הניחו לפייסבוק. פייסבוק, אחת ההמצאות התקשורתיות המרתקות של המאה ה־21, הוא בסך הכל זירה להחלפת דעות. דעות חשובות ובלתי חשובות, שקולות וקיצוניות, אישיות וציבוריות, נסבלות ובלתי־נסבלות. קדמו לו זירות אחרות; משחר ההיסטוריה חיפשו בני אדם דרכים לתקשר איש עם רעהו. לפייסבוק קדמו באינטרנט פורומים של גולשים המשתמשים בדואר אלקטרוני, קדמו בלוגים אישיים המפיצים גם סובלנות וגם חוסר סובלנות, קדמו אתרים מעוררי השראה ומעוררי חלחלה. לצידו של פייסבוק קיימות באינטרנט זירות רבות אחרות להפצת דעות, אמירות, הגות, הערות, הסתות, והרשימה ארוכה. טוויטר, ווטסאפ, מסנג'ר כזה ואחר ותחליפים מקומיים רבים של פייסבוק עצמו.
המשטר הסורי טבח במאות אלפי אזרחים בלי להזדקק לפייסבוק. בלי פייסבוק פרצו כאן אינתיפאדה ראשונה ושנייה. המלחמה רוויית השנאה ומעשי הזוועה בבלקן בשנות ה־90 של המאה ה־20 לא הוצתה בפייסבוק (שטרם הומצא) ולא באינטרנט (שהיה בחיתוליו) ואפילו לא ברשת של טלפונים סלולריים (שבה השתמשו מעטים). כשערוץ הטלוויזיה הלווייני הערבי אל־ג'זירה החל את שידוריו נאמר שבזכותו תחדור רוח הדמוקרטיה לעולם הערבי. אל־ג'זירה עדיין משדרת — אם כי קרנה ירדה מאוד והשפעתה הצטמקה — אך הדמוקרטיה בעולם המוסלמי רחוקה מאי פעם. הטכנולוגיה לא הכריעה את האידאולוגיה ולא תכריע אותה. מכאן שצריך להיאבק בתוכני השיח, לא בזירת השיח. להיאבק בכתות ולא במקומות המפגש שלהן. אין מרשם איך לנצח בקרב הזה; ברור שלא על ידי הריסת הבמות שעליהן הוא נערך.
הקלות של העלאת טקסטים לדף הפייסבוק אכן מעודדת שיח קיצוני, גס, אלים, עילג, לא מבוקר, לא רציונלי. אבל האם ישראל תאסור על השימוש בדואר אלקטרוני מפני שמועברים גם באמצעותו מסרי הסתה — ערביים ויהודיים? האם תחסום את טוויטר מפני שארגוני טרור שולחים באמצעותו מסרים? האם תחשיך את מסכי יוטיוב כי מתגנבים דרכו סרטוני גיוס למדינה האיסלאמית? מהלכים כאלה אמנם לא בלתי־אפשריים במקומותינו, אך הם יפגעו קודם כל בישראל עצמה ובדימויה כארץ הטכנולוגיה המתקדמת. פגיעה קשה עד אנושה.
מרק צוקרברג, הבחור היהודי הגאון שהמציא את פייסבוק והפך אותו לאמצעי תקשורת חובק עולם, הוא נכס לעם ישראל. במקום לחפש את קרבתו, ממשלת ישראל מחפשת איך להרחיקו. איך להופכו מידיד ליריב. תגידו, אתם בירושלים, השתגעתם?
לא ויסות, לא מחאה
יש נטייה מובנת לראות בפסק הדין המרשיע את נוחי דנקנר סוג של נקודת תפנית היסטורית, ולא מה שהוא באמת: החלטה שיפוטית המתייחסת לעבירה נקודתית על חוקי ניירות ערך, מצומצמת בזמן ובהיקף, של איש עסקים אחד ושני שותפים זוטרים. לא מפנה ולא היסטוריה.
זו לא הפעם הראשונה, השנייה או השלישית שבה נתפסים ישראלים כמעורבים במרמה שנועדה להשפיע על שערי ניירות ערך בבורסה. המקרה המפורסם מכולם קרוי "ויסות מניות הבנקים", ועליו אפשר באמת לומר ששינה מן היסוד את שוק ההון וענף הפיננסים בארץ. המקרים האחרים נחשפו על ידי רשות ניירות ערך בתקופות שונות ושימשו בעיקר לטיהור ולהרתעה, לטיהור השוק מעבריינים פעילים ולהרתעת פוטנציאלים. שמות המעורבים כבר שקעו במצולות השכחה.
