איסלנד מציגה: פרויקט הרגל
עוד לפני הגמר, ליורו יש מנצחת איסלנד הזעירה, שהדיחה את אנגליה והגיעה עד רבע הגמר, גרמה לעולם להתאהב בה וכבר גוזרת קופונים: מאחדות לאומית אדירה עד זינוק במספר התיירים ארנאר גונארסון, ראש הצוות הטכני של הנבחרת, מסביר בראיון ל"ידיעות אחרונות" את סוד ההצלחה ("אצלנו לילדים בני 4 כבר יש מאמן מקצועי"), מגלה שהסנסציה האמיתית של ארצו היא דווקא כדורגל הנשים ("אם מישהו יקצה יותר שעות אימון לבנים מאשר לבנות זה יגרום למשבר לאומי") וגם מספק כמה טיפים לקולגות מישראל
סטאד דה פראנס, אצטדיון הכדורגל הגדול בצרפת שבו ייערך מחרתיים גמר אליפות אירופה, התרוקן כמעט כולו. בערך חצי שעה קודם לכן הביסה הנבחרת המארחת את איסלנד הפצפונת, ורוב האוהדים המקומיים כבר יצאו מרוצים לתפוס את המטרו האחרון. רק פינה אחת של האצטדיון עדיין הייתה מלאה. 15 אלף אוהדי איסלנד הצטופפו בה ולמרות ההפסד הרימו ידיים באוויר וביצעו את "מחיאת הכף הוויקינגית", שהפכה ויראלית במהלך הטורניר. הקצב היה מהפנט. הצרפתים שנותרו במקום שלפו אייפונים ולחצו רקורד. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לראות את הפלא הגדול של יורו 2016.
האוהדים של איסלנד
ההפסד 5:2 לצרפת ברבע הגמר הביא לסיום דרכה של איסלנד ביורו, אבל לנצח היא תישאר הסיפור הגדול של האליפות. כמעט כולם, גם מי שלא מחובר לכדורגל דרך קבע, שמעו על מעללי הנבחרת מהאי הקטן עתיר הרי הגעש. אף על פי שהחגיגה שלה הגיעה לסופה, היא מתבררת בימים שאחרי כבעלת השפעה גם לעתיד: על הדרך שבה העולם רואה את איסלנד מבחוץ, על התפיסה הלאומית של התושבים מבפנים וכמובן על הכדורגל עצמו. "רק בהמשך, כשנשחזר את מה שעשינו, כשנשב בבית ונשמע שוב איך השפענו על המדינה, נבין באמת את גודל ההישג", אמר ביציאה מהאצטדיון היימיר האלגרימסון, אחד משני המאמנים של הנבחרת.
תזכורת זריזה: איסלנד היא המדינה הקטנה ביותר בהיסטוריה שנבחרת הכדורגל שלה הצליחה להעפיל לטורניר גדול - אליפות עולם או יבשת. רק 330 אלף תושבים חיים בה, ומספר הכדורגלנים הרשומים בתחומה מגיע ל־20 אלף. הליגה המקומית אינה מקצוענית והשחקנים צריכים להחזיק בעבודה נוספת. כשהשוער המצטיין האנס תור האלדורסון, שחקן בודו גלימט הנוורגית, עדיין שיחק באיסלנד לפני ארבע שנים, ההכנסה העיקרית שלו באותה תקופה הגיעה מבימוי הקליפ ששלחה המדינה לאירוויזיון. האלגרימסון, המאמן שעדיין לא מעכל, הוא רופא שיניים במקצועו.
לאיסלנד היו הצלחות ספורטיביות, בעיקר בכדוריד ובתחרות "האיש החזק בעולם". אבל היא מעולם לא העפילה לאירוע כדורגל משמעותי, ואפילו לא התקרבה לכך, עד שפתאום, כמעט משום מקום, הגיעה ליורו אחרי שניצחה את הולנד הגדולה במשחקי המוקדמות. בטורניר עצמו הנבחרת האיסלנדית הדהימה את היבשת כשהצליחה לעבור את השלב הראשון, שם נפגשה גם עם פורטוגל של כריסטיאנו רונאלדו שעלתה השבוע לגמר. לאחר מכן, בשלב השמינית, היא ניצחה את אנגליה, מולדת הכדורגל, ושלחה אותה הביתה בבושת פנים. זה היה אחד הניצחונות המפתיעים בתולדות האליפות, והוא אף הביא להתפטרותו של המאמן האנגלי רוי הודג'סון.
