק בחורה ואני מחזיר את כל השטחים כולם. לכן בגיל 18, חשבתי שאני פציפיסט אבל גם חלמתי להתגייס לגבעתי. בבחירות שמתי גם "עבודה" אבל גם "בנימין נתניהו" (בשני פתקים נפרדים כחלק מאקספרימנט ההצבעה הישירה שנכשל). חברים שלי צחקו עליי: "אתה לא יכול להיות גם מרוקאי, גם מושבניק, להגיד שאתה פציפיסט, להתגייס לקרבי, להצביע לביבי ולעבודה בו זמנית". למה? שאלתי. "ככה. תחליט", ענו. "אלוהים אוהב כשמחליטים". ובתור הפוסט־נער פְרֵה־גבר שהייתי – חשבתי שהם צודקים.

xxx

ביום הזיכרון השנה פירסמתי כאן טור שנקרא "גיבורים בעל כורחם", על איך בעיניי ראוי לזכור את חללי מערכות ישראל. הפסקה הראשונה הסתיימה במילים: "(חללים אלה) היו ותמיד יישארו קורבנות של אוזלת היד האנושית להגיע להסכמה ללא אלימות". ביום שהטור פורסם, חבר התקשר אליי בזעקה: "תגיד לי אחי, מה נהיית שמאלני?" שאלתי חבר נוסף כדי לוודא, וגם הוא אמר לי: "יש מצב אחי שהמשפט הזה יתפרש ככה".

מצד שני לפני שלושה שבועות, כשהעברתי ביקורת על זה שהשמאל ממלא פיו מים בעניין חטופי תימן, פנו אליי חברים אחרים ושאלו: "מה, אתה ליכודניק?! למה לכתוב דבר כזה — אתה מחזק ככה את הימין!" תגידו אנשים, נדפקתם? אסור לאינדיבידואל במדינה שלנו לבטא מחשבה עצמאית בלי שתיחשב פרופגנדה?

בכלל, האוזניים של כולם במדינה הזאת נהיו נורא רגישות. כולם ממהרים לקטלג אותך כאן או שם. אבל בוא'נה, אני רואה כאן ציבור שלם שלא בא לו להשתייך חד־משמעית. הרי הפוליטיקה בארץ היא כמו חלב על המדף — היום היא תאכיל את ילדיך ומחר היא תסריח. מי יודע מה יהיה?

אלה שזועקים: "אני רק ליכוד!" עוד צרוב בהם עלבון הגזענות של המערך הישן ופוחדים משובה – אבל היא לא תשוב. ומולם אלה שקוראים: "רק השמאל!" פשוט פוחדים שהמדינה שלהם "הולכת קיבינימט" — אבל היא לא. בואו נודה באמת, אנשים — מדינתנו רחוקה משלמות, אבל היא לא הולכת לשום קיבינימט. תנו לאנשים להגיד מה שבא להם. בואו נרוקן את המרתפים.

אני מוכן לשמוע הכל. אני בוחר לשמוע את דעתו הנוראית ביותר של האדם השונה ביותר ממני. לי תמיד תהיה עדיפה אמת מרה על שקר מתוק.

כשאמיר חצרוני פתח את פיו על מזרחים, על נשים, על התקשורת, על משה סילמן ועל... בעצם על כולם – הטיעון הכי נפוץ ששמעתי היה: "למה נותנים לבן אדם כזה במה?" אני אומר: "לא, יופי. תנו לו במה". תנו לו עוד אפילו. תנו לו למצות את דעותיו בפומבי כדי שנדע שיש שכמותו. וכך נדע גם איך להתמודד איתם במקום להיות מופתעים כל פעם מחדש.

הרי אם חצרוני היה נחמד, מנומס ופוליטיקלי קורקט, היינו עלולים לחשוב שהוא דווקא אדם מקסים. והרי הוא לא. לכן — נהפוך הוא – בואו נשמע הכל ונתמודד עם זה. בחייאת דינקום, עברנו כל כך הרבה תלאות כעם וכאומה, שאני סומך עלינו שנצליח להתמודד עם קצת דעות חשוכות.

הקלישאה הכי יפה של וולטר היא: "אינני מסכים עם מילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". דוגרי.

xxx

אז האם אנחנו שמרנים או ליברלים? וואלה לא יודע. אבל נוכחתי מחד שרוב הישראלים לא רוצים לחשוב על עצמם כעל "שמרנים", ומאידך הם מאוד נזהרים לא להבליט איזו ליברליות מוגזמת. מהזווית שלי — ההליכה הזו על התפר איכשהו נוצרה באופן טבעי בתוך התרבות החברתית־פוליטית שלנו ב־20 השנים האחרונות. האם במקרה? לא יודע. אבל דבר אחד אני כן יודע — אלה המצהירים על עצמם "ליברלים" ויום אחרי זה מזדעקים לנוכח איזו אמירה־טיפשית־זמנית שאיזה אומלל תורן צייץ בפייסבוק או באיזה ראיון – אני מיד חושב לעצמי: "ממש ליברלים. כל הכבוד. חופש הדיבור בגרונכם. אין מה לומר". בעיניי האנשים האלה הם הכי שמרנים. כי ליברל אמיתי נמדד באיך שהוא מגיב לדברים שאיתם הוא לא מסכים ‑ לא לדברים שנשמעים לו נכונים.

xxx

אני לא שייך ולא משויך לאיש. אני ודעותיי שייכים רק לי. לעצמי בלבד. אני לא מדבר בשם אף אחד ולא עבור איש. אני מדבר עבורי. וגם אם יש זיג וזג בדבריי – וגם אם הם יתפרשו באוזניכם כנזילים – הם שלי ואני עומד מאחוריהם, והם נגזרת מוחלטת של המחשבה הגמישה שלי. כזו שמוכנה לשמוע כל אחד וגם לשנות את דעתה כשצריך. כי בעיניי גמישות זו אחת התכונות הכי חשובות בחיים האלה. לכן, אם השומע המקובע מחליט לקטלג אותי – שייטב לו. אבל שיידע שלעולם הוא לא מחליט עליי. רק אני מחליט עליי.