כזהו גם המקרה של נוחי דנקנר ואיתי שטרום. שמו של האחרון, ברוקר מבית השקעות קטן, לא אמר דבר וחצי דבר למי שאינם לקוחותיו ועמיתיו. לא כן דנקנר. שמו הולך לפניו. נפילתו מרתקת, מושכת תשומת לב. עם זאת, אין לניסיון העלוב להריץ מניות שבו היו שותפים הוא ושטרום, על פי פסיקת השופט כבוב, איזו משמעות כלכלית או חברתית מיוחדת. ההיקף הכספי של ההרצה היה זעום, זמנה קצר משבוע עסקים אחד, השלכותיה על שוק ההון אפסיות והביצוע שלה שלומיאלי במידה שלא תיאמן.
מיותר בעיניי לחפש קשר בין הפרשה הפלילית הזאת לאירועים אחרים בישראל, כמו המחאה של קיץ 2011. המחאה, למי ששכח ורוצה להשכיח, כוונה נגד סדר העדיפויות של ממשלת ישראל ונגד מחירי הדירות המזנקים. בהפגנותיה ההמוניות דרשה המחאה תקציבים למטרות חברתיות, דרשה מסים מיוחדים על הכנסות גבוהות, דיור מוזל להשכרה ושינוי בממשלה. לא את ראשו של דנקנר.
גם עכשיו איני ממהר לשלוח את דנקנר לגיליוטינה. דנקנר האמין ללא היסוס בעצמו; גאווה, חרדה מוגזמת מהודאה בכישלון ודעה קדומה תרמו למפלתו. הוא קיבל החלטות עסקיות טובות וגרועות, ולבסוף הגרועות גברו על הטובות. בפרשת הרצת המניות הוא מעד קשות. על הטעויות שילם מחיר, לא רק באובדן השליטה באי־די־בי, באובדן יוקרה ומוניטין, אלא גם בפשיטת רגל אישית ובהסדר חובות שממנו אין לו סיכוי להשתחרר. ועל המעידה הפלילית עוד ישלם מחיר.
אך הצד השני, המואר, של מאזני הצדק של דנקנר לא ריק. דנקנר בראש אי־די־בי תרם לערי הפיתוח ולתושביהן, במיוחד בגליל. עזר, סייע, תמיד היה מוכן להתגייס. כמעסיק פרטי הכי גדול במשק הוא לא קימצן בשכר עובדים, כיבד זכויות סוציאליות ותמך בעבודה מאורגנת. את מנהליו פינק מדי. מובן שפילנטרופיה אינה מכסה על מעשים פליליים, ומקומה בטיעונים לעונש בלבד. בכל זאת, אני מאחל לדנקנר גזר דין קל.
שבח וביקורת
אין גם מקום להשוות בין פרשת הרצת המניות על ידי דנקנר ושטרום לפרשת הרצת מניות הבנקים. הבנקים הגדולים בישראל החלו להריץ או "לווסת" את שערי מניותיהם, כלומר לקנות בבורסה את המניות של עצמם, מאמצע שנות ה־70 ובהיקף גדול מתחילת שנות ה־80. הקניות נועדו להעלות בצורה מלאכותית את שווי המניות, שאיבדו בהדרגה כל קשר עם מצב הבנקים עצמם והפכו לתחליף למזומן צמוד מדד ונושא תשואה ריאלית. הבועה של מניות הבנקים התנפחה לממדים של בלון ענק שריחף, מלא גז נפיץ, מעל המשק. הון הבנקים היה מושקע בהן, כסף הלקוחות היה מושקע ואפילו תקציב המדינה. כל הרגולטורים התעלמו מהוויסות או השלימו עימו. רק באוקטובר 1983 החל הציבור הרחב להבין שהוא שם את מיטב כספו על קרן הצבי ושהוויסות לא יכול להימשך לנצח. גל של מכירות הציף את הבורסה וגרם בשיאו של המשבר להתערבות המדינה. זו נכנסה לבנקים, הלאימה אותם (מלבד צדיק אחד, הבינלאומי הראשון בראשות צדיק בינו) ולקחה על עצמה התחייבויות לפרוע את מניות הבנקים כאילו היו איגרות חוב ממשלתיות נקובות בדולרים. ועדת חקירה מיוחדת בראשותו של השופט בייסקי הגישה דין וחשבון קטלני באביב 1986 והמליצה להעמיד לדין את ראשי הבנקים. הם הואשמו והורשעו. אף אחד לא נשלח לכלא. הרגולטורים הציבוריים שהתעלמו מהוויסות יצאו ללא פגע.