ארנאר ביל גונארסון, ראש הצוות הטכני של הנבחרת הלאומית ומי שאחראי על פיתוח הכדורגל באיסלנד, מספר שהתוכניות המקוריות היו קצת יותר צנועות. "האמת, רצינו לעבור את שלב הבתים ולהגיע לשמינית הגמר", אומר גונארסון בראיון ל"ידיעות אחרונות". "זו הייתה המשימה ועמדנו בה יפה. אחרי זה החלטנו פשוט להמשיך צעד אחר צעד. האמנו מאוד בנבחרת, אפילו האמנו שאפשר לנצח את צרפת, אבל כמובן שמאוד הופתענו לטובה".
ואתה בטח מרגיש עדיין בעננים.
"כן. בוודאי. זה אושר גדול. הרגשה נפלאה".
במהלך הטורניר שימש ארנאר גונארסון כסקאוט של הנבחרת. "אני וכמה מאנשי הצוות הסתובבנו ברחבי צרפת, הלכנו לראות את המשחקים של היריבות ולמדנו את השחקנים שלהם, כדי שהשחקנים שלנו יוכלו להתכונן כמו שצריך לקראת המשחקים הבאים. ובכל מקום שאליו הגענו ניגשו אלינו המון אנשים, עודדו אותנו ואמרו שהם רוצים שננצח. זה היה מרגש. בכלל, זכינו בצרפת לקבלת פנים מדהימה. היה נחמד מאוד לגלות איך הפופולריות שלנו עולה ככל שהטורניר התקדם".
העולם התאהב באיסלנד האנדרדוגית, אבל לא רק ההצלחה הספורטיבית הביאה לכך, אלא גם - ואולי בעיקר - האוהדים שלה. בערך עשרה אחוזים מתושבי המדינה הגיעו לצרפת כדי לראות את הגיבורים שלהם מקרוב. תחשבו ש־800 אלף ישראלים, כל תושבי ירושלים, היו נוסעים לחו"ל יחד עם נבחרת ישראל. 99.8 אחוזים מתושבי איסלנד צפו בניצחון על אנגליה, האחוז הגבוה ביותר שנרשם אי פעם, בכל מדינה, באירוע ספורט. יוהאן הרברסון, עיתונאי איסלנדי עם קעקוע ענק של דגל המדינה על זרועו, הסביר לי השבוע שהקפטן ארון גונארסון, שחקן קארדיף מהליגה השנייה באנגליה שפניו המזוקנות באדום הפכו לפנים של האליפות, הוא האדם המפורסם ביותר בעיר אקוריירי שממנה הוא מגיע. "שים אותו ואת ראש העיר ברחוב, ויותר אנשים יזהו את ארון", קבע.
"זו הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים לטורניר בינלאומי גדול, ומן הסתם כולם רצו להיות חלק מהחגיגה", מסביר לנו ארנאר גונארסון, "כל אחד במדינה הרגיש צורך להיות חלק מהסיפור הזה. וכמובן, הקבוצה שיחקה טוב וניצחה, מה שהגביר עוד יותר את ההתלהבות ואת האהדה".
נראה שכל איסלנד הייתה שם איתכם. לא פחדתם שמישהו יגנוב לכם את האי?
גונארסון צוחק. "טוב, נו, 'רק' עשרה אחוז מהאוכלוסייה הגיעו".
