חיות הקודש: יצורי הפרא בבית מדרשם של חז"ל // עידו חברוני (משכל, 313 עמ')

ד"ר עידו חברוני מבקש לשחרר את רוחו של האדם. האמצעי: קריאה באגדות חז"ל מוכרות בשפה בהירה וקולחת. ספרים עדכניים המביאים את עולמם המופלא של חז"ל לקהל ישראלי משכיל אינם מצרך נדיר, אלא של'חיות הקודש' יש ערך מוסף: הוא מספק הצצה לעשייה האינטלקטואלית של המרכז האקדמי שלם שחברוני משמש כמנהל החינוכי שלו. שלם, שהוא גם מכון מחקר (Think Tank) לפי המודל האמריקאי, הוא אחד הנכסים החשובים של הימין הישראלי ומהווה חלופה לחוגים השמאלניים של מדעי הרוח, או למה שנשאר מהם לאחר הדילול הממשלתי ורדיפתן של עמותות כמו 'אם תרצו'. במרכז האקדמי שלם מוצע תואר ראשון ב'חינוך ליברלי' כמקובל בקולג'ים בארצות־הברית, המקדשים קריאה בקאנון היודו־נוצרי, כמודגם בספר הזה.

וזו המתודה: "כל פרק בספר פותח בסיפור מערבי מוכר, כבסיס לשאלות המטרידות את יוצרי הסיפור החז"לי... הדיאלוג בין המסורות הוא כלי המסייע לשחרר מהסיפורים האלו... משמעויות רלוונטיות לקורא בן זמננו". הדו־שיח עם המסורת המערבית חשוב לכותב מאוד, אחרת קשה להסביר את החיבורים המאולצים שהוא עושה לעיתים בספר - ש'הנסיכה הקסומה', האינטרנציונל ומות האלוהים של ניטשה משמשים בו בערבוביה.

ייתכן כי המערב נוכח כל כך בספר מסיבות חוץ־פרשניות, שנועדו להציג את ספרות חז"ל בשורה אחת עם "ספרות המופת" הכללית, ואת הפרויקט כמרוחק מן הקריאה האזוטרית, המקומית, שנערכת בישיבות בישראל. אף על פי כן, לא מדובר גם בקריאה אקדמית־ביקורתית נגד כיוון הטקסט. חברוני מבהיר שהקריאות שלו "מניחות שלאדם ולסיפור יש חירות בסיסית", ולפיכך הגאולה שהוא מציע אינה נובעת מחשיפת מנגנוני כוח ושעבוד חברתיים אלא מהיכולת "לחשוף היבטים חדשים של הקיום, ומאפשרותו של הקורא להתרומם מעבר לאופק חייו הצר".

בכך הוא מתכוון לקורא היחיד, האינדיבידואל, ולא לקוראת, למשל. כך, לדוגמה, הוא מציע לראות בסדר הפטריארכלי המופיע באגדות חז"ל רק מסגרת כללית שבתוכה יש מקום לדיאלוג. סירובה של אישה לבשל לבעלה עדשים על פי הוראותיו הקצרניות - המסתיים בהטחתם ההומוריסטית של נרות חרס על ראשו של חכם זקן - מתברר כניסיון לכונן תקשורת טובה יותר, וההקשר הפוליטי המכונן את "אחרותה" של האישה נדחק בפרשנות זו לשוליים. במקום אחר הגישה השמרנית והמצמצמת מביאה לקריאה המרוחקת מן הטקסט עצמו: ניתוח האגדה המפורסמת על המפגש הטעון בין ריש לקיש לרבי יוחנן בנהר הירדן, שמתחיל מניסיון של הראשון לאנוס את השני, מתעלם כמעט לגמרי מן הפן ההומו־ארוטי של הסיפור.

כל זה אינו מפתיע, משום שחברוני אמנם מאמין בספרות בתור שער אל "האחרות", אבל ה"אחר" בפרשנותו אינו מעניין כשלעצמו אלא כאמצעי לשיפור עצמי: "התהליך שעוברים הגיבורים בסיפורים יחשוף בפניהם את ה'קודש' שבחיה, את ההזדמנות להרחבת התודעה", הוא כותב, ובמקום אחר מצטט את ג'ון סטיוארט מיל: "אם איננו מתוודעים אף פעם למחשבותיהם, לרגשותיהם ולאופיים של אנשים שאינם אנחנו, אנו יוצאים מן העולם וחצי תבונתנו בידנו". הקריאה בספרות גדולה, לפי גישה זו, היא לא חובה מוסרית לצורך היכרות עם האחר, אלא פרויקט חניכה והקניית הון תרבותי, שבאמריקה מומר בתפקיד מכניס במגזר הפיננסי.

ומה באשר לאחרות של חיות הפרא המובטחות בכותרת הספר? אלו נוכחות מעט מאוד (לעיתים חיות הקודש אינן אלא נשים) ולכן אפשר שהכותרת לא נועדה אלא להתכתב עם הטרנד הפוסט־הומניסטי במדעי הרוח, שבמסגרתו חיות מחמד, שימפנזים או זומבים משמשים כדי להאיר באור חדש את המצב האנושי או כדי לזכות צורות חיים נוספות ביחס מכבד. יוצא דופן הוא הפרק המעניין על מעשיותיו של רבה בר בר חנה שעומד נפעם אל מול בעלי חיים פנטסטיים: עופר בן יומו שגודלו כהר תבור, צפרדע ענקית כמצודה, או דג ענק שהחריב 60 ערים וסיפק את מזונן של 60 ערים אחרות. חברוני מוקסם מהסיפורים הללו ומלמד בעזרתם זכות על המרחב המיתי, שהוא "כמעיין חיים שניתן לשאוב ממנו כוחות התחדשות", למרות חריגותו בתוך בית המדרש. כאן נעוץ קסמו של הספר, המתעקש לדון בשאלות הרלוונטיות לחייהם של אנשים צעירים - למשל בדבר היכולת להשתנות או להיאבק בצו הגורל - באמצעות עולם הטקסטים החז"לי ותוך חיפוש מתמיד אחר משמעות. הגישה הזו, חרף מגבלותיה, נחוצה מאוד גם בחוגים לספרות או לתלמוד, שנכשלים בתיווך אוצרות אלו לקהל הרחב - מקום שבו חברוני מצליח. •

עוד 3 קריאות תלמודיות בשבחי האחרות

מסכת נשים > אדמיאל קוסמן

השוק. הבית. הלב. > רות קלדרון

תשע קריאות תלמודיות > עמנואל לוינס