עלות המשבר הייתה כבדה במונחים מקרו־כלכליים. הממשלה השקיעה בפירעון מניות הבנקים בין 8 ל־9 מיליארד דולר (חלק מההשקעה הוחזר כתמורה להפרטת הבנקים), אך הלקחים נלמדו והופנמו. רוב רובם של חוקי ניירות הערך נכתבו מחדש. הוקמו מוסדות רגולציה חדשים, הונפקו תקנות והוראות חדשות. הבנקאות הישראלית הפכה לאחת השמרניות, הזהירות והיציבות במערב, כפי שנכתב בסקירה של קרן המטבע הבינלאומית על הבנקאות הישראלית שפורסמה השבוע. הסקירה מרעיפה שבחים עליה ועל הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל; באותה הנשימה היא קוטלת את הדוח של ועדת דרור שטרום להפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים. על הביקורת החמורה כבר דווח בהרחבה בתקשורת ולא אחזור עליה. אודה ולא אבוש: קראתי את הסקירה בסיפוק בגלל הזהות הכמעט מלאה בין הביקורת שמתח "ממון" על ועדת שטרום והמלצותיה ובין הנכתב בסקירה על ידי כלכלני קרן המטבע הבינלאומית. אפילו השימוש במילים זהה: "התערבות פוליטית", "בנקאות צללים", "ריצה לתחתית", "הרחבת אשראי מסוכנת", "זעזוע ליציבות", "פגיעה בלקוחות" ועוד כהנה וכהנה.
אבל הפעם לא אנחנו כתבנו זאת. הם, טובי הכלכלנים של קרן המטבע הבינלאומית, כתבו. האם ראש הממשלה ושר האוצר יקשיבו להם?
מעלה טובה
קרוב ל־100 חברות ישראליות מובילות משתתפות במעלה, ארגון גג המקדם את האחריות החברתית של התאגידים העסקיים בישראל. מעלה נוסדה ב־1998 והחלה לפרסם ב־2003 דירוג מפורט של החברות השותפות בה על פי מידת האחריות החברתית שלהן. כל חברה המצטרפת למעלה מסכימה להיחשף ולהיבחן על פי קריטריונים שאינם עסקיים טהורים, ביניהם שימור הסביבה, הימנעות מזיהום, גיוון כוח העבודה, תנאי העסקה נאותים, קוד אתי מחייב, ממשל תאגידי עצמאי, רכש מקומי, נשים בצמרת, תרומה כספית והתנדבותית לחברה ועוד. לכל קריטריון ניתן ציון המבוסס על הנהלים המקובלים בחברות עם מסורת של פעילות חברתית.
ברשימת מעלה נמצא את החברות המובילות בענפי הייצור והשיווק, מזון ובנקאות, אנרגיה וביטוח, ורבות מהחברות הטכנולוגיות הרב־לאומיות הפועלות בארץ. הן מעסיקות יחד כ־450 אלף עובדים. המחזור השנתי המצרפי שלהן — סך כל המכירות — נושק ל־500 מיליארד שקל. בשנתיים האחרונות הצטרפו גם חברות שמחזור עסקיהן בינוני. הן שוכנעו ביתרונות הדירוג החברתי על ידי הקניינים הגדולים של תוצרתן; "אנחנו מעניקים ניקוד משמעותי לחברה המעדיפה לרכוש את תשומותיה מספקים ישראלים ולא מיבוא", אומר מומו מהדב, מנכ"ל מעלה, "אנחנו רואים בכך מרכיב באחריות חברתית של תאגיד". ואיזה אחוז מהחברות אכן מעדיף ומקדם את תוצרת הארץ? יותר מ־40%, עונה מהדב. גם חברות טכנולוגיה זרות, לדבריו, מדגישות את הרכש שלהן בארץ ואת המאבק שהן מנהלות בסוגיה זו מול ההנהלות בחוץ לארץ. כיו"ר המועצה הציבורית של מעלה מכהן אמנון נויבך, מנכ"ל הבורסה.