בניגוד לאוהדים ממדינות אחרות, שזכו לכותרות בגלל התפרעויות או שכרות יתר, את האיסלנדים מגדירים כולם במילה אחת: "נחמדים". "הייתה לנו תדמית אחרת, מי שלא היה באיסלנד דמיין לעצמו אנשים זועפים ונרגנים", אמר לנו השבוע ראגנר, אוהד שהגיע במיוחד למשחק מול צרפת. "אולי זה בגלל החורף הארוך, השלג או הסרטים. לא יודע למה. אני מקווה שעכשיו התפיסה שונה".
והיא בהחלט שונה. "אפקט היורו" הביא לעלייה של 55 אחוזים בחיפוש טיסות ממערב אירופה לאיסלנד. ביום שלאחר הדחת אנגליה נרשם בבריטניה זינוק של יותר מ־65 אחוזים בהזמנת כרטיסי טיסה לרייקיאוויק הבירה. מחוץ למגרשים וב־FAN ZONES, מתחמי הענק שהוקמו עבור האוהדים, אפשר לשמוע שאלות הנוגעות לחודשי השנה שבהם מומלץ לבוא לטייל במדינה ולאטרקציות התיירותיות המובילות. אתר אינטרנט שנפתח בנורווגיה באמצע הטורניר, ונותן אפשרות לכל אדם לבדוק מה היה שמו אם היה נולד איסלנדי, הפך ללהיט בינלאומי.
הכדורגל, אם כן, הביא להכרה של איסלנד ברחבי היבשת - כמדינה ולא רק כנבחרת. "אנחנו על המפה", קבע השבוע גילפי סיגורדסון, כוכב הנבחרת וקשרה של סוונסי סיטי מהפרמייר ליג האנגלית, שוודאי לא יודע שטל ברודי המציא את המשפט לפניו. "אנשים לא ידעו איפה זה איסלנד, לא ידעו שום דבר על המדינה ועכשיו כולם מתעניינים, רוצים לבקר. זה דבר גדול".
משפחה אחת ענקית
בשבוע האחרון של יוני, ארבעה ימים לפני הניצחון ההרואי על אנגליה, הגיע רכב של הקונסוליה האיסלנדית לעיירה הצרפתית אנסי הסמוכה לגבול עם שווייץ. שם, באנסי הקטנה, הוקם מחנה האימונים של הנבחרת, ובזמן שהשחקנים התאמנו בדרך להפתעה שעוד לא היו מודעים אליה, באיסלנד התכוננו למשחק נוסף, חשוב יותר או פחות, תלוי את מי שואלים: הבחירות לנשיאות. אנשי הקונסוליה הביאו איתם קלפי ניידת, במיוחד לכדורגלנים, כדי שייקחו חלק גם במשחק הדמוקרטי. קולות הימאים בגרסה הספורטיבית, אם תרצו. מספר האוהדים העצום - יחסית למדינה כמובן - שהגיע לצרפת, אף עורר חשש לשיעור הצבעה נמוך מאוד, אך הוא התבדה.
הנשיא היוצא, אולפור גרימסון, פרש מתפקידו לאחר 20 שנה ומי שנבחר במקומו הוא גודני יוהאנסון, פרופסור להיסטוריה שמתמחה במשבר הכלכלי שעבר על איסלנד ובמלחמות זכויות הדיג בינה לבין בריטניה. המלחמה בין המדינות עברה בינתיים למגרש הכדורגל, ויוהאנסון בן ה־48 החל מיד לאחר בחירתו לעסוק בנושא החשוב ביותר באיסלנד: הוא טס לצרפת והגיע לעודד את הנבחרת במשחק מול אנגליה.
כמו כל נשיא, גם יוהאנסון היה יכול לתפוס מקום ביציעי ה־VIP באצטדיון בניס שבריביירה הצרפתית, אבל הוא ומשפחתו העדיפו לשבת עם האוהדים. "מה אני צריך ללגום שמפניה כשאני יכול לעשות את זה בכל מקום בעולם?" אמר. עם שריקת הסיום דמעות זלגו מעיניו של הנשיא. "לספורט יש קשר חזק לנפש הלאומית", הסביר בראיון ל"אובזרוור" הבריטי. "כשאיסלנד משחקת כולם עומדים מאחוריה. לעיתים אומה צריכה להרגיש מאוחדת, וההישג בצרפת עוזר במובן הזה וגורם לנו לגאווה גדולה".
