דוח נעדר

דבר אחד למדתי בחוג לספרות שבו כיליתי כמה משנותיי הטובות והגרועות: הכל בטקסט, בתנאי שקוראים. אבל איכשהו נדמה שלקרוא זה הדבר היחיד שמבקרי דוח ועדת ביטון, מהמזועזעים ועד למסתלבטים, לא עשו. קריאה ב־360 עמודי הדו"ח מגלה קודם כל שמדובר בבדיקה מקיפה ורצינית של המצב הקיים היום: מה לומדים במערכת החינוך בישראל ואיזה ייצוג יש בה למזרחים. בדיקה שמסקנותיה עגומות.

לפני הכל, זהו דוח על היעדר. על מה שלא נלמד ולכן לא קיים בנרטיב ההיסטורי הישראלי. הוא חושף חוסר ידע מביך, עצום, שמערכת החינוך הישראלית טיפחה ומטפחת, תת־ייצוג מובהק, באחוזים, לתפקידם של מזרחים בתרבות היהודית, בתקופת ההשכלה, בהגות הקדם־ציונית ובפרויקט הציוני, ביישוב הישן ועוד – היריעה קצרה מלתאר.

זה גם דוח על בורות. הקוראת בו מבינה שלפניה קצהו הזעיר של קרחון ידע אדיר שכולו קבור ומושתק. היא מגלה שכמעט אין לה מושג על מבשרי הציונות המזרחים, למשל. על הרב יהודה אלקלעי, יליד האימפריה העות'מנית, שניסח תוכנית ציונית־מדינית קונקרטית כשהרצל עוד לא היה מספיק גבוה כדי להישען על המרפסת בבזל. היא מגלה שכשאומרים לה "תחיית השפה העברית", היא יודעת רק שאליעזר בן־יהודה הוא יהודי מבדח, וכמותה כל בני דורה. בזכות זה יכולים, בגב האומה, להסתלבט על נסים בכר, ממחיי השפה העברית, ומי שכבר ב־1874 לימד "עברית בעברית" בקונסטנטינופול (איסטנבול, בשבילכם), חמש שנים לפני שבן־יהודה פירסם מאמר ראשון – שהוא "החיה את ה־ע' וה־ח'".

ועוד לא אמרנו כלום על פרשת ילדי תימן, אירוע שהוכחש ומוכחש כבר עשורים, או על החלק הזעיר, האפסי, שהוקדש לגורלם של יהודי לוב בשואה. 

במקום לבלבל את הראש על "השתטחות על קברי צדיקים" – קראו את הדוח ותדעו למה מדובר בספין מקושקש – טוב יעשו מבקרי הוועדה אם יתמקדו בעובדות: תלמידי ישראל לא יודעים היום כמעט כלום על תרומתה ומקומה של יהדות המזרח בהיסטוריה הישראלית. הידע שלהם מסתכם בשירת ימי הביניים מחד ובבדיחות על פרסים ומרוקאים מאידך. אין מדינה מתוקנת שיכולה להרשות לעצמה כזו אפליה בייצוג.