ההורים: איה (33) עורכת דין במשרד בכרמיאל, לוטפי (39) קצין צה"ל בדרגת רב־סרן ובשנים האחרונות מפקד הגדנ"ע הדרוזי והצ'רקסי, האחראי על גיוס בני מיעוטים לצה"ל. שניהם נולדו וגדלו בבית־ג'ן, והם יחד כבר 11 שנים ("אבל אני כבר שמעתי עליו קודם", צוחקת איה).

 הילדים: תיליה (8), תלמידת כיתה ב', ואייל (4 וחצי) בגן.

 איה: תמיד הייתה רזה, אבל בעקבות ההריונות נשארה בעודף משקל של 40 קילו. "כל השיטות שניסיתי כדי להוריד אותם לא עזרו", היא מספרת.

 הניתוח: לפני שנה וחצי עברה ניתוח לקיצור קיבה. "זה הליך לא פשוט, אבל חזרתי לעצמי כמעט לגמרי. כשעברתי את הניתוח הסבירו לנו שזה תהליך שבמסגרתו עושים סדר בבטן כדי לעשות סדר בראש: דפוסי החשיבה חייבים להשתנות".

 אוכל: מכינים את הרוב בעצמם. "את הפיתות אמא שלי אופה", מספרת איה, "זיתים ומלפפונים אני כובשת, לבנה אני מכינה, שמן הזית הוא מהמטעים שלנו. ככה אני יודעת בדיוק מה נכנס אלינו לגוף".

 ארוחת בוקר: איה ולוטפי שותים נס קפה ולפעמים אוכלים פרוסת עוגה שאיה אפתה או חתיכת חלבה. תיליה ואייל אוהבים לאכול מעדן חלב בטעם שוקולד, יוגורט עם גרנולה או קורנפלקס עם חלב.

 סנדוויץ': איה משכימה ב־06:00 כדי להכין לילדים כריכים עם לבנה או גבינה עם זיתים, פלוס שני סוגי ירקות ופירות.

 בריאות: "בבית הספר ובגן מקפידים מאוד על מה שהילדים מביאים לאכול", מתגאה איה, "ולכן גם לילדים יש מודעות לנושא התזונה הבריאה. לא מרשים להם להביא ממתקים או חטיפים, ואפילו לא ממרח שוקולד בכריך. גם בבקבוק השתייה מותר להם להביא רק מים".

 צהריים: אייל מקבל בשעה שתיים ארוחה חמה בגן. "אני רגועה לגבי טיב האוכל שהוא מקבל כי אני מכירה אישית את המקום שמכין אותו", מסבירה איה. "הם מקבלים קציצות או שניצל אפוי או עוף, עם פתיתים, אורז או מג'דרה, וירקות".

 לוטפי: "הוא הכי רזה בבית ומאוד ספורטיבי, אבל אוכל הכי רע", אומרת איה. "אמנם הוא יכול לאכול בחדר האוכל בבסיס מנה של עוף עם אורז וסלט, אבל הרבה פעמים הוא חוגג בדוכן השווארמה".

 איה ותיליה: אוכלות את ארוחת הצהריים שלהן מעט מאוחר יותר: תיליה מסיימת בית ספר בשעה ארבע ופוגשת את אמא לצהריים מאוחרים אצל סבתא נזיהה, אמה של איה.

 סבתא נזיהה: מכינה לבתה ונכדתה מטעמים לארוחת הצהריים המאוחרת: אורז עם קציצות ורוטב, עלי גפן ממולאים, אורז ויוגורט עם בשר, סינייה ("תמיד יש משהו טעים כזה").

 צלחת ריקה: "אני לא מהאמהות שרודפות אחרי הילדים עם המזלג", היא צוחקת. "כשהם רעבים תמיד יש אוכל על השולחן, וגם אם סיימו אני משאירה את האוכל במקום נגיש, כדי שיוכלו להמשיך אם הם רעבים עדיין".

 ארוחת ערב: קלה. טוסט או חביתה. איה מקפידה שלפחות פעמיים בשבוע כולם יישבו ויאכלו ביחד, ויעזבו לרגע את הטלפונים הסלולריים.

שוקולד: כל בני המשפחה, חוץ מלוטפי, אוהבים מאוד מתוקים. "תמיד אהבתי שוקולד", נאנחת איה, "בתקופת ההריונות ואחרי הלידות הייתי ממש מכורה. יכולתי לחסל חבילה שלמה של ופלים, או שתי חבילות שוקולד. אחרי הניתוח כבר לא יכולתי לאכול בכמויות האלה, והיום אני מקפידה הרבה יותר. פתאום הבגדים עולים עליי ויושבים יפה, אז יש מוטיביציה לשמור על זה". איה מנסה להסביר לתיליה שלאכול הרבה שוקולד זה לא בריא, ומנסה שהילדה תאכל אותו רק בסופי שבוע. לפעמים זה עובד, לפעמים לא ("אני נזהרת לא ללחוץ עליה יותר מדי בנושא, לא להפוך את זה לאישיו").

השורה התחתונה: איה מחפשת דרך להשתלט על התאווה למתוק, שלה ושל הילדים. "אני יודעת שאם היינו נפטרים מזה, החיים שלנו היו נראים הרבה יותר טוב. אני, למשל, הייתי יכולה לרזות עוד 5־6 קילו לפחות".

דבר הדיאטנית, רותי אבירי

כפי שהמשפחה מעידה על עצמה, הבעיה הכי גדולה שלהם היא אהבת המתוק. חשוב להבין שכשמדברים על דחף למתוק, צריך להפריד בין צורך גופני (הגוף זקוק לאנרגיה זמינה ומהר, מסיבות פיזיולוגיות) לבין צורך נפשי/ רגשי (הנפש זקוקה למשהו מרגיע ומנחם).

בשני המקרים, חשוב ללמוד להיות קשובים לצרכים שלנו ולא לנסות להילחם בהם, כי צורכי הגוף תמיד ינצחו. התייחסות לשוקולד כאל משהו "אסור" או "אסור יותר מאחד ביום", רק הופכת אותו לנחשק יותר ומגדילה את התאווה אליו, וכך גורמת לאכילה נוספת ממנו.

הקשבה אמיתית לצרכים שלנו היא כזו שמאפשרת גמישות בתשוקה לשוקולד, ואז יש ימים שאוכלים קצת יותר, ואפילו יותר מדי, אבל גם יש ימים שלא אוכלים בכלל. כשאנחנו אוסרים על הילדים לאכול יותר מאחד ביום, הם יאכלו אותו גם ביום שלולא האיסור לא היה בא להם אותו, רק כדי לא לפספס את ההזדמנות. בכך בלבלנו להם את היכולת להקשיב באותנטיות גמישה לצרכים המשתנים שלהם.

לכן אני ממליצה לאיה וללוטפי:

באחריותנו, ההורים, להחליט מה נכנס הביתה — על ידינו, על ידי סבא וסבתא וכן הלאה.

לא צריך להימנע מלהכניס שוקולדים הביתה, אבל מומלץ שלא להכניס מגוון גדול של שוקולדים. סוג אחד בכל פעם יספיק, ולא ייצור גירוי עודף.

כשנגמר, לא חייבים מיד לרוץ לקנות. אפשר שלא יהיה בבית שוקולד כמה ימים.

בעיקר: לא לעשות עניין מהשוקולד באופן שימנע מהילדים הקשבה גמישה לחשקים שלהם.