איסלנד היא לא רק סיפור יפה, אלא גם דוגמה לדרך שבה הספורט יכול לחבר מדינה. כשהשחקנים נחתו השבוע ברייקיאוויק קיבלו את פניהם עשרות אלפי אוהדים, יותר מעשרה אחוזים מהאוכלוסייה (וזאת בלי קשר לעשרת האחוזים הנוספים שהגיעו לצרפת). גם הם ריגשו את העולם עם אותה מחיאת כף ויקינגית. אגב, לא מדובר במסורת איסלנדית עתיקת יומין, אלא במנהג די חדש. "זה התחיל במוקדמות, אחרי שניצחנו את הולנד ואת צ'כיה", מספר ארנאר גונארסון. "למען האמת, המקור של מחיאת הכף הוויקינגית הוא בכלל לא באיסלנד. זה משהו שגם אוהדים באוסטריה ובפולין עושים. מה שמיוחד בגרסה האיסלנדית זה שאצלנו מתחילים בקצב איטי שהולך ומתגבר, וגם שאגות ה'הווו' זה משהו משלנו. מה שבטוח, זה לא התחיל בתקופת הוויקינגים".
איסלנד היא כמו משפחה ענקית, יש קשרים כאלה או אחרים בין כולם. תעצור לדבר עם אוהד איסלנדי והוא יסביר ששחקן ההגנה זה דוד שני מצד האמא והחלוץ גיסו מצד האבא. "אני בטח מכיר 50 אחוזים מהאוהדים שהגיעו לכאן", אמר הבלם קארי ארנסון, חצי בצחוק חצי ברצינות. משפחת הענק הזו כבשה באליפות את פריז ואי־אפשר היה לפספס את חבריה. לא רק בזכות הצבע והשירה, אלא גם בגלל השוני. כשאוהדים אחרים נדחסו בברוטליות ברכבת התחתית, בקרונות האיסלנדים היה אפשר לראות אוהדים מקפלים עגלות ילדים.
מכיוון שהנבחרת אינה מורכבת מכוכבים וסלבריטאים, היא לא מקבלת חסות מחברת ביגוד ענקית כמו נייקי או אדידס. מי שמייצרת את מדיה היא חברה איטלקית קטנה יחסית, שבשבועות האחרונים לא עמדה בקצב. האיסלנדים הזמינו חולצות מאתרי אינטרנט באנגליה, אחרי שאצלם הכל נגמר. "תראו את ההודעות שאנחנו מקבלים באימייל ובפייסבוק ותבינו באיזה סולד־אאוט מדובר", אמר דובר ההתאחדות לכדורגל אומאר סמראסון. "הביקוש לחולצות של הנבחרת גבוה פי 1,800 ממה שהערכנו שיהיה".
כשהשלג מכסה את הדשא
בנובמבר 2010, לפני פחות משש שנים, הופיעה נבחרת ישראל בעוד משחק הכנה למוקדמות יורו 2012. אצטדיון בלומפילד היה חצי ריק, בעיקר כי היריבה לא הייתה מספיק חזקה ואטרקטיבית. עומר דמארי, אז עדיין שחקן מכבי פתח־תקווה, ערך הופעת בכורה והבקיע פעמיים. ישראל גברה על איסלנד 2:3 והובילה 0:3 כבר אחרי 27 דקות. מסביב נשמעו קולות בוז לכיוון האיסלנדים, שלא נראו כמו יריב ראוי ושקול.
