תערוכה של זאב אנגלמאייר מוצגת בבית העיר ששייך לעיריית תל־אביב. מי שמכיר את עשייתו ושפתו הבוטה של המאייר, שמרסקות כל פרה קדושה, יודע שמדובר כמעט בסתירה. בדרך ל'הארץ המובתחת' כבר שיננתי לעצמי פתיחים אפשריים, הדנים בחוסר האפשרות להציג תערוכה ביקורתית בחלל ממסדי. הם התנפצו לי בפנים. מה שקורה בפנים הוא סדום ועמורה: ציצים מתנפחים, זינים זקופים, אורגיה בהשתתפות ציפי לבני, אהוד ברק, עמיר פרץ, הנשיא קצב האנס, אסד וחברים. פסקול מסרט פורנו מתנגן ברקע, ומסביב תלויים כרזות וציורים (גם בתלת־ממד) עם משחקי מילים, עם סצינות מימי התמימות הציונית ועם סיפורי ״בראשית״ (למשל: ״ותאמר שרה: קום איציק, אבא רוצה לשחוט אותך״).

ואל תחשבו שהשואה יוצאת בזול. הקולאז' 'הרניקה' - שם שמשחק עם ה׳גרניקה׳, אך גם שמה של תרופה הומאופתית המבטיחה ריפוי מהיר - שעשוי מתצלומי שחור לבן, מוצג על פני קיר שאורכו 15 מ' ונראה אף הוא כאורגיה, הפעם של קטסטרופה: סמלים שואתיים, רכבות, נשים מסרטי פורנו, קשישות עם מטפחות ראש זועקות, חיות מעבדה, ממש קיר המנציח השמדה. אנגלמאיר הולך עד הסוף. הבוטות, הבהמיות, הקריסה של החברה הישראלית, הכל קיים פה באקסטרים. הוא מזכיר לי ילדים קטנים שהמילים ״קקי, תחת, ציצי״ הורגות אותם מצחוק, מציג את עצמו כילד נצחי על מנת להוציא לשון ולעשות את כל מה שאמנים מכובדים ובוגרים לא יעזו לעשות, כלומר לא באופן הכה ישיר ושטחי במכוון המאפיין אותו.

חלל התצוגה משרת היטב את העבודות הניצבות בסמיכות ללשכה ההיסטורית של ראש העיר מהימים שהמקום היה בית העירייה (שם גם התראיין האמן בזמן ביקורי) ובין סרטי שחור לבן ישנים של תל־אביב. בקומה השנייה מופיעה אזהרה מפני תכנים לא ראויים - כאילו שעד עכשיו הכל היה ראוי. כן, אולי בחלל הזה הזקפות קצת יותר שעירות והגניחות קצת יותר ברורות, אבל העוד מאותו דבר יוצר עומס עד כדי בחילה. הפתרון, אגב, מוצע ליד הקופה: שקית הקאה מהממת שמחירה חמישה שקלים. הבת שלי בת ה־16, שבדרך כלל לא מתעניינת בתערוכות, מיד חמדה את השקית והביעה עניין רב בשעות הפתיחה.

אני מתחילה לחשוב שהשילוב בין בית העיר לבין 'הארץ המובתחת' אינו מקרי. הבחירה הנועזת מאוד להציג תערוכה כזאת נושאת בתוכה הצהרה בעד חופש הביטוי ונגד שמרנות וסתימת פיות.