והספה כל כך קרה

הנישואים שלי במשבר. מאז תום העונה של 'משחקי הכס' אין לנו אף סדרה לראות יחד. כן, פה ושם אנחנו אומרים שלום במסדרון, מביאים ילד לעולם או מתיישבים מול סרט, אבל אי־אפשר להשוות את זה למעורבות הרגשית העמוקה של מעקב אחרי סדרה טובה באמת.

תמיד היינו זוג מושלם, שגומא 'נמלטים' וכל מיני סדרות בריטיות. עם השנים כל אחד מצא גם מקום משלו - אני עם כל סדרה אמריקאית שעוסקת ביחסים, הוא עם תוכניות טבע ומכות. אבל הבסיס הזוגי היה איתן: גורדון רמזי על כל הטיותיו ושום ריאליטי ישראלי חוץ מ'משחקי השף'. שנים של אינטימיות עשירה בסיפורים שמישהו סיפר לנו, כמו שאנחנו מספרים היום לילדה. מה השתבש? מתי הפכנו מצמד מתואם (לשנינו נמאס בדיוק באותו רגע מ'כתום הוא השחור') למי שלא מצליחים להסכים על אמיתות הכי פשוטות, כמו 'פארגו'? (אני רציתי, הוא אמר שקר לו).

אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שמשהו השתנה. זה היה אחרי שהתחלנו את 'שטיסל'. הייתי בטוחה שנצפה בזה יחד לילה אחרי לילה, כמו פעם. דרמה מעולה, משחק אדיר, בדיחות ביידיש - החומרים שמהם עשוי ירח דבש שני. אבל הוא לא התלהב, וזה כל כך מוזר, שמרוב הלם ראיתי את כל העונה תוך שבוע, לבד, בזמן שהוא גוהר מעל הלפטופ. האם אני בכלל מכירה את האיש הזה, שלא מוכן לראות איתי את 'אחוזת דאונטון'? מה מחבר בינינו אם אפילו את 'הסקס של מאסטרס' הוא לא רוצה לראות? איבדתי את הביטחון ביכולת לזהות ולנבא מה יעניין אותו.

כרוניקה של חוסר התאמה טלוויזיונית: במוצ"ש התלבשתי יפה, שמתי חתול על הספה והזמנתי אותו להתחיל איתי את 'חסרי מוח' ב־yes, הסדרה החדשה והמוצלחת של יוצרי 'האישה הטובה'. אני זללתי וביקשתי עוד, הוא השתעמם וויתר אחרי 20 דקות. הכתוביות על הקיר. נראה שהגיע הזמן לפנות לעזרה מקצועית. אולי ד"ר הו. איכשהו מעולם לא הגענו גם אליו.

כואב כשבני זוג מתרחקים. לא אחד מהשני, אלא אחד מהסדרות של השני. כי אחרי שדיברנו, שיתפנו, זממנו, סיפרנו והזמנו מהסופר, נשאר קצת זמן להפליג. ועכשיו אי־אפשר לברוח יחד בקצה הערב. הבחירה אכזרית: לשקוע כל אחד במסך משלו, או להתפשר. בינתיים אנחנו נלחמים. הוא ראה איתי את 'צומת מילר' כמחווה של רצון טוב, אני צללתי אחריו לתוך קרב הרטבים של אייל שני ורושפלד. אם צריך נעבור על כל נטפליקס, עד שנמצא את הגילטי פלז'ר המדויק לבזבז עליו זמן משותף יקר. כי זה נכון מה שאומרים. צריך לעבוד באהבה.