למרות הניצחון, לואיס פרננדס, מאמן ישראל דאז, לא היה מרוצה. "לא יכול להיות שנבחרת כמו איסלנד תבקיע מולנו פעמיים במחצית אחת", אמר. וצדק. איסלנד של לפני שש שנים נחשבה לאחת הנבחרות הקיקיוניות באירופה. היא הייתה במקום ה־112 בדירוג פיפ"א, הרבה מתחת לישראל. אבל מאז הנבחרת כחול־לבן נשארה במקום, ואיסלנד עשתה זינוק מטאורי. היום היא כבר נמצאת במקום ה־32 בדירוג פיפ"א, 39 מקומות מעל ישראל, וזה עוד לפני שמחשבים את ההצלחה האחרונה שתקפיץ אותה גבוה יותר. ארבעה שחקנים שהופיעו בהרכב שלה בבלומפילד, פתחו בכל חמשת משחקיה ביורו 2016.
כל זה לא קרה ברגע. להצלחה האיסלנדית, לשיפור המרשים של הנבחרת, יש רקע והיסטוריה, יש תכנון וחשיבה ארוכת שנים. באמצע שנות ה־90 החליטו בהתאחדות הכדורגל של המדינה הזעירה לגבש תוכנית עבודה. מיטב המוחות המקומיים, עם ייעוץ חיצוני ושילוב של הממשלה, ישבו על התוכנית הזו שבמרכזה שתי נקודות: 1. ליצור תשתית שתאפשר לילדים לשחק כדורגל תמיד ובכל מקום. 2. לספק להם את המדריכים והמאמנים הטובים ביותר.
באיסלנד ניסו קודם כל להתמודד עם הבעיה המרכזית שלהם, והיא שברוב חודשי השנה, אפילו כמעט לכל אורכה, אי־אפשר לשחק כדורגל בגלל תנאי מזג האוויר. כמעט תמיד מושלג, קפוא, אין אף פיסת דשא רלוונטית. "באותה תקופה היינו מתאמנים באולמות שנועדו להופעות ראווה של סוסים", מספר גונלייפור גונלייפסון, שוער בן 40 מהליגה הבכירה באיסלנד. "האימונים נערכו על משטח חצץ עם גללים. התאמנו רק פעם או פעמיים בשבוע ובימים האחרים הסוסים היו מחליפים אותנו".
הפרויקט של ההתאחדות והממשלה הביא לבניית עשרות מגרשי כדורגל מקורים. לא סתם מגרשים, אלא מתקנים ברמה גבוהה, והראשונים שבהם נפתחו לציבור עם המעבר למילניום הנוכחי. נבחרת איסלנד של היום מונהגת על ידי "הדור של 89'", שחקנים שאז, עם התחלת הפרויקט, בדיוק נכנסו לעשור השני לחייהם. הם האיסלנדים הראשונים שהתאמנו בתנאים טובים ומכונים "ילדי המגרש המקורה". היום הביקוש לעוד מגרשים כאלה ברחבי המדינה רק הולך וגדל. "בכל מקום שאתה הולך אליו, אפילו בכפר הקטן ביותר, יש לך גישה לאולם כזה", אומר נשיא ההתאחדות לכדורגל גייר תורסטיינסון.
הדגש השני של האיסלנדים, שדרוג המאמנים והמדריכים, לא נגע רק לנבחרת הלאומית הבכירה, המפורסמת, שאליה הצטרף לפני חמש שנים המאמן השוודי הבכיר לארס לאגרבק שעובד במשרה מלאה ובשיתוף פעולה עם רופא השיניים האלגרימסון. הוא התייחס גם לצוותי ההדרכה והאימונים של הילדים. "אצלנו מתחילים לשחק כבר בגיל ארבע", מספר גונארסון. "אנחנו מתחילים ללקט את השחקנים לנבחרת כשהם סביב גיל 13. מסתובבים המון ברחבי האי ומחפשים את הכישרונות. פעם בשנה אנחנו שולחים אותם לטורניר קטן שמתקיים ברייקייוויק הבירה. מצד שני, אצלנו אפשר להתחיל גם בגיל מאוחר יחסית. אם מעולם לא שיחקת, ופתאום בגיל 17 אתה מרגיש שבא לך לשחק, כל מועדון במדינה יקבל אותך מיד וינסה לתת לך את כל התמיכה. אף אחד לא יסרב לך. אנחנו פשוט זקוקים לכולם. כמובן שכדי להתקדם לרמה הגבוהה יותר, לנבחרות הצעירות, צריך להיות טוב. אבל כולם אצלנו מקבלים בדיוק את אותו צ'אנס להצליח".