אף שהציונים החברתיים של החברות במעלה גבוהים יחסית, וגבוהים השנה הרבה יותר לעומת העשור שחלף, השקיפות עדיין לוקה בחסר. רק שליש מהן מפרסמות "דוח אחריות חברתית" לעומת 80% מקרב 500 החברות הגלובליות הגדולות. אחת החברות שחסרונה בולט ברשימת מעלה היא בזק; קבוצת בזק נטשה את מעלה עם חילופי הבעלות, אינה מפרסמת דוח אחריות חברתית ותורמת כ־0.5% בלבד מהרווח לפני מס. חצי משיעור התרומה המקובל בחברה בסדר הגודל שלה והשכיח בחברות המדורגות במעלה. על חברות ממשלתיות נאסר לתרום. "חלק משמעותי מהתרומות של חברות ישראליות", אומר מהדב, "שני שלישים ממנו, ניתן לא בכסף אלא בשווה ערך כמו מוצרים, שירותים, פעולות התנדבותיות. עם כל הכבוד לתרומות לא כספיות, עדיפה עליהן תרומה כספית ישירה".
באחריות חברתית של תאגידים יש מגמות ואופנות מתחלפות. בעבר הושם הדגש בעיקר על נושאים אקולוגיים, אחר כך על הממשל התאגידי ועל סטנדרטים אתיים, ועכשיו על גיוון העובדים, תנאי העסקה הוגנים ודאגה למקבלי שכר נמוך. נכון לסקירה האחרונה, חציון ההעסקה של חרדים בתאגידים החברים במעלה הוא 2%, של אנשים בעלי מוגבלויות 2% ושל ערבים 5%. כלומר, במחצית החברות הללו החרדים ובעלי המוגבלויות הם פחות מ־2% מכוח העבודה והערבים פחות מ־5%. בגיוסי עובדים חדשים הגיוון משמעותי יותר: 12.5% מהם ערבים, 5.5% חרדים ו־4.5% בעלי מוגבלויות. בדרגי הניהול הבכירים "הגיוון עדיין אפסי".
בחברות השותפות במעלה גוברת הפתיחות לעבודה מאורגנת. אחוז החברות שבהן יש לעובדים ועד המוכר על ידי ההנהלה והאיגודים המקצועיים עלה מ־35% לפני שלוש שנים ל־57% אשתקד. "הפחד מפני ועדי העובדים והעבודה מאורגנת", אומר מהדב, "הולך ונמוג. כיום ראשי חברות נחשפים ומתוודעים להיבטים החיוביים של עבודה מאורגנת, והם מבחינתם רבים". מעלה לא כוללת בדירוג שלה את הפערים בשכר בין זוטרים לבכירים. היא כן כוללת את הציות של החברה לחקיקה ולהוראות הרגולטוריות בנושא. ציונים גבוהים במיוחד ניתנים לחברה המשלמת לעובדיה שכר מינימום הגבוה מהקבוע בחוק — וכך נוהגות חמישית מהן.
בעוד כארבעה חודשים תקיים מעלה בארץ כנס בינלאומי לאחריות חברתית תאגידית. יש לנו מה להראות, מה להציע ובמה להתגאות, מציין בסיפוק מהדב. הכנס נועד גם לחזק את מעלה במאבקה נגד תופעת החרם העסקי על ישראל, בהובלת ה־BDS. מהדב מהסס להרחיב על כך את הדיבור, מעדיף קרבות בלימה שקטים. ה־BDS וארגונים מסונפים לו מנסים בעיקר לחסום את הכניסה של חברות ישראליות לרשימת התאגידים שאין מניעה להשקיע בהם מטעמים של אתיקה ואחריות חברתית - או לסלק מהרשימה את החברות הכלולות בה. את תו התקן החברתי מנפיקים לא רק ארגונים כמו מעלה, אלא גם "אנליסטים חברתיים", ועליהם מופעל הלחץ. לתיוג של תאגיד ישראלי שמניותיו נסחרות בהיקפים גדולים בבורסות זרות כלא ראוי חברתית ומוסרית להשקעה עלולות להיות השלכות כלכליות ופיננסיות קשות. "אנחנו עובדים עם האנליסטים הללו", אומר מהדב, "מוכיחים להם שהתאגידים ברשימת מעלה עומדים בפרמטרים של אתיקה עסקית בינלאומית, כולל פעילות שולית או לא מהותית בלבד בהתנחלויות, עד 5% מהמחזור, מודעות לסיכונים הנובעים מאותה פעילות, אי־אפליה על רקע לאומי ודתי, גיוון כוח העבודה ועוד. ככל שהדיאלוג שלנו איתם שקוף יותר, כן יותר, כך הסיכוי לשכנע את האנליסטים גבוה יותר. אנחנו גם נעזרים בתמיכה של ארגונים מקבילים למעלה במדינות אחרות, בייחוד בארגון האמריקאי החזק".
אבל בשורה התחתונה, מזהיר המנכ"ל מומו מהדב, "זה עניין של רצון טוב". ורצון טוב אינו מצרך הנמצא בשפע בעולם.