יש לך דוגמה לשחקנים שגילית וטיפחת ושנמצאים עכשיו בטופ?
"בוודאי. קולביין סיגטורסון, למשל, שמשחק היום בננט שבליגה הצרפתית והבקיע את השער המכריע בשמינית הגמר נגד אנגליה. ידענו שהוא יהיה מעולה כבר בגיל 6. ישר ראינו אצלו את הכישרון. זה לא היה קשה. טיפחנו אותו מההתחלה ועזרנו לו להתקדם. ומצד שני, אלפרד פינבוגדסון, שמשחק היום בליגה הגרמנית, בקבוצת אאוגסבורג. הוא היה מאלה שמתחילים בגיל 17, פרח מאוחר מאוד, אבל גם הוא הצליח. גם השוער שלנו, האנס הלדורסון, התחיל מאוחר מאוד. הוא הגיע למשחק מקצועני רק בגיל 29. שתבינו, הוא עוד לא בן 32. שלוש שנים בלבד של קריירה מקצוענית. כששאר החברים שלו כבר מזמן הפכו למקצוענים בליגות בחו"ל, הוא לא חשב על כדורגל מקצועי בכלל. הוא הגיע לזה ממש לאחרונה".
אתם פועלים אותו דבר עם נבחרת הנשים?
"בהחלט! יש שוויון מוחלט בהשקעה בין בנים ובנות. כל אחד ואחת יכולים לשחק מתי ואיפה שהם רוצים. עקרון השוויון באיסלנד זה הדבר החשוב ביותר ואין פשרות. אם, למשל, יוקצו יותר שעות אימון לבנים מאשר לבנות באיזה מועדון או מתקן אימונים, זה מיד יהפוך לכותרת ראשית בעיתונות ויעורר סקנדל לאומי ענק ומחאה חברתית ברחבי המדינה. למעשה, נבחרת הנשים שלנו למעשה מצליחה וטובה יותר מהגברים. היא מדורגת כרגע במקום 16 בעולם. נכון להיום, מבחינת שחקנים מקצועיים בליגות בחו"ל, כ־100 שחקנים איסלנדים מקצועיים משחקים מחוץ לאיסלנד, ו־16 בנות מקצועיות".
מעבר להשקעה שתיארת, איך אתה מסביר את ההצלחה במובן הטכני־מקצועי והמנטאלי?
"קודם כל, השחקנים האלה הם חבורה מאוד מגובשת. הם משחקים יחד כנבחרת כבר שנים רבות. למעשה הם שיחקו יחד גם בנבחרות עד גיל 17, 19 ו־21. יחד לאורך כל הדרך. הם שחקנים טובים כמובן, ויש את שני המאמנים, שאפשרו להם להתבגר ביחד ולהשתפר. גם התשתיות אצלנו מאוד השתפרו בשנים האחרונות. אפשר להתאמן הרבה יותר ובעיקר טוב יותר. לומדים יותר טקטיקה וטכניקה. מבחינה מנטאלית תמיד היינו חזקים, זה תמיד היה משהו ייחודי אצלנו".
לא סתם איסלנד היא הנבחרת היחידה ביורו שיש לה שני מאמנים. ההנחה המרכזית של מובילי הכדורגל במדינה היא שכמה שיותר אנשי מקצוע, כך יותר טוב. האיסלנדים עבדו במרץ על הכשרת מאמנים ברמה הגבוהה ביותר. היום יש במדינה מאמן עם רישיון בכיר מאופ"א על כל 825 תושבים. מדובר ביחס בלתי נתפס, הגבוה ביותר מבין כל מדינות אירופה. לצורך השוואה, באנגליה, מקום שבו המשחק נתפס פעמים רבות כדת של ממש, יש מאמן עם רישיון בכיר על כל 11 אלף תושבים. בישראל אי־אפשר אפילו לתת מספר מדויק של המאמנים. בנוסף, בעוד בארץ ובמקומות אחרים מתלוננים פעמים רבות על איכות המדריכים בגיל הצעיר, באיסלנד חובה לעבור הכשרה מאסיבית ששמורה בדרך כלל למאמני קבוצות בוגרים.
כשמסתכלים על התוכנית הזו ויישומה, מתחילים להבין את סוד ההצלחה, וברחבי העולם כבר מפנימים שכדאי לשים עין על הכדורגל האיסלנדי. הביקוש לשחקנים מהמדינה עלה פלאים בחודש האחרון. חברת סקאוטינג איטלקית הודיעה שלמרות שהליגה אינה מקצוענית, היא תכניס אותה למאגר הווידיאו שלה כדי שאנשי מקצוע בכל העולם יוכלו לצפות במשחקים. "הרבה קבוצות מאירופה מנסות לברר על השחקנים שלנו", אומר אולפור גרדרסון, אחד מסוכני השחקנים המובילים במדינה. "כולם יבואו הנה עכשיו".
ויש להם סיבה לבוא. איסלנד היא מדינה קטנטנה, ודאי שכמות הכישרונות בה מוגבלת, אבל היא יותר מעוד טרנד חולף. בעקבות ההצלחה בצרפת, כל ילד בה חולם לשחק כדורגל והעתיד נראה ורוד. הנה, הנבחרת הצעירה של איסלנד, שמורכבת משחקני הדור הבא, עדיין לא הפסידה במוקדמות אליפות אירופה עד גיל 21.
היעד הבא: מונדיאל 2018
בתחילת השבוע, בסטאד דה פראנס, כשהאוהדים עדיין חגגו ביציעים כאילו ניצחו במשחק מול צרפת והמקומיים כבר הורידו את המצלמות, חזר ארון גונארסון אל כר הדשא. הקפטן המזוקן ניגש לומר שלום בפעם האחרונה. "אנחנו מאוכזבים שהפסדנו, אבל גאים ביותר במה שעשינו", אמר לפני שחזר לחדר ההלבשה. "זאת הייתה חוויה מדהימה, יופי של נסיעה. נלמד ממנה, כי אני חושב שאנחנו רק מתחילים".
ואילו גונארסון האחר, ארנאר בילל, כבר מסמן את היעדים הבאים של הנבחרת. "עכשיו נתמקד במוקדמות למונדיאל 2018 ברוסיה, אבל נפלנו על בית קשה ביותר, עם קרואטיה, פינלנד, טורקיה, אוקראינה וגם קוסובו. לא יהיה פשוט בכלל, מה גם שרק המנצחת של כל בית עולה למונדיאל ישירות. אבל ננסה, כמובן".
בישראל אנחנו צועדים במקום כבר כמה עשורים, לא מצליחים לעשות את הקפיצה קדימה. אי־אפשר לא לשאול אם יש לך טיפים עבורנו.
"הדבר החשוב ביותר זו ההשקעה בצעירים. למשל, בדנמרק ובשוודיה יש המון הורים שהם מתנדבים באימון של הילדים. אנחנו לא מאמינים בזה. אצלנו לילדים בגיל ארבע כבר יש מאמנים מקצועיים עם רישיון. כשמתחילים לשחק מהיום הראשון עם מאמנים טובים, אתה מתאהב במשחק, אתה משתפר ומשחק גם מחוץ לשעות אימון. רק ככה אתה לומד את המשמעת ואת השיטות הנכונות. לצערי, ברוב המדינות בעולם המאמנים עם הכי פחות ניסיון ועם הכי פחות כישרון לעיתים הם אלה שמאמנים את הקטנים ביותר, בעוד המאמנים הטובים והאיכותיים יותר מאמנים את הגדולים. לפי תפיסתי, זה צריך להיות בדיוק ההיפך. הכל מתחיל בחינוך". ¿
לפנייה לכתב/ת 
